תשובות משיב דבר, חלק ב ע״דTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 74
א׳מעשה היה סמוך לק"ק מינסק בשנת ת"ר שנשחט בכור תם בעבירה. ונעבד העור לשם ס"ת ונעשה יריעה ולא יכלו להכירה ונשאל האיך דין דס"ת אם יכולין לקרות בה. וה' ינחני באמתו ואל ימעדו אשורי ולא יצל מפי דבר אמת:
1
ב׳ראשית יש לעיין ולברר דרך כלל. שמצינו כמה פרטים דתנן לא נהנין ולא מועלין כמו קדשים קלים ומחובר ודבר שנעשה מצותו. ועוד כמה פרטים אי האיסור הנאה ודאי מדרבנן כיון דלא מועלין או לא. ולכאורה משמע מפירש"י ע"ז דכ"ט ב' ד"ה אבל אמרו ל"נ ול"מ. וכל היכי דתנן הכי שרי מדאורייתא כו' ושם דמ"ב ב' ל"נ מדרבנן. ובתמורה ד"ג א' גבי קדשי עו"ג ל"נ מדרבנן וכן פי' המפרש מעילה ד"ג א' דהא דתנן חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין היינו דרבנן. והכי פירש"י תמורה דכ"ב א' במשנה ל"נ מדרבנן ותוס' נזיר דכ"ד א' ד"ה דמי חטאת. אבל כד דייקינן א"א לומר כן שהרי בקדשים קלים דתנן לא נהנין ול"מ והוא במעילה די"א המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ול"מ. והוא ודאי אסור מה"ת כאשר יבואר לפנינו. ועוד תנן התם די"ב חלב המוקדשים כו' ל"נ ול"מ ואסור מה"ת כמבואר בתוס' שם ובכ"מ אלא וודאי אין זה כלל. אדרבה בפסחים דכ"ו א' איתא מדאמר קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא. והתם מדאורייתא קא אסר רבא ע"ש ויש לבאר בכל פרט מאין הוא האיסור והיכן רמיזא באורייתא ומה שפירש"י בע"ז הנ"ל ר"ל כל היכי דתנן הכי אבל אמרו ל"נ ול"מ היינו מדרבנן. דוקא לשון אבל אמרו משמע הכי. וכן מתפרש הא דמעילה י"ב ב' דאמר ר"א כ"מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללישכה דוקא כשאמרו חכמים וכאשר יבואר להלן. והא דמפרש הגמ' ע"ז דמ"ב ותמורה ד"ג ל"נ מדרבנן לא משום האי כללא אלא משום דאין שם רמז מה"ת. ופירש"י תמורה וקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת כמו אם נשחטו בחוץ דאי' בקידושין דנ"ז ב' מה שלי בשלך אסור ופירש"י ז"ל בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחר שאין דמו נזרק. ועוד נדבר מזה איה"ש:
2
ג׳ואבאר איזה פרטים דתנן בהו ל"נ ול"מ. קדשים קלים מבואר בכריתות דכ"ג ב' דאסורים מה"ת דמוקי הא דכתיב כל חלב לה' בולדי קדשים דאיסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי קאתי וע"כ בשלמים מיירי דאי בחטאת הא למיתה אזלי ואין בה ובחלבה מעילה אלא בשלמים. וכ"כ התוס' שם דמשום דמכ"מ איסורא מיהא איכא מה"ת. ועוד ראי' מסוכה ד"ט א' מקיש סוכה לחגיגה. מה חגיגה אסור בהנאה כו' והתם דרשה גמורה היא כמ"ש התוס' שם ד"ה מנין. ועוד ראיה מר"ה דכ"ח א' שופר של שלמים לא יתקע בו ואם תקע לא יצא משום דאיסור רכיב עלה. וע"כ איסור דאורייתא הוא כאשר יבואר להלן בענין מצות לאו ליהנות נתנו. ותו דאי מה"ת מותר האיך פליגי רבנן על ריה"ג וסברי דשלמים מ"ג הן. וריה"ג ג"כ מודה בזמן הבית ובתם כדאיתא בתמורה ד"ז והרי ממון בעלים הן דשרי ליהנות ממנו לבד גיזה ועבודה אלא ודאי אסור מה"ת וכ"כ בתוס' נדרים ד"י א' ובכ"מ. והטעם דמבואר בתמורה דל"א א' תזבח ואכלת בשר אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך. והתם בפסולי המוקדשים מיירי דמהני פדיון ובלא פדיון אסור כש"כ בקדשים קלים תמימים דלא מהני פדיון. וכן במחובר ידוע במעילה די"ח ב' שאין בהם מעילה ומכ"מ אסור בהנאה מה"ת מדבעי פדיון דכתיב ונתן הכסף וקם לו ובבכורות ד"ט ב' מי איכא מידי שהקפידה עלי' תורה לפדות בכסף צורה ויהא שרי בהנאה. אבל מכ"מ אין לוקין עלה לא מיבעי לפירש"י פסחים דל"ג א' ד"ה וחכ"א באזהרה דרבנן נמי כו' מה תרומה הזהיר דכתיב לא יאכל קודש. אף הנאת