תשובות משיב דבר, חלק ב ס״דTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 64
א׳תשובה לגדול אחד ע"ד חלה בלישה אחת כתב הה"ג שי' שראה בשו"ת הרא"ש בכלל ב' ס"ב על דבר אשה שתקנה מקצת ככרות ואח"כ נזכרה שלא הפרישה עדיין חלה מן העיסה והפרישה חלה מן העיסה הנשארת בעריבה ובשעת האפיה נתערבו יחד החיוב עם הפטור. והאריך בזה רבינו הרא"ש ז"ל לתקן הדבר ע"י אפיית עיסה אחרת או ע"י הפרשה מכל א' וא' ואני תמה לפי הכלל המסור בידינו מגדולי האחרונים הב"ח וט"ז סי' שכ"ו סק"ב והש"ך סק"ד דכל עיסה שנילושה ביחד נפטרת בחלה אחת אף אם לא היה מן המוקף. ואף אם לא חשב כלל לפטור הככרות האחרות ואיסור גמור להפריש חלה אחרת. וכן תפס להלכה הגאון מליסא בס' מקו"ח סי' רנ"ט. וכן אני רגיל להורות תמיד עפ"י האחרונים הנ"ל. ומעתה נבוך אנכי בהוראה זו כי לפי הנראה לא היתה תשובה זו למראה עינם. שהרי כתבו כולם זה הדין לדבר פשוט. ולא זכרו לדברי הרא"ש אלה ולאשר שאלה זו מצויה וביחוד בחלות מצות בפסח. ע"כ אשאלה נא מאת הד"ג שי' שיורני וילמדני דעתו בזה למעשה ע"כ דברי הה"ג שי':
1
ב׳במח"כ הה"ג שי' תחלת הוראתו בזה לקלקולא. ולאו חדתא היא לי כי מכבר אני מורה ובא להיפך. ומעולם לא עלה ע"ד הב"ח וט"ז וש"ך כזה. והגאון מקו"ח ז"ל רצה להעלות כן וכ' בזה"ל כדמשמע קצת ביו"ד כו'. ואח"כ חזר בו גם הוא וכ' דבסי' שכ"ד בט"ז ס"ק י"ג ובש"ך ס"ק כ"א משמע להיפך. וסיים ע"ז ובטלה דעתי. ובאמנה דברי הגאון מקו"ח ז"ל תמוהין ביותר שהסביר טעם וראיה לזה. מדלא בעינן בנילוש ביחד מן המוקף וע"כ דא"צ לתרום מזע"ז. רק כיון שקורא שם חלה ממילא נפטר כל העיסה דאם היה צריך לחשוב להפריש מזע"ז אז היה צריך להיות מן המוקף כמו בתרומה עכ"ל. ולא ידעתי שום חילוק בין חלה לתרומה בדין מוקף. דבא"י בעינן מוקף גם בחלה ובחלת חו"ל הקילו דאוכל והולך ואח"כ מפריש משום דלא בעינן מן המוקף וה"ה תרומה כדאיתא בבכורות פ"ג והקלו בזה חכמים. אבל לא עשו יסודות אחרות שממילא יפטר ולא יהא מועיל לחלק כלל ואדרבה הרי תרומת מעשר מה"ת לא בעינן מן המוקף כדתנן במס' ביכורים. ורק מדרבנן בעינן מוקף כמש"כ התוס' גיטין ד"ל בד"ה מעשר. ומכ"מ ודאי אין מקום א' נפטר ממילא בתקנת מקום א':
2
