תשובות משיב דבר, חלק ב ס׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume II 60
א׳תשובה לדודי הרב מ' מאיר ברלין שי' מ"ץ דק"ק מאהליב בעזה"י והוא ינחני בדרך אמת:
1
ב׳מה שפשוט לי' בהר"ן ז"ל דאשה שבעלה עשיר אסורה בלשו"פ מהא דמי שיש לו ק' זוז כו' וכתב עוד דלא דמי לקרבן דמביאה קרבן עני דהתם לענין חיובא. אבל לענין לשו"פ היכא מציא ללקוט ויש לה מזונות. לכאורה לא סיפא רישא אבל שפיר דקדק בדבריו. דמטעם הראשון לאו דוקא הוא דדוקא מי שיש לו קתני היינו שהנ' זוז הוא שלו ממש. אבל אם יש בידו נ' זוז והוא נו"נ ומשתכר בהם רשאי. דלו ממש משמע כדמוכח בקידושין (מ' א') ע"מ שיש לו כו' ואם הראה לה עה"ש כו' ובגמ' ל"צ אעפ"י דנקיט בעיסקא. וברישא לא הוצרך למתני אלא דלו פשיטא דלו ממש ואשה לית לה מגרמא כלום. אדרבה לכאורה כ"ש הוא מה לענין קרבן דהחמירו עליו דאפילו למכור נכסיו נראה דחייב דבתוספתא ערכין פ"ב תניא דאין אומרים לו לך לוה לך ועשה מלאכה כו' ואל יביא ק"ע לאח"ז. הרי דלא הטריחוהו אלא משום חביבה מצוה בשעתה ולכן סמיך ענין לה הא דר"ש דהקטר חלבים דטעמו משום חביבה מצוה בשעתה (פסחים ס"ח א' מנחות ע"ב) ויותר מבואר בת"כ (פ' ויקרא פרשת חטאת פי"ט). למדנו דלהחליף בגדו על שה צריך דאין זה איחור יותר מלוקח בכסף. ומכ"מ אשה אינה צריכה להביא ק' עשיר ואף הערכה לא מצינו אלא בערכין ע' ב"מ (קי"ד א'). ואף בערכין דמסדרין אין משיירין בידו מכספו כלום כדמוכח ערכין (ז' ב') היו בידיו כו' מכ"ש לענין לשו"פ דהקילו בזה הרבה. הן בכסף חמשים שקלים הן בכלי תשמישו דבלשו"פ ומ"ע לכו"ע אין מחייבין. אבל בצדקה פליגי רש"י ור"ת בכתובות (ס"ח א'). ויש לי ראי' לתוס' מתוספתא פ"ו דנדה יש נוטל מ"ע ואינו נוטל צדקה כו'. אלא שיש עדיין לומר דלא דמי דבשלמא בקרבן אין ביד האשה מאומה ממה ליקח טלה. אבל לקט שו"פ דתלוי בפרנסת העני ומזונות אית לה אבל גם זה יש לדחות. דהא תלמוד דאם יש בידו מאתים זוז הוא כדי מזונות לכל השנה כידוע א"כ אשה שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מנלן דאסורה ללקוט. ואין לומר דנכפיה לה לעשות מלאכה ולהתפרנס ממעשה ידי' או להשתעבד לבעלה. זו מנין לנו דכופין לעשות מלאכה כדי שלא יצטרך לצדקה. אלא שיש לנו לדייק מהא דיש בידו נ' זוז והוא נו"נ כו'. והוא דבעינן דוקא שיהא משלו דמשמע דאין כופין לישא וליתן במעות של אחרים אף שנותנים לו על שנה תמימה. אלא צ"ל דכל שיש לו מזונות ברור כעת. רק על להבא צריך להכין. ע"ז אומרים שיתהפך בזוזי אבל כל שאין לו אף על היום אלא במלאכה אין אנו מכריחים אותו לזה. וא"כ באשה שכעת יש לה מזונות ברורים כופין אותה לעשות מלאכה ובזה דברי אדוני מזוקקים. אבל גם זה אין מוכרח דודאי אף שיש לו חמשים זוז ואינו נו"נ. אלא שהוא פועל יכול ללקוט כפועל לחוד דמוכח מהא דב"מ (י"ב) דיכול ללקוט. ואין לומר דשמא לא יתרמי לי' פעולה דשכיחא פעולה בכל יום וע' מש"כ הר"ן פ' כל הנשבעים דכדי חייו דשכיח אינו אלא יום ביומו. אלא טעם דנו"נ היינו משום דודאי לא יעשה מעותיו אנפרות ויפסיד עסקו. אבל מלאכה לחוד אפשר דלא ירצה לעשות וא"כ אשה נמי מותרת. (ואולי לשיטת הר"ן בכתובות דהאומרת א"נ וא"ע צריכה לעשות ששה מלאכות לבד מצמר. ה"נ ודאי לא תאמר א"נ וא"ע אבל לשיטת תוס' ורא"ש בסוגיא דמורדת יש לומר דלוקטת):