הקדש דמעילה הזהיר כו' מובן אבל קרקע כי היכי דנתמעט ממעילה ממילא אין לאו בהנאתה אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל ריש ה' מעילה דהא דלוקין על הנאת הקדש מהא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו'. וה"ה לשאר כל קודש בין קדשי מזבח בין קדשי בה"ב ע"ש. וא"כ יש להקשות ממנפ"ש אי נכלל כאן אפילו בה"ב. מה"ת לחלק בין מחובר לתלוש. אבל ל"ק כלל דודאי מפשטא דקרא לא ידענו אלא קדשי מזבח אלא מדגמרינן בת"כ מקדשי ה' דאיכא מעילה בקדשי בה"ב ונ"ל חטא חטא מתרומה. ה"נ נ"ל דמה תרומה לוקין על זרות ה"נ על מעילה דקדשי בה"ב לוקין ורק משום דבעינן לאזהרה מקרא מפורש להתרות בו ע"כ צריכין אנו לדמות קדשי בה"ב לקדושת מזבח. ולפרש קרא דלא תוכל לאכול וגו'. גם בקדשי בה"ב. משא"כ קרא דתרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש א"א להסבירו גם על קדשי בה"ב דלא שייך בו זר דהכל זרים אצלה. וכן דרך הרמב"ם ז"ל בכל מקום לרמז הלאוין בקרא מפורש. אבל קרקע שאין בו מעילה מה"ת לילף מהאי קרא דלא תוכל לאכול וגו' ללאו. והשתא י"ל דרש"י ג"כ כיון דגמרינן מתרומה דענש והזהיר על קדשי בה"ב מקרא דלא תוכל וגו'. והראב"ד ז"ל שכתב שם ופשוטה מזו היא מתרומת הקדשים לא תאכל ומשמע מדברי הכ"מ דכיון לדעת רש"י ז"ל דנ"ל לאו מתרומה עצמה ולא נראה דא"כ למ"ל להראב"ד להביא האי קרא דלא מיירי בתרומה עצמה אלא בחזה ושוק כדאיתא ביבמות דס"ח. תיפוק ליה מדכתיב וכל זר לא יאכל קודש אלא גם הראב"ד ז"ל מודה להרמב"ם דיש להסביר הלאו באיזה פשט המקרא. רק משום קרא דלא תוכל לאכול וגו' מיירי עיקרו בחוץ אלא במכות די"ז איתא דקאי ג"כ על עולה ומשום זרות. להכי ניחא ליה להביא יותר קרא דבתרומת הקדשים ל"ת דאיירי בקדשים. וה"ה לכל קדש אפילו בה"ב ומהאי קרא נ"ל כל מה דנ"ל מג"ש דמועלין [ולא כמו שרצו התוס' זבחים דמ"ה א' ד"ה דומיא דעל בה"ב אין לוקין אלא כמסקנתם דלכ"ד גמרינן אפי' בה"ב]. הא דאין מועלין אחר שנעשה מצותו. גם בהנאה מותר מה"ת כדמוכח ביומא דנ"ט ובכ"מ לענין דם קדשים והטעם כיון דנ"ל עיקר זה מע"ע ותה"ד דהוין שני כתובים הבאים כא' ושניהם אין בהו מעילה דבעגלה ערופה תניא בתוספתא פרה פ"א דאף הגוזז ועובד בה אינו לוקה. ומכש"כ שארי הנאות ואי היו מועלין בה היו לוקין כמש"כ המל"מ ריש ה' מעילה בשם הרמב"ם בסה"מ דכ"מ שמועלין לוקין מקרא דלא תוכל לאכול וגו' ונדריך אשר תדור אלא ע"ע אין בה מעילה. וכ"כ התוס' יומא דנ"ט בד"ה והרי ע"ש וכן תה"ד מבואר בתוס' שם דאין מועלין בו ולשון מועלין דאיתא שם ל"ד. ולא כהכ"מ פ"ב מה' מעילה הי"ד שהביא ראיה למש"כ הרמב"ם שם דשן המזבח החיצון מועלין בו כו' מהא דפליגי רב ור"י במעילה ד"ט. והלכה כר"י וסתמא דהש"ס בכ"מ דתרומת הדשן אע"פ שנעשית מצותו מועלין בו. וסובר מרן הכ"מ ז"ל דדשן המורם ומניחים אצל המזבח שוה לדין הדשן הצבור ע"ג המזבח. ותליא בפלוגתא דרב ור"י וסתמא כר"י ואאל"כ דבמעילה די"א ב' הוי שם הש"ס משעיר המשתלח דאתי אליבא דרב ביומא דס"ז ב' אלא לא תליא הא בהא כלל. דתרומת הדשן אע"ג דרבי קרא לאיסורא מדכתיב ושמו. מכ"מ הרי אזיל לאיבוד ונבלע בקרקע כדאיתא יומא דכ"א ב' לא מיקרי קדשי ה' כמו חטאת המתות דמשום דאזלי לאיבוד לא מיקרי קדשי ה' ואין מועלים בהו. ולא פליגי אלא בדשן הצבור ע"ג המזבח שחסר מלאכת הוצאת הדשן עכ"פ כיון דנ"ל מע"ע ותה"ד שאין בהם מעילה ורק איסורא בעלמא. הא בכל שנגמר מצותן איסורא נמי ליכא. ואפילו למש"כ תוס' זבחים דמ"ו א' בד"ה והרי דמועלין בתה"ד מ"מ הרי גמרינן נמי מע"ע ומכש"כ להמסקנא ממעטינן הערופה ולא אחר הגה"ה ובאותו ענין ראיתי לבאר דברי הרמב"ם ז"ל ה' מעילה פ"ב הי"א יצא לנחל קדרון מועלין בו כו' משמע