ג׳ועיקר הדיוק מדברי אחרונים ז"ל איני רואה כלל. מש"כ הש"ך בשם הב"ח בזה"ל ותו דכיון דבהפרשת חלה של הנחתום פטורה כל העיסה לית לן למוכרה לחלקים ושיברך כ"א ברכה בפ"ע משום ברכה שא"צ עכ"ל הדיוק דאע"ג שאין הנחתום מכוין לפטור רק החתיכה שאופה לצרכי ביתו. ממילא נפטר כל העיסה אבל אדרבה מזה מבואר להיפך דמאי קאמר ברכה שא"צ דקיל. לימא ברכה לבטלה דחמור ותו אינו מובן דברי הב"ח שכתב שני טעמים שאינו מסכים למנהג שנהגו שהנחתומים מוכרים חתיכות מעיסה גדולה אחת והלוקחים מפרישים חלה. חדא כיון דהמצוה חלה עליו להפריש חלה ושוב פטורה כל העיסה האיך נתיר לכתחילה למכור לחלקים ושהלוקחים יפרישו חלה ויברכו. והנחתום לא יפריש ולא יברך. ותו כיון דבהפרשת חלה של הנחתום כו' כנ"ל הרי דבריו סותרים זא"ז. תחלה כתב שהנחתום אינו מפריש ואינו מברך. ואח"כ כתב שהנחתום המברך תחלה פוטר כל העיסה אלא ודאי היה המנהג שהנחתומית מפרשת כדי צורך ביתה מהעיסה הגדולה ומברכת כדין ומנחת המותר להלקוחות. ואמר הב"ח שכיון שנתחייבה הנחתומית להפריש על כל העיסה א"כ הוי מצוה בה והאיך אפשר למכור המצוה המוטלת עלי'. ומאי מהני מה שהיא מפרשת על החתיכה שמפרשת לעצמה הא נתחייבת להפריש על הכל ותו דכיון שהיא יכולה לפטור במה שנוטלת חלתה מחתיכה שלעצמה את כל העיסה לית לה למוכרה לחלקים ולגרום ברכות לכל א' דהוי בזה ברכה שא"צ כמו שהנחתום עצמו לא הי' רשאי לחלק עיסתו לשני הפרשות. ולברך על כל הפרשה משום ברכה שא"צ ה"נ אסור למכור לאחרים ולגרום ברכה שא"צ זהו דעת הב"ח. אבל פשיטא דמכ"מ לא נפטרו אותם החתיכות בהפרשת הנחתומית לחתיכה שמנחת לעצמה. והא דנהגי לחלק לחתיכות גדולות כדי שיעור חלה לכל אחת ולא אפילו לחתיכות קטנות לכל א' שהרי כבר נתחייבו בעריסה אחת. לפי הפשט נהגו הכי ע"פ מורים גדולים שחשו שלא יבאו הנשים להפריש אפילו כשילושו מתחילה פחות מכשיעור. אמנם לפנינו יבואר עוד טעם ע"ז הא מיהא מהב"ח אין שמץ דיוק. אך ממש"כ הט"ז בשם מ"ב משמע קצת הכי שכ' בזה"ל ה"נ אזלינן לחומרא בתר דעתו והוי כאלו כל בצק נילוש בפ"ע וחייב כל אחד ליטול חלה משיעור חלה שלו עכ"ל. משמע דאם היה נילוש כאחת נפטר ממילא כל העיסה בהפרשת חלה של הנחתום. אבל חלילה לומר שאפילו חישב בפירוש שלא לפטור או אפילו שכח להפריש על הכל שמכ"מ פוטר הכל. אלא באשר הענין מסור לנשים ומפרישות סתם ויש לחוש שהנחתומית המפרשת חתיכה לעצמה ואופית בפ"ע ונוטלת חלה סתם בלי שום מחשבה. ואי הוי בלישה א' שא"צ מוקף בזה"ז ממילא נפטרת כל העיסה וא"כ הוי ברכה לבטלה, מש"ה העלה המ"ב המצאה דכיון דדעת הנחתומית לחלק. נהי דאם דעתה היה לחלק לעיסות קטנות פחות מכשיעור לא היה מועיל לפטור מחלה משום שאם לא תמכור כו'. הא מיהא מהני לחומרא לענין דלחלק לעיסות גדולות הוי כנילוש בפ"ע. וא"כ בעינן אף גם בזה"ז כמבואר בסי' שכ"ג בהגהת הרמ"א מש"ה הנחתומית שהפרישה חתיכתה למק"א לאפות הוי אינו מוקף ואינו פוטר :
3
