תשובות משיב דבר, חלק ב ס״חTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 68
א׳ב"ה להרב החריף מ' יוסף הכהן נ"י בק"ק מעזריטש. מה שהקשה בסוגיא דנדה (י"ח א) בשלשה מקומות הלכו בו אחר הרוב. שליא דתנן שליא בבית הבית טמא ופירש"י דרוב שליות אינם בלא ולד. והקשה מע"כ מהא דתנן בבכורות פ"ג דר"ע אמר דשליא פוטר הבהמה מבכורה והרי ר"ע חייש למיעוטא לענין חלב אינו פוטר. וא"כ אמאי שליא פוטרת:
1
ב׳עוד הקשה מע"כ לפי מה שיישבו התוס' בנדה שיטת רש"י ממה שהקשו בסוגיא דב"ק (י"א) דמוכיח הגמ' דאין מקצת שליא בלא ולד מהא דתנן שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה משום דאי הוי ס"ס לא הוי אסור באכילה ולפירש"י אכתי הוי ס"ס שמא אין ולד ושמא לא יצא רוב. ויישבו דמיירי שראו שיש בשליא ולד. ותמה מע"כ מסוגיא דחולין (ע"ז) במחלוקת ר"א ור"י דמוכח דמתניתין מיירי בלא ראו ולד בשליא. הא לק"מ דודאי ר"א ור"י סברי דאפילו לא ראו ולד בשליא אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו כולה. וכמ"ש התוס' ב"ק שם סד"ה שליא בישוב השני והתוס' בנדה לא יישבו אלא לפי ס"ד דגמ' דאם יש ס"ס אינו אסור באכילה. עוד הקשה מע"כ א"כ מאי הוכיח הגמ' בב"ק דאין מקצת שליא בלי ולד. דילמא מיירי שראו מקצת ולד במקצת השליא שיצא גם זה לק"מ דבל"ז יש להקשות לפמ"ש התוס' שראו ולד בשליא א"כ מאי תנן סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. והפי' שהוא טעם על הא דאסור באכילה כפירש"י בב"ק שם בד"ה ה"ג כו' כלומר מפני כו'. ואי כתוס' למה לן זה הטעם הרי ראו ולד אלא ודאי ה"פ דמש"ה אנו צריכין לבדוק אח"ז משום דהוא סימן ואם אינו ניכר באמת שרי באכילה משום ס"ס אך מחויב לבדוק אולי יש ולד משום שהוא סימן. אבל אי נימא שראו במקצת שיצא ולד הק"ל מאי אריא סימן וכו' כ"ז ביארנו ישוב התוס' לפירש"י אבל רש"י לא כיון לזה אלא אע"ג שלא ראו ג"כ אסור באכילה אפילו להס"ד דלא אסור באכילה אם יש ס"ס. מכ"מ דוקא ס"ס השקול משא"כ דילמא ליכא ולד כלל ודאי הוי מיעוט שאינו מצוי שהרי תנן סימן ולד כו'. ובמיעוט שאינו מצוי לא נחשב ס"ס כלל כמ"ש התוס' כתובות (ט' א) בד"ה לא צריכא כו'. וא"ת א"כ בס"ס נמי כו' וכ"כ המג"א סי' וממילא מיושב קו' מע"כ דאע"ג דר"ע ס"ל בחלב שאינו פוטר מכ"מ מודה בשליא שפוטר משום דזהו מיעוט שאינו מצוי דאפילו ר"מ מודה דלא חיישינן:
2