מעילה גמורה מה"ת ולא כהראב"ד שם שהשיג מהא דיומא דנ"ט ב'. ונראה דהרמב"ם ז"ל גריס ביומא כדאיתא במעילה די"א מ"ט דמ"ד אין מועלים בהם ולא כגי' דילן ביומא ע"כ לא פליגי כו' ופליגי ר"ש ורבנן אי מועלין מה"ת לאחר זריקה וא"א למכור וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות מעילה פ"ג שאין הלכה כר"ש דאמר מועלין בדמים ע"ש וסתמא דמתניתין ביומא כרבנן ולהכי נמכרים לגננין לזבל וסובר כר"ח כהן הובא בתוס' שם דחכמים הקדישו הדם ומועלין מה"ת. ומה שהקשו מקושיית הש"ס מעילה די"ב א' והאיכא דם קדשים כו' ואי איתא שאני דם דחכמים קדשוה לק"מ דהש"ס מקשה מדר"ש דסובר דמועלין בו מה"ת וממילא וכש"כ די"ל דמדרבנן יש מעילה בדבר שלא היה בו מעילה מקודם ע"כ[. היוצא מדברינו דקדשים קלים ובכור בתוכם אסורין בהנאה מה"ת ועדיין צריך ביאור אי תלש שערו או חתך עורו מחיים אי מותר מה"ת או לא. ולכאורה משמע מדברי התוס' בכורות דכ"ה ד"ה שער. ומעילה י"ב ד"ה חלב ובחולין דל"ו א' דמותר הגיזה מה"ת וכן בר"ש ערלה פ"ג. אבל תמוה לכאורה בשלמא פה"מ דמהני פדיון רק חלב אסור מגזה"כ י"ל דגיזה מותר אבל במוקדשין תמימים דמיירי בי' בחולין שם האיך אפשר קדושה שבהן להיכן הלכה ומה בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב דאיתא חולין דקל"ה א' דצמרן בעי פדי'. ובפי' תנן בזבחים דק"ג כל שלא זכה המזבח כו' שנאמר עור העולה אשר הקריב. וכן בקדשים קלים כמבואר שם בסוגיא אר"ע כו' שהמפשיט את הבכור כו' ואפילו ר"ע לא אמר אלא מפני שהדם מרצה על הפסולין ע"ש. אבל בל"ז פשיטא דעור הבכור אסור בהנאה מה"ת ולא עוד אלא שהתוס' בכורות דכ"ו א' ד"ה התולש כתבו בפי' להיפך דודאי בעי פדי' ונסתפקו האיך מהני פדי' הא בעי העמדה והערכה ע"ש היטב. אלא הדבר ברור דבלא פדיון אסור והא שכ' התוס' דהגיזה מותר הוא כלפי דתנן במעילה די"ב חלב המוקדשין לא נהנין ול"מ. ולא מהני פדיה שהרי אסור גם בפסולי המוקדשין שכבר נפדו. וממילא מובן דחלב תמימים ג"כ לא מהני פדיה. והא דאיתא התם די"ב כ"מ שאמרו חכמים ל"נ ול"מ דמיו יפלו ללשכה דוקא מה שאמרו חכמים. אבל מה שאסור מה"ת איכא דלא מהני פדיה כחלב המוקדשין ודישון המזבח לדעת התוס' יומא הנ"ל. ודישון מזבח הפנימי לד"ה כמש"כ התוס' זבחים דמ"ו א' ד"ה והרי ומוראה ונוצה דאסור מה"ת כדאי' שלהי מסכת תמורה. וכל חטאות המתות דתנן ריש פ' ולד חטאת ועפי"ז תבין מש"כ התוס' מעילה שם ד"ה חלב שהקשו אמאי אין מועלין בחלב. ותירצו דנהי דאסור מכ"מ כיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין דלא הוי קדשי ה' כו'. ולכאורה תמוה אמאי גרע מדמי עולה דמועלין בהם ה"נ דמיהם יפלו לעולה אלא דפשיטא להו דחלב המוקדשין אין להם פדיון. והא שכ' התוס' ד"ה ודמיו יגיע ללישכה כו' וה"ק ר"א כ"מ שא"ח קדוש וא"ק כמו חלב המוקדשין כו' הוא טעות הדפוס וצ"ל כמו דם קדשים. עכ"פ ברור דחלב המוקדשין אין לו פדיון וס"ד דה"ה צמר. ולמדנו רבותינו ז"ל דלא דמי צמר לחלב ובפסולי המוקדשין שכבר נפדו מותר. וממילא בתמימים מהני פדיה ודוקא תולש צמר מעולה דמהני פדיון ולא בבכור ומעשר דליכא בהו פדיון אין להן היתר לעולם אלא אם נשחט אח"כ במקדש והתירו הזריקה. או אם הומם אח"כ ונשחט במדינה הא בל"ז אסור מה"ת ויותר מזה כתב הרא"ש פ"א דבכורות סי"א בפטר חמור דאסור בהנאה דאם גזז שערו בעי קבורה אע"ג שאין בו משום לא תגוז מכ"מ שערו אסור בהנאה כמו בכור בהמה טהורה. ומיהו אי נתלש שער בכור בע"מ תלישתו מתירתו מה"ת אפילו מת אח"כ. כמש"כ התוס' דלא מצינו שאסרה התורה בפסה"מ אלא חלב. ובכור בע"מ כפסה"מ שנפדו דמי. ואע"ג דאי לא נתלש מחיים ומת אסור הצמר מה"ת. והרי הוא כעור דבקבורה כמבואר בזבחים דק"ג וק"ד א' דר"ע בגבולין