ד׳וע"פ זה ההמצאה מובן למאי הנהיגו דוקא, לחלק לכדי שיעור דאלו היה פחות מכשיעור לא היו יכולין להפריש ממנפ"ש. אי הוי כמו שדעתו לחלק פטור לגמרי אי אינו דומה לדעתו לחלק הוי כלישה אחת וא"צ מוקף וא"כ נפטרו ממילא בלי מחשבה ולענין מחלקות הב"ח מטעמים שנתבאר חדא דמצוה בו ואינו ראוי למכור מצוה המוטלת עליו. תו דהוי ברכה שא"צ. באמת אין הכרח בדבר דבטעם הראשון נהי דאלו עשה מתחלה לעצמו אינו ראוי למכור וכדתנן בדמאי פ"ה אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ומיירי אפילו לחבר. מכ"מ אם מתחלה לא נילושה אלא כדי למכור בטבלה אפשר דשרי דאי לא היתה מתחלה יודעת שחברתה תקנה ממנה לא היתה לשה כלל. ומתחילה דומה ללשה בשליחותה והוי כמו שהמנהג דהבא לשחוט לבעה"ב הגון עופות וכדומה מכבד אותו במצות כסה"ד מה שבפי' הזהיר הכתוב מי ששחט הוא יכסה. אלא כיון שמתחלה שחט ע"מ כן. והוי כמו הוא בא בשליחות בעל העוף לשחוט והוי כמו ששחט הוא בעצמו וכענין דכתיב בפסח ושחטו אותו. באשר שהמצוה על בעלים לשחוט והשוחט בא בשליחותו. מש"ה דומה כאלו שחט בעצמו, ה"נ במי שמתחלה שחט ע"מ שיכסה בעל העוף אינו בא לשחוט אלא בשליחותו. וסברא זו עצמה במי שלשה שהקונה יפריש חלה. הוי שלשה בשליחותה והקונה נעשה אח"כ כמו שהטבל שלה מתחלה. ואע"ג שעדיין אינו דומה לשחיטת עוף של בעה"ב דהכא בשעת לישה הקמח של הנחתום. מכ"מ הסברא נותן שמתחלה זכתה המצוה למי שתקנה ולא חל עלי' המצוה אם לא שלא תמכור וע' מש"כ בהע"ש סי' ק' אות ח' וסי' קמ"ה אות י"ט לענין קדושה סברא כיב"ז. ומש"כ עוד הב"ח בענין ברכה שא"צ לא ידעתי בעניי זה האיסור בשני בני אדם שהיה אפשר לפטור ולעשות המצוה באדם א' ובברכה א'. והרי בבהמ"ק עסקו הרבה כהנים בקרבן א' גם בהעלאה גם באכילה וכולם היו מברכין כדין. אע"ג שהיה אפשר שיעשה בכהן אחד מכ"מ מצוה במרובין וברוב עם הדרת מלך וכמו כן בכל מצות אם אינו מניעה מצד מצוה בו בבעליו. הא מיהא מנהג הנחתומין ודאי יצא עפ"י גדולי דורות קדמונים ז"ל אלא שרבותיו של הב"ח ערערו בדבר. ולא נודע טעמם ונימוקם ז"ל אולי משום דהנחתומית כשמפרשת לעצמה סתם ממילא נפטרת כל העיסה משום דלא בעינן מוקף. והמצאת הגאון מ"ב ז"ל אינו מוכרחת כ"כ אבל זה ברור דמי שמכוין שלא ליטול חלה כי אם מכלי א' לא נפטר הנשאר במק"א:
4