ג׳ואם תקשה דא"כ מאי ראי' בנדה שם בשלשה מקומות כו' דילמא שאני שליא דספק שליא בלי ולד הוי מיעוט שאינו מצוי. ובאמת קשה למאי פירש"י הכי ולא כפי' התוס' דשמא נמוק הולד תחלה. אבל יש בזה הסוגיא העמוסה עומק בפירש"י. רבותינו התוס' כתבו בד"ה אחר הרוב. דר"י לא חשיב אלא היכי דאיכא חזקה נגד הרוב וא"כ צ"ל דקושיית הגמ' מתשעה צפרדעים אינו אלא מרישא דברייתא תשעה צפרדעים דאע"ג דאיכא חזקת טהרה נגד הרוב. וזה פלא אמאי לא הביא הגמ' רישא דתוספתא תשעה שרצים. ושם בתוס' ד"ה למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' כתבו דר"י מיירי באינו רוב גמור והיינו דאשמועינן ר"י. וגם זה קשה לי אמאי מקשה הגמ' והאיכא תשע חנויות ואנו בארנו בס"ד דעיקר רבותא דר"י. הוא דאפילו היכא דאיכא שנוי ממה שדרך להיות והי' מקום לחשוב כיון דאשתני אשתני ולחוש למיעוטא ג"כ. וכמו שיבואר לפנינו דרבא הי' ס"ל הכי בזה קמ"ל ר' יוחנן דמכ"מ הולכין אחר הרוב. ומקשה הגמ' מתשע חנויות ובנמצא פירש"י בקרקע. וזה דלא כסוגיא דחולין (צ"ה) דמפרש בנמצא ביד גוי. אלא משום דעיקר קושיית הש"ס בנדה מהא דנמצא משמע במקום שאין רגיל להיות שם והיינו שנוי וכן הא דתשעה צפרדעים דתניא ובנמצא ולא תנן ואם פירש. אלא בנמצא משמע שלא במקום הרגיל להיות מונח שם:
3
ד׳והנה בב"ב (כ"ד א) אי' אמר אביי אף אנן נמי תנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. ומסיק דהדר בי' רבא מההיא. ולכאורה תמוה אמאי הדר בי' רבא ואדרבא דחוי רבא הוא פשוט. שהרי עיקר חידוש דר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוא בקורבא דמוכחא לדעת התוס' (כ"ג ב) בד"ה מתיב ר"ז. ואפילו לא נימא הכי מכ"מ זה ברור דברוב המוכח פשיטא דהלך אחר הרוב. ולא אצטריך ר"ח אלא ברוב שאינו מוכח יותר מהקרוב ודם דמקור הוא רוב ומצוי. אלא צ"ל דאביי מפרש הא דר"ח דמיירי שנמצא בגג פרוזדור וא"כ אינו מצוי כלל. ובזה מיושב קושיית התוס' נדה (י"ט א) בד"ה כאן ע"ש ורבא ס"ד דע"כ מיירי בקרקע פרוזדור. משום דאי נמצא בגג פרוזדור הי' לנו לחוש למיעוטא אחר ולטעמי' בחולין (ט') דגמר איסורא מסכנתא. ולכאורה אינו מובן דעת רבא דלמד בבני מעין שבא זאב ונטלן דחוששין לנקב מהא דראה צפור המנקר בתאנה. וא"כ אפילו בל"ז שבא זאב אלא נאבדו ולא בדק ג"כ כמו במים מגולין דבלא שום ריעותא חיישינן לנחש. וצ"ל דודאי דוקא מים דנחש מסר נפשי' עלי' חיישינן כדאיתא בע"ז (ל') ביין וה"ה מים וחלב דשלשתן שוין במשנה דתרומות פ"ח וא"כ הוא דומה לריאה דחוששין לסרכא משום שהוא מצוי. משא"כ שארי דברים שאין מצוי כ"כ לאכילת נחש. באמת אין חוששין כמ"ש התוס' בע"ז שם דפי תאנה אין חוששין משום שאין בו שינוי. ומכ"מ בראה צפור שהוא מנקר בתאנה חוששין וה"נ בנטל זאב כ"ז הוא דעת רבא. ובזה יובן פירש"י חולין (י"ב) דהיכא דנאבדה הריאה ולא בדק כשר דסמכינן אדרב הונא דאמר דנשחטה בחזקת היתר עומדת. וכבר הקשה המרדכי ע"ז מאי ענין בני מעין לריאה דסרכות מצויות. ולדברינו ניחא דלרבא דאיסורא דומה לסכנתא שני אופנים אוסרות מן הדין היינו בטריפות המצוי דריאה דדומה למים מגולין. ונעשה בהם שינוי דבא זאב ונטלן דדומה לראה צפור המנקר בתאנה. וכמו דקיי"ל בהא כרב הונא ה"נ בהא אי דמי' איסורא לסכנתא:
4
ה׳והנה רבא הדר בי' ג"כ. וראי' לזה שהרי מפרש מחלוקת רשב"ג וחכמים בחוששין לנפל בנפל מן הגג ואכלו ארי. אלמא דגם באירע שנוי בולד מכ"מ לא חיישינן לנפל לרבנן. ואפי' רשב"ג לא חייש אלא משום דגלי קרא דחוששין לנפל. וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז מזה מוכח דבמקום אחר לא חיישינן למיעוט אפילו אירע בו שינוי. והיינו סוגיא דב"ב הנ"ל דאביי מוקי לה בגג פרוזדור ומכ"מ הולכין אחר הרוב אע"ג שאין מצוי. ורבא רצה לדחות דהתם מיירי בקרקע פרוזדור דהוי רוב ומצוי דאי בגג דהוי שנוי באמת חוששין למיעוט. והדר בי' רבא מההיא ויותר מזה כתבנו בהעמק שאלה סי' קס"ד אות י"ד:
5
ו׳וכ"ז ראה עינו של רש"י. ופי' הא דר' יוחנן דמיירי אפי' בדאיכא שנוי לא חיישינן למיעוטא. מקור הא דאמרן והיינו אפילו נמצא בגג פרוזדור שליא דהוי שנוי הרגילות שהפילה שליא. ומכ"מ אין חוששין שמא אשתני ולא הי' בשליא ולד כלל וכן חתיכה. ומקשה מתשע חנויות ומתשעה צפרדעים ותניא ובנמצא דמשמע שלא במקום הרגיל להמצא. כפירש"י בקרקע וה"נ בצפרדע מיירי בנמצא אפי' במקום שאין ראוי להיות שם:
6
ז׳אחר שכן מיושב הא דלא פרש"י בהא דשליא משום ספק נימוק רובו עד שלא יצא הולד. דא"כ אין ראי' מכאן שכולו משונה גם הרוב גם המיעוט. ואין ראי' מכאן שלא לחוש למיעוט יוצא מן הרוב היכא דברוב אינו משונה מש"ה פי' דהמיעוט הוא דיש שליא בלא ולד. ועיקר יצירת השליא ברחם הוא כדרך הטבע ורוב שליות המה בולד ומיעוט בלי ולד. וע"ז קאמר דאפילו נולד בשנוי במה שהפילה אין חוששין שמא נולד השליא בלי ולד אלא הולכין אחר רוב ולדות:
7
ח׳מה שהקשה מע"כ בתוס' חולין (י"א ב) וכ"כ הר"ש מ' פרה פ"ב הא דחטאת קריא רחמנא. והקשו התוס' מהא דלאחר פדי' מותר לגוז מה"ת ויישבו משום דלאחר פדי' שוב לא קריא חטאת. ובסוגיא דבכורות (כ"ה א) מבואר דאפילו בתמות רשאי לגוז משום שהיא קדושת בה"ב. וא"כ קשה אמאי הא חטאת קריא רחמנא לכאורה הוא פלא אבל מזה למדנו דהתוס' לא מפרשי כרש"י אלא שאני פרה דלא שכיחא דמש"ה לא גזרו בקדושת בה"ב דא"כ האי אלא מיותר. ובאמת יש שמוחקים תיבת אלא. אבל רבותינו התוס' מפרשו דלפי המסקנא הוא ישוב אחר ואפילו הי' קדושת מזבח שרי משום דלא שכיחא. והטעם של ההיתר הוא משום דלב ב"ד מתנה עליהם. ויש עוד לעיין בזה בסוגיא דשבועות ואין העת עמדי להאריך יותר:
8
ט׳ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין
9