מיירי ור"ל בבע"מ שנשחט ונמצא טריפה ע"ש. וה"ה הצמר והיינו דאיתא בבכורות דכ"ז א' ואי עקבי' איפכא מיבעי' לי' נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה לי' אינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. וחכמים אוסרין מדרבנן אפי' נתלש מחיים נחזור לענין דצמר תמימים אינו מותר אלא בפדי' והיינו דאי' בפסחים דל"ז א' ונתחמם בגיזי עולה שמעל דכ"ז שלא נפדו מועלין בו ובל"ז י"ל הקדישו לדמי עולה כמש"כ התוס' בכורות שם ד"ה התולש לענין שופר ש"ע. והנה נתברר דא"א לצאת לחולין מידי קדושה בש"א אלא בפדיון. וא"כ עדיין נשאר לנו לבאר דברי התוס' קידושין דנ"ז ב' בד"ה מה שלי שהקשה הר"מ על פירש"י ז"ל דכמו שמצינו מיתה מוציא מידי מעילה אע"ג שלא נזרק הדם. ה"נ יהיה השחיטה מתיר בחוץ אע"ג שלא נזרק הדם ומוציא מידי אבר מה"ח ודברים אלו תמוהין דמה לי שהוציאו מידי אמה"ח מידי איסור הקדש מי הוציאו. וקדשים שמתו ג"כ אסורין בהנאה מה"ת כמש"כ לעיל ומשנה מפורשת היא בזבחים הנ"ל לענין עור וה"ה בשר בקבורה מה"ת דמ"ש. ומנ"ל דהשחיטה בחוץ יתיר באכילה ונהי דלא עבר עה"פ לא תוכל לאכול בשעריך וגו' דלא קאי אלא אם נשחט במקדש כדין כדאי' במכות די"ט ב' לענין מ"ש וה"ה לכולהו. אבל מכ"מ בעשה דואכלת לפני ה' אלהיך קאי כמו מע"ש שלא נכנס לירושלים כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' מע"ש. וה"ה קדשים שלא נשחטו במקדש דכתיבי בהאי קרא. והיינו דאיתא בתמורה ד"ז ב' בזה"ז מי איכא תם שחוט אלא עיקר פי' התוס' קידושין הנ"ל להתיר בפדיון. דבשחיטה נעשה בע"מ כמש"כ רש"י ז"ל חולין ד"ל א' ד"ה מדמי פסח מי אידחי ע"ש. ומהני העמדה והערכה ג"כ כמבואר בסוגיא דחולין שם דמפרכסת הווין בני הו"ה. איברא י"ל דרש"י אזיל לטעמיה ב"ק דע"ו ב' ד"ה וכל העומד דאפילו בע"מ שנשחטו בלא פדי' אינם יכולים לפדות משום שאינם בהעמדה והערכה. וכמ"ש התוס' שם ד"ה בשוחט לחלק בין שחיטה כשרה לפסולה. והתוס' לטעמיהו דמכ"מ הם בהעמדה והערכה. וכן דעת השאילתות פ' נח סי' ו' ע"ש. ומכ"מ בעיקר הדין אי יכולים תמימים שנשחטו לפדות הוי בה טובא רבותינו התוס' בב"ק שם דף ע"ו א' ד"ה שחיטה שא"ר וכתבו דלא משתמיט שום תנא שיהו נפדין. וכתבו טעם ע"ז דמום שהוא מחיים חשוב מום לפדות. אבל מום שהוא לאחר מיתה לא חשוב מום כדתניא בסוף תמורה בהדיא מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו דלא בעינן העמדה והערכה אפ"ה תמימים יקברו עכ"ל ודברים אלו מרפסן איגרי וכבר פלפל בזה הגאון רע"א זצ"ל בתשובות השניות ונשאר בצ"ע. אבל הנראה דה"פ דזה ודאי לא בעי למימר לאחר מיתה ממש. דפשיטא דבשרא בעלמא הוא ותו הא כאן נעשה המום בתחילת שחיטה וכסוגיא דחולין הנ"ל אלא כוונתם בשעת מיתה. ובשלמא התם בחולין ה"ק אי בעי אפשר לפדות במקצת שחיטה. אבל הכא שנשחט ומת הוי כמום בשעת מיתה. והביאו ראיה דלא מהני עפ"י שיטתם ז"ל במס' בכורות דל"ד א' דמסוכנת שאין לו רפואה הוי כבע"מ וא"כ קדשים שמתו ע"כ לפני מיתה הי' גוססין כבע"מ ומכ"מ אסורין זה ברור דעת התוס' ז"ל. אבל עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו ז"ל. וזה הדין דמסוכנת הוי כבע"מ קשה עלי לקבל שהם ז"ל הקשו שם בבכורות דא"כ למה אין שוחטין על אחוזת הדם כיון דהוי כמום שא"י להתרפאות. ויישבו דמדרבנן אסור עוד תירצו דהוי כמום עובר ולמד מזה הרא"ש ז"ל דמותר מה"ת להטיל מום קבוע על בע"מ עובר (וכ"פ בשו"ע אבל ברמב"ם ה' א"מ פ"ב כ' דאם ספק אם הוא מום קבוע או מ"ע. אם עשה בו מום אינו לוקה מבואר דעל מ"ע לוקה] ואסבריה הרא"ש ז"ל דתמים יהי' לרצון כתיב כשהוא תמים להקריבו למזבח אז מום לא יהיה בו וקשה לי בתמורה דל"ג תניא או אינו אלא בע"מ עובר כו' ת"ל אשר לא