ה׳ואגב אודיע מה שנשאר רבינו הגר"א בתימא הגהת הרמ"א ס"ג יעו"ש. נראה ברור פי' ההגה"ה דמיירי שנאפה ג"כ יחד. וידוע דלא מהני חילוק אלא בבצק והעלה רמ"א דאם נאפה ביחד שלא בדעתן פטור. ולמד מדעת ר"ל בחלוק בעיסה ה"נ לדידן בחלוק פת. ודרך הרמ"א להסב דברי ראשונים בכונה אחרת כמו שנהגו הראשונים ז"ל במאמרי הגמ' כמש"כ במלחמת ה' שלהי מס' ע"ז. וכ"כ בהע"ש סי' ל"ה אות ט"ו ובכ"מ הכי נהג הרמ"א להביא לשון הסמ"ג ובכונה אחרת. ואם שאין ראיה מעיסה לר"ל לאפיה אליבא דר"י דס"ל הממרח כרי' ש"ח שלא מדעתו חייב ואפיה כמירוח בכרי דמי מכ"מ למד זה הדין מהירושלמי ושו"ע סי' זה ס"א דמחלק בין מקפיד לאינו מקפיד וכבר כתב הגר"א ע"ז ג"כ דלא דק. דאפילו אינו מקפיד כל שדעתו לחלק קודם אפיה אין מצטרפות אבל כונת המחבר שנאפה יחד עם זה החבור ולא מהני דעתו לחלק אבל אם מקפידים על זה גם האפיה לא מהני לחייב חלה:
5
ו׳ואשר נשאלת בסוגיא דסנהדרין דקי"א בהא דנחלקו ר"י ור"ל אי חולקין עיר אחת לשני שבטים או לא. ומקשה מהא דכתיב ערים תשע מאת שני השבטים האלה מאי לאו ד' ופלגא מהאי וד' ופלגא מהאי לא ד' מהאי וחמש מהאי א"ה לפרוש פרושי קשיא. והרי בספר יהושע מפורשים שמות הערים תשע אלו ולמי הן היינו שמנה מיהודה ורק עיר עין משבט שמעון. ואין בזה פלא משום דכתיב מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו. וא"כ מה הקשה המקשן ומה תירץ המתרץ. והעלה בני הה"ג שי' בזה"ל ע"פ מש"כ הרד"ק בדה"י שבשעה שהפריש יהושע הערים ללוים עוד לא נכבשו והפרישו אחרים תחתיהם לפי שעה. והביא הא דתוספתא מכות פ"ב וירושלמי שם אע"פ שהפרישו שכם בהר אפרים לא היתה קולטת. הפריש קרית יערים תחתי' עד שכיבשו את שכם אע"פ שהפרישו קדש בגליל לא היתה קולטת הפרישו גמלא תחתי' עד שכיבשו את קדש עכ"ל. ומעתה אני אומר דהש"ס דייק לישנא יתירא ערים תשע מאת שני השבטים האלו. דכ"ז מיותר דכבר כתיב שמה מתחלה שנתנו הערים האלה מיהודה ומשמעון ומפורשים בשמותיהן מנינא למ"ל. ע"כ פי' הש"ס דכוונת המקרא דיהושע הפריש את הערים האלה המפורשין בשמותיהן. אך לאשר לא יכול הדבר הזה להתקיים כי והכנעני אז בארץ. ע"כ הוסיף יהושע לאמר דדבר זה אינו מעכב להיות הערים האלה המפורשים דוקא הם ולא אחרים ואם אין הלוים יכולים לבא בערים אלו מפני הכנענים יפרשו אחרים תחתיהם כאמור בתוספתא. אך דבר זה מעכב שיהיו ערים תשע מאת שני השבטים האלו. וכן בכל הפסוקים האחרים אשר הוסיף המקרא למנות ערים ארבע ערים שתים ערים שלש. ככה היתה כוונת יהושע שלכתחילה יפרישו הערים המפורשים ואם לא יוכלו לבא אליהם יפרשו אחרים עד שיהי' ערים כך. ומעתה יבוארו דברי רבותינו ז"ל כי המקשן הקשה ע"פ דרכו כי מאחר שלא פירש רק ערים תשע מאת שני השבטים האלה. דאך דבר זה מעכב ולא פירש כמה משבט זה וכמה משבט זה משמע דבאיזה אופן שיהיו תשע ערים האלו אפילו ד' ופלגא מהאי וד' ופלגא מהאי ע"כ דברי בני שיחי'. והוסיף כי עדיין הדברים מגומגמים דלפי הנראה גם העיירות האחרים שיפרישו תחתיהן יהי' לפי מספר הערים שהופרשו מתחלה ואם בראשית ההפרשה הי' שמנה מיהודה ואחת משמעון גם העיירות האחרות יהיה כך:
6
ז׳והנה לדעתי כל הסוגיא מוכרחת בלי שום דוחק ורק דיוק הלשון. ויותר פירש"י ז"ל קשה ולא מיתורא כי זה הלשון נמצא בכל השבטים אחר הפרטים נמנה הכל. אלא ההתחברות יהודה ושמעון מה שאין כן בכל שבט ומה היה מקרא חסר אם היה מונה שמונה ערים מיהודה ואח"כ כלל. ועיר אחת משמעון אלא ודאי כך הענין דאע"ג שנתפרש הערים שהבדילו מיהודה ושמעון. מכ"מ היה עוד כמה עיירות שניתן חציים או איזה חלק מהם לשמעון ולא נתפרשו אלו אלא בשביל שנתייחדו לשמעון. ולא יהודה בלבד היה כך אלא כל השבטים כמאמר יעקב אבינו ואפיצם בישראל. שהיה שבט שמעון מעורב מעט מעט באיזה עיירות בישראל. מיהו למ"ד לא נתחלקה לשני שבטים צ"ל דהגיע איזו חצרים הסמוך לעיירות לשבט שמעון. הא מיהא ברור שהיה שבט שמעון נפוץ בישראל לבד הערים המיוחדים להם. והיינו דאיתא בב"ר פ' ויחי כל הערים אשר תתנו ללוים כולן משל שמעון פי' סמוך לשמעון היה וע' מש"כ בהע"ש סי' ל' אות י"ג:
7
ח׳נחזור לענין דיש לדייק למאי כייל הכתוב שני שבטים אלו יחד אם לא שהיה כמה עיירות מיוחדים לשניהם ואחת או שנים מתשע עיירות אלו היה פלגא מהאי ופלגא מהאי מש"ה כתוב תשע מאת שני השבטים. דאל"ה אלא שמנה מהאי ואחת מהאי לפרוש פירושי זהו ביאור כלל הסוגיא. אבל א"כ היה צ"ל הנוסח מאי לאו פלגא מהאי ופלגא מהאי. פי' עיר אחת או שנים היה כן ודחי לא ח' מהאי וא' מהאי ושפיר מקשה א"כ לפרוש פירושי. אבל לפנינו אי' ארבע ופלגא מהאי וארבע ופלגא מהאי ובקושיית הש"ס פירש"י ה"ג אימא ד' מהאי וחמש מהאי. ויותר תמוה הנוסחא שהביא בתי' רמ"ה בזה"ל אחר הישוב דשקלי ארבע מהאי וחמש מהאי. ומקשה והלא מדת הדין לוקה ומפרקינן ארבע כל קבל חמש כלומר כגון שארבע של שבט זה שקולות כנגד חמש של שבט האחר עכ"ל הרמ"ה וזה תמוה דודאי היה משבט יהודה הרבה משבט שמעון. ומסתמא משבט יהודה המנין המרובה וגם הפירוש הלז אינו שהרי באמת הי' שמנה מיהודה ועיר אחת משבט שמעון. אמנם ראוי לדעת דעיקר המחלוקת דר"י ור"ל אי מחלקין א"י לשבטים. ופרש"י בתחלה כשחלקו ישראל את הארץ היו רשאין כו' וא"כ קשה מאי דהוי הוי ותו הכי מיבעי נתחלקה עיר אחת לב' שבטים או לא נתחלקה. אבל הרמ"ה פי' בזה"ל אם משיח בן דוד בא ובאין לחלוק א"י ועיר אחת נופלת בין שני תחומין של שני שבטים [היינו תחומי יחזקאל] חולקים אותה