תשובות משיב דבר, חלק ב ס״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 63
א׳ב"ה ב' לסדר וממדבר מתנה תרמ"ב וולאזין כבוד הרב מ' מרדכי נטע נ"י מכתבו הגיע לפה. ואני לא הייתי בבית ע"כ נתאחר תשובתי עד כה. וזה דבר השאלה. אחד קנה פרה חולבת מן העו"ג ובמשך ימים ילדה זכר. וישאל את העו"ג אם ילדה אצלו והשיב כי גם הוא קנה אותה מעו"ג. והמוכר אמר לו שילדה כבר. ולפי פסק הרמ"א שאין לסמוך על חלב לחוד כי אם בצירוף מסל"ת אבל החקירה גם בדבר העו"ג השני שמכר לישראל גם בדבר העו"ג הראשון שאמר להעו"ג השני כי כבר בכרה. אם יש לסמוך על דבריהם. והמקום ית"ש יעזרני לעמוד על האמת:
1
ב׳והנה בדבר העו"ג השני. הספק הוא משום שבא ע"י שאלת ישראל. אע"ג שלא ידע העו"ג שנוגע השאלה לסמוך עליו בדבר הוראה. מכ"מ הרי בא בשאלה. וכבר ראה מעכ"ת נ"י בפ"ת בשם שו"ת חות יאיר דאפילו ע"י שאלה מיקרי מסל"ת והביא ראיה מטעימת כותי בסי' צ"ח. והנה אם מעיקר הדין מדשם נאמן לפי תומו אפילו בשאלה ה"נ בנ"ד. אין בזה שום הוכחה דהתם עיקר הסמיכות על העו"ג הוא משום דעבידא לגלויי כמ"ש הש"ך ססק"ב ולא עוד אלא דעת הרמב"ם שם דלא בעינן כלל שלא יהא העו"ג יודע שסומכין עליו כמבואר בב"י שם. מש"ה אפילו לפירש"י בחולין דצ"ז דבעינן שלא יודיעוהו כו' והכי פסק השו"ע. מכ"מ עיקר הסמיכות הוא על עבידא לגלויי. משא"כ בנ"ד דלפי דעת הפוסקים דמדרבנן אין סומכין על רוב דחליבה וה"ז ככל איסורי דרבנן שסומכין על גוי במסל"ת אפשר שאינו אלא בשלא בשאלה. וזהו משמעות מסיח לפי תומו. כפירש"י בבכורות דל"ה א' לאתויי מסל"ת שלא שאלום קסדור כו':
2
ג׳איברא אין פירש"י ברור לכו"ע. דלפי פירש"י הרבותא דלא מיבעי אם שאלו הקסדור מה טיבו של זה שאינו נשחט והישראל מוכרח להשיב. ואין שום הוכחה דמכוין הישראל שיהא הקסדור עושה בו מום. אפילו לא שאלו הקסדור ורק הישראל מספר לפי תומו. והי' מקום לחשוב מש"ה סיפר כדי שיהא העו"ג עושה בו מום מכ"מ מותר. וכ"כ באמת הרמב"ם בה' בכורות פ"ב ה"ט אמר אלו נפל בבכור זה מום היתי שוחט כו'. אבל הטור בסי' שי"ג כתב בזה"ל עו"ג או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר. אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו כו' והכי איתא בשו"ע שם. ונראה דמפרש לאתויי מסל"ת ששואל בפי' למה אינו נשחט והוא סיפר הטעם. דנראה דמש"ה הטיל בו מום כדי שיהא נשחט. הא מיהא אין הכרח דמשמעות מסל"ת היינו דוקא שלא בשאלה:
3
ד׳ונראה דתליא באשלי רברבי בעדות אשה. דהנה מדאיתא ביבמות דקכ"א היכא משכחת לה מסל"ת כי ההיא דהוי קאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. משמע דרק כאן שקיל וטרי בפי' מסל"ת. משא"כ בב"ק דקי"ד ב' לא שאל בגמ' ה"ד מסל"ת. ואין לומר דסמכו על הא דיבמות דה"ה בכל מקום מסל"ת הכי הוא. א"א לומר כן שהרי לדעת הר"ן בעינן בעדות אשה קישור דברים והכי נוטה דעת הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין. והא ודאי דזה