יקריבו כו' פי' ובע"מ עובר סופו להקריב למחר. וה"נ סופו יהי' לרצון. ותו האיך יש לו דמיון לבע"מ עובר הא א"י להתרפאות וע' תוס' שם דל"ח ב' ד"ה ברקא וזבחים י"ב ב' ד"ה וש"מ ע"ש. א"כ הדק"ל אמאי לא נשחט על אחוזת הדם כמו דמותר להטיל מום אבל לענ"ד דאחוזת הדם אינו בע"מ דמום לא איקרי אלא כשהוא ניכר מבחוץ כדאיתא שם דל"ט א' מה מום מאבראי כו'. וה"ה כחולה זקן ומזוהם שאין שוחטין עלי' כדתנן בפ' כל פסולי המוקדשין מעשה בזכר של רחלים זקן כו' ולא ניתר עד שהוטל בו מום. רק לענין איסור הטלת מום תמים יהי' לרצון כתיב ולזה לא בעי מום כדאיתא שם דל"ט א' לענין חסרון מבפנים כי מיבעי לן לאפסולי מאי תמים יהי' לרצון כתיב. ובתמורה דכ"א א' בתמורת בכור ומעשר מהו להטיל בו מום כיון דלאו לאקרובי קאי כו'. וממילא לפי דברי נסתר הראי' מדתניא מתו תמימים יקברו כו'. ואולם יש להביא ראיה אחרת מתמורה דל"ז ב' דתניא כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן רמ"א יקברו וחכ"א יפדו. ואי איתא מאי בעי שנפל בהן מום ואח"כ שחטן תיפוק ליה דהשחיטה עצמה היא המום. אלא לא מהני הפדי' מטעם התוס' ז"ל (מיהו זה י"ל דאסור משום שיעשה המום בידים לשיטת התוס' הוא מדרבנן ודעת הרמב"ם שאסור מה"ת מדכתיב לא תאכל כ"ת כמבו' בה' פסה"מ פי"ח ה"ב) ודעת הר"מ ז"ל בקידושין דמהני פדי'. אבל בלא פדיון פשיטא דטעון קבורה מה"ת עכ"פ בהא נחתינן וסלקינן דהצמר ועור שנתלש בקדשים תמימים אסורים מה"ת וה"ה בנשחט בתמותו בלא פדיון או בכור דלא מהני פדיון. ואין בזה מחלוקת ומשנה מפורשת היא גם אין להקל משום דעת הרמב"ם ז"ל שאין בכור נוהג בחו"ל. דכבר מחי לה מאה עוכלי ואיפסיק בשו"ע דלא כותי' ז"ל. ומכ"מ כיון שבא לפנינו ניקום ונשנה פרק זה וידוע דברי הרמב"ן ז"ל והביאו הרא"ש פ' כל פה"מ ובסמוך נדקדק בהם איה"ש. אבל מקודם נעיין סוגיא א' בבכורות דל"ו ב' ר' שמלאי ור"י נשיאה כו' אמרי התרת בכור בחו"ל ע"פ ג' בני הכנסת ופירש"י בחו"ל שאין ראוי להקרבה כו' וקשה מאי נ"מ במה שא"ר להקריב הא לאכילה אסור ומכש"כ לדעת רש"י קידושין הנ"ל והא דפירש"י בחולין מ"ד ב' שרי בוכרא דשוחט קדשים בחוץ והתם בכור בחו"ל הוי ה"ק דכמו דאסור בא"י מה"ת ה"נ אסרו בחו"ל מדרבנן ועדיין צריך ביאור הסוגיא דמשני אי ממתניתין ה"א בחו"ל אפי' שאינם מובהקים והאי דקתני מובהקים להודיעך כחו דר' יוסי כו' לימרו דס"ד מתניתין בא"י להכי תני מובהקין קמ"ל דאפי' בחו"ל ויותר קשה להבין מש"כ התוס' ד"ה התרת שכ' וממתניתין לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמי בזה"ז כו' קשה אדרבה ממתניתין ס"ד דאפילו בא"י מותר. ונראה דפשיטא דר"ש ור"י נשיאה לא באו לפסוק כר' יוסי דדוקא בחו"ל מהני ג' הדיוטות ולא בא"י אלא מפרשי משנתינו דמיירי בחו"ל ופסקו כת"ק. ושפיר מקשה הש"ס על רבא מאי קמ"ל דבעינן מומין מובהקין מתניתין היא. ודברי התוס' מתבארים עפי"ז דקשה למה להו למימר בלשון היתר יותר הוי לר"ש ור"י נשיאה למימר דבא"י אסור וזהו שכתבו התוס' דאי ממתניתין ה"א דבחו"ל ג"כ אסור ודוקא בזה"ז. להכי אשמועינן התירא דאף בזמן הבית מותר בחו"ל. עכ"פ מבואר דיש נ"מ בין חו"ל לא"י. איברא הרמב"ן ז"ל פי' בחו"ל שאין מומחין מצוין כמבואר בדבריו ז"ל שהובא ברא"ש דמקשה על הרמב"ם שמפרש בפ"ג ה"ב בבכור שיצא מא"י לחו"ל והוא ע"פ שיטתו דבכור אינו נוהג בחו"ל ולא כמרן הכ"מ שנדחק לפרש כונת רבינו ז"ל עפ"י דעתו דהרמב"ם בשטת הראב"ד והרמב"ן ז"ל עומד. ומקשה הרמב"ן דא"כ למה לי' לאדכורי חו"ל מקום שאין בכור נמצא אלא בדוחק. לימא מקום שאין שם מומחה כו' והכי מפרש הרמב"ם ז"ל כמש"כ דמיירי ביצא מא"י לחו"ל. וע"כ הטעם משום שאין מומחין מצוין ועדיין אינו מדוקדק לשון הש"ס ה"א בחו"ל