2
ג׳מה שראה את דברי בענין בכור ודייק להרמב"ם שכ' דמעשר נמכר חי בע"מ מה"ת. ע"כ צ"ל דבכור נמכר חי וזה א"א כבר ראיתי זה ההלכה והזכרתיו במכתבי העבר. וכן הוא דלהרמב"ם נמכר בכור חי תם וכן כ' בפ"א מה' בכורות לענין תם בזה"ז וה"ה בחו"ל ולא הוצרך לפרש דפסק כר"ע ע"ש בהלכה ה' ועי' בלח"מ פ"ו ה"ב. אלא שהוא ז"ל פסק בפשיטות כריה"ג דסתם משנה כוותי'. ואני אומר לדעת הרא"ש ז"ל שמסתפק בזה ואמרתי אף דאסור בתם בזה"ז כמו בחו"ל דדמי לכך אבל בע"מ מודי. והנה דעת הרמב"ם צריך ביאור דבבכורות בפ"ה מבואר דחי עכ"פ אסור במעשר מה"ת בין לדרש רבא אימתי עושה תמורה מחיים. ובע"מ נמי עושה תמורה אפילו מעשר דלא כתיב בי' בתמורתו טוב ברע או רע בטוב דמשמע מיני' אפילו בע"מ כדתנן בתמורה (ד"ט). מכ"מ שוה לכל התמורות כדמוכח שם (י"ג א') והרי מעשר בכלל הי' כו'. ודברי הכ"מ תמוהים וכן לדרש רב אשי אלא צ"ל דהרמב"ם סבר דכולי דרשות שם מיירי אליבא דרבנן דריוה"ג דכל הקדשים ממון גבוה (ויש לי ראי' ע"ז כאשר יבואר). ובכור חידוש הוא (ע' ירושלמי קידושין פ"ב ה"ז מבואר דכו"ע מודי בבכור וכמ"ש, ועוד אדבר מזה) ומחמרי במעשר כמו בכל הקדשים קלים. אבל לריה"ג דסבר דמעשר חידוש הוא יש למעט החידוש כל דאפשר ודרשי הפסוקים לדרשא אחריתי. וראי' לזה מהא דזבחים (ט' א') למלקי עלי' משום בל יגאל. והנה מדברי אדוני מוכח דהוכיח מזה דאף לאחר שחיטה אסור מה"ת דלא כרבא וכן משמע לכאורה מהתוס'. אבל פליאה בעיני דשם מיירי דשחט כדין בפנים לשם מעשר. וזה לכ"ע אין נמכר שום קרבן אפילו בכור אלא כך פי' הסוגיא לעבור על מכירתו בלאו דבכל הקדשים לא מצינו לאו אלא מסברא ידענו דמשלחן גבוה קא זכו. ולאו אורח ארעא כטעם רש"י בתמורה (ז' ב') או כמסקנא דקידושין (נ"ג) דילפינן מקרא אבל לאו לא מצינו ובמעשר יש לאו לזה. אבל קשה עדיין דבבכורות אמר רבא דדומיא דתמורה ולאחר שחיטה לעולם אין עושה תמורה. זהו קושיית התוס' שם וצריך לומר דשם אליבא דרבנן אבל לריה"ג דבע"מ נמכר לא דרשינן זה ההיקש. ומה שכתבתי מכבר דמכירה תלוי בממון שלו ודאי כן הוא כדמוכח מסוגיא דב"ק במקומה דממעט מעשר מקרבן שבועה משום דאין נמכר וכן מבואר בקידושין (נ"ד ב') אלימא ר"מ מי מצי יהיב לי' במתנה. והא דהוכיח משלמים במומן דמוכח מסנהדרין (קי"ב ב') דשלל שמים הן ומכ"מ נמכרים וציין ע"ז רש"י בהזהב והוא שם (נ"ו ב') קדשים אמר הרי עלי עולה כו' תרי תמיהי חזינא הכא. חדא דלו נסכים בהחלט דשלמים במומן לרבנן לאו ממון שלו הן. לאו קושיא היא הא דנמכרים לדעתי דאף לדמר קשה דקדשי קדשים לכו"ע לאו ממון שלו הן. ומ"מ נמכרים במומן אלא התם המכירה כפדי' היא היינו שהקדושה חל על המעות והמעות אז אינם שלו. אבל מכירה שיהא הבהמה בקדושתה ודאי אין לה והא דשקלינן וטרינן במכר מיירי בכ"מ שיהא הבהמה בקדושתה כמו בכור. אבל פדי' מקרא מפורש הוא דהכל יכולין לפדותה ומעשר שני לר"מ דממון גבוה הן ואין נמכר וניתן מכ"מ הכל יכולין לפדותן. ועוד נפלא בעיני איך פירנס הסוגי' דסנהדרין דשם מבואר דשמואל סבר דלרבנן בתם פליגי ע' רש"י ד"ה וכל שקרב כו' כגון בכור ומעשר אפילו בתמותן