אינו אלא בעדות אשה הרי ברור דרק ביבמות מפרש הגמ' מהו מסל"ת כן ולא בכל מקום ממילא מוכח דלדעת הריב"ש שהובא בב"י באהע"ז סי"ז דלא בעינן קישור דברים כלל רק שלא יהא בשאלה ה"נ דוקא ביבמות בעדות אשה הכי הוא. משא"כ בכל מקום דבעינן מסל"ת אפילו בא בשאלה מיקרי מסל"ת. מעתה לפי דעת הר"ן וסיעתו אפשר כפירש"י דמסל"ת אינו במשמע אלא שלא בשאלה אבל אנן קיי"ל כהריב"ש כמשמעות פסק הרמ"א באה"ע שם והכי דעת השאלתות כמש"כ בסי' קנ"ט אות ז' וכ"כ הב"י שם שכך נהגו גאוני עולם. ממילא בכל מקום דבעינן מסל"ת אינו במשמע דוקא שלא בשאלה. וכפי' הטור ביו"ד סי' שי"ג הנ"ל ואין להחמיר בנ"ד יותר ממה שכיון הרמ"א ז"ל:
4
ה׳מעתה נבוא לחקירה השניה בדבר העו"ג הראשון. וזה פשוט דאם יחקור עוד הפעם ישראל מן העו"ג השני אימתי אמר לו העו"ג הראשון אם בשעת מכירת הפרה או קודם לכן או לאחר המכירה. באופן שלא שייך החשש דלהשביח מקחו אמר כן ודאי סומכין עליו, ואין חשש בזה שמא שכח העו"ג השני משום דהוי מילתא דלא רמי' עליה ולאו אדעתיה כמש"כ מע"כ נ"י דזה אינו אלא בענין שההרגש דק ונצרך לכוין הדעת שכן הוא בזה אמרינן דמילתא דלא רמי' עלי' לאו אדעתיה. משא"כ בזה שיאמר העו"ג השני שהעו"ג הראשון אמר לו שלא בשעת קנית הפרה. זה אפשר לזכור אפילו לא רמי' אדעתיה אז. ועוד דכאן גם הדעת נותן שלא היה סומך העו"ג בשעת קניה על דבר המוכר. ומסתמא לא היה באופן שלהשביח מקחו אמר כן. וזהו פסק תה"ד בסי' רע"א דאפילו אמר העו"ג בשעת קניה דילדה כבר. אלא שהיה הדברים נראין שאין בדעת העו"ג להערים בזה שאפשר לסמוך ע"ז בחולבת. מכש"כ באומר העו"ג ששאל ושמע מן העו"ג שלא בשעת קנין. ובאמת כל מסל"ת אינו ברור כ"כ שאינו מכוין בדבריו. והרי משום הכי החמירו בעדות אשה בענין מסל"ת. ואם היה כל מסל"ת ברור למאי החמירו בעדות אשה. אלא ודאי אין בזה אלא אומדנא טובה שאין העו"ג מכוין להגיד לאיזה פניה. וא"כ כל שהעו"ג אומר שהעו"ג הראשון אמר לו שלא בשעת קניה יש לסמוך עליו. אבל מספק שמא אמר לו בשעת קניה ואינו מסל"ת א"א להתיר. וכמש"כ בשו"ת חות יאיר והוא בפ"ת. ולא שייך לומר שהוא ס"ס שמא אמר לו שלא בשעת קני'. ואפילו אמר לו בשעת קנין שמא שלא להשביח מקחו אמר הכי וכמש"כ מע"כ נ"י. דזה אינו אלא ספק אחד אם אמר כדי להשביח מקחו או לא. וע' תוס' כתובות ד"ט א' בד"ה ואיב"א כו' וי"ל שם אונס חד הוא:
5
ו׳אכן עוד יש מקום להתיר אם יחקור הישראל מהעו"ג השני באופן שלא יהא יודע דנדרש לענין. וישאל ממנו איך האמין להעו"ג המוכר שכבר ילדה. ואולי ישיב שהי' בידו לחקור משכני העו"ג אם ביכרה בהמתו או לא. כדרך העו"ג השכנים שיודעים כל אחד מה שביד חברו וכדאיתא בעירובין דע"ה ב' דעו"ג מפעא פעי. ואם הוא באמת מילתא דעבידא לגלויי נאמן העו"ג אפילו אינו מסל"ת. אלא שיש לברר הדבר בס"ד:
6