אפי' כו' מאי איכא בחו"ל או בא"י לא הוי להש"ס לומר אלא ס"ד אפילו שא"מ כו'. ואפשר באמת כך היה גרסת הרמב"ן ז"ל ואתי פשטא דשמעתא אליבא דרמב"ם ורמב"ן ולפי' רש"י ותוס'. ונראה דשני נוסחאות הי' בגמרא גי' א' אי ממתניתין ה"א בחו"ל אפילו מומין שאין מובהקין קמ"ל והיינו נוסחת רש"י ותוס'. ונוסחא אחרת אי ממתניתין ה"א אפי' מומין שא"מ והאי דקתני כו' והיא נוסחת רמב"ן וכיב"ז יש הרבה בש"ס. ועוד יש לכאורה להביא ראיה דאין בכור נוהג בחו"ל מה"ת מדמקשה הש"ס קידושין (ל"ז א) הרי תפלין ופט"ח דכתיב בהן ביאה ונוהג בארץ ובחו"ל. ולמאי נקט פ"ח ולא בכור בהמה טהורה דקדים בפסוק אלא דא"נ בחו"ל. וי"ל דבהמה טהורה י"ל דמש"ה כתיב בהו ביאה משום דכתיב שם לה' ובכור בחו"ל לכ"ע אין מצוה להקריב לה' ואפי' לר' ישמעאל כמש"כ התוס' תמורה (י"ח א) ד"ה אפילו בשם הספרי וכ"ת א"כ מאי צריכי ר"י ור"ע לדרשי אחריני שם (כ"א). וי"ל משום דבאמת מתרץ הש"ס בפ"ח עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וא"כ אין ראיה אפילו בבהמה טהורה. אבל להס"ד ודאי י"ל כמ"ש ולהיפך לא קשה הא אין מצוה זו תלוי' בארץ ותנן כל מצוה שא"ת בארץ נוהג בין בארץ בין בחו"ל די"ל דמתניתין ר' ישמעאל כדמוקי אביי שם מאן תנא דפליג כו' ר"י. ור"י ס"ל דאם באו מחו"ל יקרבו א"כ ודאי נוהג בחו"ל והנה הרמב"ן ז"ל הביא ראי' דנוהג בחו"ל מה"ת ממעשר בהמה דאיתא בכורות ר"פ מעשר בהמה דנהי דליקרב א"נ בחו"ל מכ"מ ליקדש נוהג וה"נ גבי בכור. ולכאורה יש לדחות דבמעשר בהמה איתקש בפסוק והבאתם שמה וגו' אבל ליקדש מיהא קדוש גם בחו"ל אבל בכור איתקש בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ג"כ. ונילף מה מע"ש אין איסור אכילה בחו"ל ה"נ בכור בחו"ל. והא שהוכיח ז"ל מדמגמיר גמירי בכור ומעשר אהדדי. הכא ע"כ לא גמרי מהדדי תדע דנקיט הש"ס בכור ומעשר קראי אחריני ולא גמר מהדדי מיהו לק"מ על הרמב"ן ז"ל דהפסוק לא תוכל לאכול וגו' לא מיירי אלא בשחוטי פנים שהוציאן לחוץ ולא בשחוטי חוץ כמש"כ לעיל. וא"כ לא מצינו דאיתקיש להיתר אכילה בחוץ והא דנקט הש"ס תרי קראי ולא יליף מג"ש בכור ומעשר ל"ק כיון דאשכח לכל חד קרא בפני עצמו. וקראי ודאי לאו יתירי נינהו ומכ"מ יש לשיטת הרמב"ם ז"ל מקום כיון דגמר בכור ממע"ש מהפסוק ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' ומהאי קרא נ"ל מצוה דאכילת קדשים בפנים ולאו הבא מכ"ע אם שחטן בחוץ כמ"ש לעיל בשמו ז"ל. שפיר נ"ל דאין איסור כלל בבכור בחוץ לארץ משא"כ מעשר בהמה לא אתקיש למעשר שני אלא למצות הבאה:
3
ד׳עוד הביא הרמב"ן ז"ל הא דביצה דכ"ז ב' דמייתי בוכרא לקמיה דרבא והוא בחו"ל. ולכאורה י"ל דמדרבנן מיהא אסור כמ"ש לעיל לרש"י ותוס' ז"ל וי"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דטעם איסור ראיית בכור ביו"ט משום מתקן. ואי דרבנן לא שייך מתקן כמו טבילת כלים מטומאה דרבנן דאי' שם די"ח דשרי. ורבא לא חזי ביו"ט ש"מ שהוא מה"ת ודעת הרמב"ם ז"ל אינו כן כמש"כ בביאור השאילתות פ' בא בעז"ה אלא משום מוקצה. וא"כ י"ל שהוא מדרבנן:
4
ה׳עוד הביא הרמב"ן ז"ל מהא דבכורות ד"ג ב' ההיא גיורתא כו' דאתיא לקמיה דרבא כו' ואמר לית דחש להא דר"י דאמר אין שותפות עכו"ם פטור מבכורה. וגם בזה י"ל דאי מדרבנן חייב לא הוי לרבא לומר משום דלית דחש לדר"י תיפוק לן דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כמו בכ"ד שנוהג בא"י מה"ת ובחו"ל מדרבנן. אלא גם בחו"ל מה"ת עוד הביא ראי' מחולין (מ"ד ב) ר"ח שרי בוכרא ולא זבין מיני' כו' גם בזה י"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דהא דר"ח לא אכל רק משום כיעור. דכיון דדיין לא חשיד כמש"כ התוס' שם ד"ה וכן בישוב הראשון ואי הוי