כו' והיינו פליגא דאיהו מוקי לה אפי' בתמימים כו'. וזה תימא דכו"ע סברי דמעשר ממון גבוה הוא ומכ"ש רבנן דריה"ג אלא כך פי' הסוגי' דשמואל סבר דאף דלאו ממון של בעה"ב מיקרי מכ"מ שלל העיר הוי. דעכ"פ נאכלין בעיר אלא שאין לה' בעלים ור"ש תרתי קמ"ל לא כת"ק דסבר דקדשים קלים ממון בעלים הן ועדיף משלל העיר ולא לאו ממון הן ועדיף משלל העיר. אלא לאו ממון בעלים הן ולאו שלל העיר דאין נאכלין לעולם ואף במומן בעי פדי' ואין ריוח לעיר בה. אבל בכור ומעשר נהי דלאו ממון בעלים הן שלל העיר הוי והוצרך למעט מבהמתה. ומכ"מ יש לדייק דשמואל סבר דשלמים במומן לאו ממון בעלים הן. דאי איתא הא יכול למכרן במומן בלא פדי' והוי המעות חולין ושלל העיר. אלא דיש לדחות דמי יקח בהמה קדושה בע"מ בלא פדי' דלא חזי למידי אלא לתקלה בגיזה ועבודה. ובעיקר הדבר לרבנן אני מסופק בשלמים במומן מאי הוי. דמהירושלמי דקידושין הנ"ל משמע דרבנן ילפי ממעשר. אבל בב"ק שם מוכח לכאורה דק"ו הוא אי בכור לאו מ"ב מכ"ש שלמים. ויש לדחות משום דרבינא נדחה שם ועוד יש לדון בזה דשם לריה"ג דסבר בבכור אפילו תם שפיר יליף מק"ו. אבל לרבנן דסברי דבכור נמי דוקא בע"מ נמכר יש לסתור הק"ו. דדוקא בכור דאין צריך פדי' ונאכל במומו אבל שלמים דקדישי טפי לא. ועוד מוכח דסוגיא דבכורות אתי לרבנן מדהביא הש"ס הברייתא בב"ק בבכורות נאמר ל"ת ונמכר תמים חי כו' ובתמורה ד"ה ובבכורות תני סתם ונמכר היינו למר כדאית ולמר כדאית לי'. עכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דהסוגי' דבכורות אזלא לרבנן. ומכ"מ ממעטינן מהוא דבכור נמכר ולא כמו שנדחקו לעשות דרשות חדשות:
3
ד׳מש"כ בביאור הירושלמי טעם יפה הוא. אולם מה שהקשה על פירושי גם הוא הבין דהרשב"ם יחידאי הוא בפירושו דכירה דירושלמי מיירי בפתחו מן הצד. דלא כבכל מקום אלא שכל הפוסקים לא פסקו כהירושלמי מטעמם דסבירא להו דהטעם משום שלהבת. אבל הירושלמי מפרש הטעם משום הבלא וגם המאה"פ שם פי' דפי' הירושלמי עיקר כהרשב"ם והפסק דפוסקים בלא טעם נכון על מחלוקתם ולדידי ניחא דפירשו כמש"כ ונחלקו בטעמם ואולי יש להם ראי' לדחות טעם ירושלמי או מצד הסברא:
4
ה׳והא דקרו לרב חנניא ורב הושיעה חבריהון דרבנן. נראה לי משום דהוו רווקים כדאיתא בפסחים (קי"ב) ומזלזלי בהו ומשום חשיבותייהו קרי להו הכי:
5
ו׳ומאי דנתקשה בדברי הרמב"ם פ"א מה' שמיטה ויובל לא ירדתי לסוף דעתו. דאי כיון דכיון דנטיעה מדרבנן לא קנסו כו' יש לומר כמו לר"מ מתרץ הש"ס מפני החשד או מפני המנין ה"נ לדידן ור"י דמיקל דבאר"י חמירא כו'. ואי כיון למה פסק דנטיעה מדרבנן נגד סתמא דהש"ס גם ר"ת כתב כן. וגם הר"ש בפ"ב דשביעית לא פליג אלא דאפילו למ"ד דתולדות אסור מה"ת אתי מתניתין שפיר דאי מהלכה כך היתה הלכה חרישה וקצירה ותו לא. ואי מהפסוק בחריש ובקציר ה"נ כן הוא ואי הא נטיעה בכלל זריעה לענין שבת. ה"נ חרישה וקצירה אחת היא ופרט הכתוב דתו לא. ואי משום דלמה סתם הש"ס דלא כהילכתא יש לומר דנטיעה דגיטין היינו גרעין. ונטיעה דהרמב"ם אילן. ולכן שינה הסדר וכתב הברכה והרכבה ונטיעה:
6
ז׳בירושלמי דח"י דבר פירשתי אילין עשרה קדמייתא היינו דמתניתין מלא ישב כו'. וטעם של גבינתן וקושיא של ר"ת מבואר במ"א:
7