ז׳ומתחלה יש לבאר דשני אופני מילתא דעבידא לגלוי יש חדא דעבידא לגלויי בברור. ושנית דאפשר דעבידא לגלויי ולענין ישראל שאינו נאמן בלא עבידא לגלויי. איכא תרי לישני בבכורות דל"ו במימרא דרב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו ופסק הגמ' כל"ק דגם זה האופן מיקרי עבידא לגלויי. וע"ש בתוס' בד"ה והלכתא. והתוס' לטעמייהו דס"ל דעיקר היתר דעד אחד במת בעליך הוא תקנתא דרבנן וכמ"ש ביבמות דפ"ח א' ד"ה מתוך. אבל לדעת הרמב"ם דפסק דעד אחד נאמן עפ"י ד"ת משום מילתא דעבידא לגלויי. היינו דאפשר שיבא הבעל ויתגלה שקרו. נראה דהיינו ספיקא דגמ' ביבמות דצ"ג ב' בהא דעד אחד ביבמה מאי אי עיקר טעם ההיתר משום דמילתא דעבידא לגלויי נאמן העד. וסברא דדייקא ומינסבא אינו אלא הוספה משום חומר עריות. או להיפך עיקר הטעם הוא משום דדייקא ומינסבא. ומשום עבידא לגלויי א"א לסמוך באינו בברור שיבא לידי כך. ובזה פליגי עוד בדצ"ב רב נחמן ורבא אי הוראה הוא או טעות. דר"נ ס"ל דעיקר ההיתר הוא משום דדייקא ומינסבא. וא"כ אינו מעיקר ד"ת והוא חדוש הוראה. ורבא הוכיח דעיקר ההיתר משום דהוי מילתא דע"ל. דאי הוי עיקר היתר משום דדייקא א"כ היה הדעת נותן דאלו אתי חד ושרינן לה ואתו תרי ואסרנא. הרי חזינן דלא דייקת וא"כ אי אתי חד אחרינא שוב לא שרינן לה. אלא ודאי מדשרינן לה עפ"י עד אחרינא. ש"מ דעיקר הסמיכות היה על העד משום דע"ל. ואע"ג דחזינן דעד קמא שיקר במילתא דע"ל. מכ"מ העד השני בחזקתו הוא דלא משקר. ומש"ה דוקא עד אחרינא משא"כ עד הראשון אלו הי' בא ואמר דעכשיו מת הבעל ודאי אינו נאמן שהרי שיקר במילתא דע"ל. ורבא לטעמי' פסק דעד אחד ביבמה נאמן:
7
ח׳נחזור לענין דבישראל איכא תרי אופני מילתא דע"ל. וקיי"ל דלעולם ישראל נאמן. ובעו"ג תליא במחלוקת דתניא בחולין דס"ג ב' לוקחין ביצים וכו' ומסיק הגמ' באומר של עוף פלוני וטהור דהוי מילתא דע"ל. ודעת הרמב"ם דוקא ישראל נאמן ולא עו"ג והכי דעת המחבר ביו"ד סי' פ"ג ס"ז וסי' פ"ו ס"א. ואע"ג דדעת הרמב"ם לענין טעימה בתערובות סומכין על העו"ג משום דעבידא לגלויי לחוד. וצ"ל דבעו"ג בעינן דוקא עבידא לגלויי בברור משא"כ של עוף פלוני ומי יודע אם יזדמן העוף לבדוק אחריו אבל דעת הראשונים להיפך בטעימה לא סמכינן על עו"ג משום דעבידא לגלויי אלא בצירוף מסל"ת. ובעוף פלוני נאמן משום דעפ"י רוב הסימנין לבד מוכיחין שהם של עוף טהור. אלא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה בעינן שיאמר העו"ג ג"כ. אבל עיקר הסמיכות הוא הסימנים:
8
ט׳מעתה בנ"ד אפשר דהוי עבידא לגלויי ולא בברור. ולדעת הפוסקים סמכינן משום דרוב חולבות ילדן. וסמכינן על הרוב בצרוף מאמר העו"ג. אבל לדעת הרמב"ם לא מהני כאן הטעם מילתא דעבידא לגלויי שהרי אינו ברור שיתגלה. אבל לדעת הרמב"ם קיי"ל דחולבת לבד סגי. וא"כ אם העו"ג יאמר דבשעת קנין היה אפשר לדעת ע"י שכני העו"ג לכ"ע סגי דברי העו"ג הראשון לסמוך עלי' הא אם לא היה אפשר לגלויי ע"י שכני העו"ג אין מקום לסמוך על דבר העו"ג הראשון שאמר בשעת קניה שכבר בכרה. כ"ז נראה לענ"ד הנני העמוס בעבודה רבה:
9
י׳נפתלי צבי יהודה ברלין.
10