איסור דרבנן לא שייך ביה להחמיר כ"כ. ויש לזה ראיה ביבמות פ' ב' דתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה משמע שאין בו שום חשש כיעור. ולכאורה קשה אמאי אלא משום דאיסור מיאון דרבנן וחלצה בפניו ג"כ אין לחוש רק שמא אינו היבם והוא חששא דרבנן. והראי' דסגי באשתמודעינהו לחוד כדאיתא ביבמות (ל"ט ב). כל זה יש לדחוק ולחזק הוכחת הרמב"ם ז"ל [ובאמת דעת התוס' ביבמות דאסור משום כיעור ושטת המתירים הוא משום סברת הירושלמי שאין שנים מצוים לחטוא בשביל א' משא"כ במקח] ועיקר דעת הרמב"ן ז"ל אינו אלא להוציא מדברי הרמב"ם דמשמע אפי' מדרבנן א"נ בחו"ל אבל אי נרצה לומר דמדרבנן נוהג וכאשר הוכחנו מדעת רש"י ותוס' ז"ל אין הוכחה להכריע בהיפך. [ומה שהקשה שם הרמב"ן ע"פ שטתו מדלא תנן בכור נוהג בארץ ובחו"ל כמו דתנן גבי מ"ב ודחה דכאן דבפט"ר תלא רחמנא לא איצטריך קשה לי הא בגיד הנשה ג"כ תנן הכי] מכ"מ כבר סוגיא דפוסקים ז"ל ופסק השו"ע דנוהג בחוץ לארץ מה"ת:
5
ו׳ועתה יש לעיין ביריעה הזאת האסורה אי מותר ללמוד בה שלא בצבור. ואי מותר לקרות בה בצבור שיהא ס"ת כשרה ומקודשת כדין. והנה ללמוד בה בפ"ע תליא אי מצות ליהנות נתנו וכבר הלכה פשוטה דלאו ליהנות נתנו ומותר לכתחילה וכדתנן בפ' אין בין המודר ומלמדו מדרש הלכות ואגדות. ופי' הר"ן משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואולם קשה דא"כ מ"ט דאביי דסובר בדף ט"ז דמצות ליהנות ניתנו. וקושיא זו הקשה הגאון בעל טורי אבן בר"ה שם ולא יישב בדבר. והנראה לתרץ דאביי סובר דהמודר הנאה מחברו לא נדר אלא מטובת חברו לבד ולא במקום שיש מצוה וטובת עצמו הוא עושה שזיכה אותו ה' במצוה כמש"כ התוס' ר"ה שם ד"ה המודר הנאה ממעין. וסברא זו ישנה גם לרבא דכשתמצא לומר דעת הר"ן ז"ל בפרק ד' דנדרים תמצא שיש ג' סברות להתיר במודר הנאה מחברו. וכשיש שתים מהשלשה שרי ואי לא אסור והיינו מצוה ומדעם דנפשי' קא מהדר ליה והנאה דאתי ממילא והנה סברא דמדעם דנפשיה כו' תנן שם דל"ג א' ומחזיר לו אבידתו. ותנן שם ל"ח ב' ומרפאהו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון ומפרש הש"ס דמ"א ב' מאי רפואת ממון בהמתו וע"ש בר"ן ד"ה אלא דביש שם רופא אחר אסור והיינו משום שאין מצוה דהשבת אבידה. ואע"ג דמדעם דנפשיה קא מהדר לי' ומש"ה שרי בשאין שם רופא אחר כמש"כ הר"ן שם. סברא דהנאה ממילא תנן שם ד' ל"ה ב' ומקריב עליו קיני זבים וכו'. ואע"ג דמהנהו דשרי למיכל בקדשים כמ"ש הר"ן שם ד"ה הא קמהני ליה דמשום שאין זה אלא גרמא בעלמא שרי. ובדף ל"ו ב' ד"ה אלא אדעתי' דנפשיה כו' ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני ובדף מ"א ב' ד"ה אבל כ' דהנאה ממילא אתיא כו'. ומכ"מ אינו מותר אלא במקום מצוה כמש"כ הר"ן דל"ח א' ד"ה וזן את אשתו כו' דבתורת מצוה עסקינן כו' ואע"ג דמודר מתהני כו' הנאה דממילא הוא. אי הני תרתי מדעם דנפשיה והנאה דממילא כמו ההיא דדמ"א דאומר סם פלוני שרי. ועפי"ז ניחא מה שהקשו התוס' שבועות דמ"ד ב' ד"ה ורב יוסף היאך שרי להמודר לתקוע לו תקיעה ש"מ הא מהנהו בפרוטה דעני. אבל למש"כ ניחא דהיינו מדעם דנפשי' והנאה דממילא ושרי מיהו כל הא דאמרינן דסברא דמצוה בלחוד לא סגי מבואר מהא שאי' שם בנדרים (ל"ג ב) ומחזיר לו אבידתו משום דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה. אבל בל"ז אסור ולא מהני סברא דמצוה לחוד אלא משום צרוף תרי סברות. והא דהנאה ממילא ומדעם דנפשי' שריין מוכרחת ממשנה דפורע את חובו דשרי לחנן דסובר אברוחי ארי בעלמא הוא ואע"ג דפוטרו מנתינת מעות היינו מדעם דנפשי'. ואין בזה מצוה לשלם חובת חבירו אלא משום דהוי הנאה ממילא ג"כ. וכ"ז לסוגיא דנדרים דל"ג הנ"ל שלא הותר השבת אבידה אלא מטעם