לשני שבטים חציה לשבט זה וחציה לשבט זה. ור"ל אמר אין חולקין אלא אותה עיר נתנה ע"פ הגורל לאחד משני השבטים. ויש אומרים תנתן לאותו השבט שרובו בתחומו. ולא מסתבר דהא תינח היכא דאיכא רובא מהאי ומיעוטא מהאי. אלא היכא דאיכא פלגא מהאי ופלגא מהאי היכי עבדינן עכ"ל הרמ"ה ז"ל. והנה בל"ס אע"ג דעיקר מחלקותן לזה הפי' קאי לעתיד מכ"מ ככה נחלקו שחלוקה דיהושע. וכדמוכח מקושיית הש"ס ממתניתן דעה"נ וכן מקראי דיהושע מיהו בזה יש לנו מקום לפרש הסוגיא יפה דזה קשה להגמ' יתורא דכללי כמ"ש בני הה"ג שי' ודרשו בזה דקאי ביהושע ומרמזי לעתיד לבוא כדרך המקראות אשר כפטיש יפוצץ סלע כי דבר ה' המה (כמ"ש בקדמת השני אות ב' בס"ד) והי' לע"ל ב"ב אם שלא יהי' אותם העיירות כלל. מכ"מ העיירות אשר יעבדוהו לעובד העיר מכל שבטי ישראל יהי' ניתן באותו סכום המפורש בכל שבט. והיה משבט יהודה ושמעון תשע ערים. ואם דלע"ל לא יהי' סמוכים כלל כמבואר בחלוקי דיחזקאל מכ"מ יהיה סכום הלז משני השבטים האלו ומש"ה מקשה בלשון שיהיה לע"ל שהרי אז לא יהיה מרובה חלק יהודה משל שמעון. וקאמר ארבע מהאי וארבע מהאי פי' משבט יהודה יהי' ניתן ארבע ערים ופלגא. ויהי' שייך אותה עיר פלגא ליהודה ופלגא ללוי וכן בשל שמעון הרי דיחלק עיר אחת ליהודה ולוי וכן לשמעון ולוי. ומשני לא ד' מהאי וחמש מהאי ומקשה לנו הרמ"ה והלא מדה"ד לוקה כו'. והדבר מובן דבעת חלוקה דיהושע נתפרש בא"א האי תשע ערים וכפי המפורש אלא בחלוקה דלעתיד יהי' כן הפי'. וככה יש הרבה מקראות שמתפרשים לשני זמנים בכוונות מחולפות וע' מש"כ בהע"ש סי' קס"ו אות ה' בס"ד:
8
ט׳ואגב אודיעך פי' הכתוב ביהושע כ"א ויתנו ממטה בני יהודה וממטה בני שמעון את הערים האלה אשר יקראו אתהן בשם. ומקרא זה מיותר והכי מיבעי ליה למיכתב ויהי לבני אהרן וגו' ויתנו להם ממטה בני יהודה וממטה בני שמעון את קרית הארבע וגו' וכלשון של כל השבטים. לכן נראה דפי' אשר יקראו אתהן בשם יש לזה כונת אחרת שקודם שנתנו אותם לכהנים הפרישו אותם לצרכי כלל ישראל. וכמו דחברון הופרשה לעיר מקלט והיתה נקראת בשם עיר מקלט ככה היו תשע ערים אלו מופרשים לענינים אשר נועדו לצרכי הכלל. ובאשר יהודה הי' גביר באחיו וחלקו הי' גדול מכולם היה חושש לצרכי הכלל יותר מכל ישראל ומפריש ערים עיר זו לאותו דבר ועיר זו לאותו דבר שיבואו שמה מכל שבטי ישראל שיהיו נדרשים לזה הפרט. וע"ז השם נקראת. ואחר שהפרישו אותם מסרום לכהנים שהם יהיו משגיחים על הענינים. באשר המה היו פנוים ומוכשרים לכל דבר שבקדושה ולכל דבר כללי וכדכתיב ושוטרים הלוים לפניכם וה' יאיר עיני:
9