צירוף סברא מדעם דנפשיה. אבל אביי יכול לומר דסברא דמצוה לחוד מהני. ומש"ה מחזיר אבידתו ומקריב עליו קיני זבים כו' ומרפאהו רפואת בהמתו במקום שאין רופא או רפואת הגוף אף דיש רופא. וכ"ת א"כ קשה מהא דתנן דמ"ג א' היו מהלכין בדרך כו' מניחו על הסלע כו' הא מיד ליד אסור אע"ג שהוא מצוה כאשר הוכיח הר"ן בעצמו דל"ט ב' ע"ש. י"ל דלאביי באמת אם אי אפשר בהנחה על הסלע מותר ליתן לו ביד. רק במקום שאפשר למעט הנאה לאו מצוה לרבות להכי אסור. ורבא לית ליה סברא זו וכבר פליגי מעין זה בשבועות (י"ח א) דרבא הוכיח דמשמש מת בעריות פטור דאי חייב ומשום דאנוס הוא שרי לפרוש כי פירש מיד בהנאה מרובה נמי לישרי ואביי פליג עלה ע"ש. וכ"ז יישבתי לדעת הר"ן ז"ל שעליו ועל שיטתו קאי קושיא החמורה הנ"ל. וכבר כתבתי דדעת רש"י ז"ל כהר"ן ולא כהתוס' ואזדי רש"י ותוס' לשיטתייהו (רה"ש דכ"ז א') ד"ה כיון דלזכרון קאתי. דרש"י כתב דשופר לית ביה משום בל יתנאה דאי הוי בי' התנאות. האיך שרי למודר הנאה לתקוע בו תקיעה ש"מ והתוס' לשיטתייהו אזלי וכתבו דיש בו משום בל יתנאה ודע דהבעה"מ ז"ל שכ' דהא דמותר למודר הנאה משופר לתקוע בו תקיעה ש"מ דוקא מצוה דאורייתא ולא בחצוצרות דרבנן דעתו ז"ל כתוס' דיש בהם הנאה ולא הותר אלא דאתי מצוה ומפיק הנאה שבו אפי' לגי' מותר לתקוע לו דמשמע שיהא אחר תוקע בו היינו ג"כ משום שיש הנאה לשמוע קול שופר כלשון הרמב"ם הנ"ל ולהכי אין בכח מצוה דרבנן להפקיע ואזיל קושיית הר"ן ז"ל ע"ש שהקשה לדעתי' ז"ל דמשום שאין בו שום הנאה שרי. (וכן תמיהת הטורי אבן שם ע"ע ובאבני מלואים) והא דאיתא בעירובין דל"א א' דלערב באה"נ תלי אי מצות ליהנות נתנו. ואי מערבין לדבר הרשות. ולכאורה קשה לרש"י ולר"ן ז"ל ממנפ"ש אי מהנאת העירוב קאמר אפילו לדבר הרשות ג"כ מצוה היא. ואי הנאת דאתי מהיתר העירוב אפי' לדבר מצוה ג"כ יש בו הנאת הגוף דאוכל בבית המשתה וכדומה. אבל לק"מ דלשיטתו קאי דהנאה דממילא ומצוה ג"כ שרי אפילו בהנאת הגוף. וה"נ ע"י עירוב למצוה הוי מצוה ושוב ישיג הנאה ממילא וכמש"כ הר"ן ז"ל עוד ריש פ' לולב הגזול ע"ש. אבל בעירוב לדבר הרשות אין בהנחת עירוב מצוה דלהוי שרי מש"ה הנאה דבא ממילא מש"ה אסור:
6
ז׳הדרן לדינא דהא דתנן ומלמדו מדרש הו"א לאביי שרי משום דמודר הנאה מחברו לא כיון להדירו ממצוה. ולרבא שרי משום מצות לאו ליהנות נתנו. וא"כ מוכח דסברא דמצות לאו ליהנות נתנו שרי לכתחלה וכן בהא דר"ה הנ"ל תוקע בו תקיעה ש"מ. וקשה לי מהא דאיתא ביבמות (ק"ג ב) סנדל המוסגר ומוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה והטעם משום דמצות לאו ליהנות נתנו כפירש"י שם. ומכ"מ לכתחלה אסור ובשלמא סנדל של ע"ז ניחא משום דמאיס אבל סנדל המוסגר ומוחלט אמאי. ובאמת פירש"י שם לדעת רב פפי דמחלק בין סנדל המוסגר למוחלט דהא דאסור לכתחלה המוסגר משום דלא ליתי למיעבד במוחלט. מבואר דמשום איסור הנאה שבו מותר לכתחלה. אבל א"כ לרב פפא דמתיר בדיעבד אף במוחלט קשה אמאי אסור לכתחלה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ותוס' ז"ל דס"ל דגזרינן במילי דהנאה שמא ירבה יותר מכשיעור י"ל דהכא נמי אסור בסנדל שמא יהלך מכשיעור. וכמו דגזרינן במעין בימוה"ח בסוגיא דר"ה והא דלא אמרינן בתקיעת שופר משום דאסור לתקוע ביו"ט בלא מצוה. וכן במקום דליכא למיגזר כ"כ מותר לכתחלה כמו בעירובין דל"א הנ"ל וד' פ"א עושין לחי אשרה אלא שיש לעיין בדבריהם ז"ל גיטין (כ' ב) בד"ה בכתובת קעקע וז"ל כדאמרינן לעיל כתבו על אה"נ כשר אע"ג דאסור לכתוב דהא מתהני באה"נ עכ"ל. ואי כוונתם שנהנה במה שפוטר אשתו ונפטר ממזונות וכדומה א"כ יהא אפילו בדיעבד פסול כמו בר"ה שם למ"ד מצות ליהנות נתנו שלא יצא. והטעם משום כל מה דא"ר לא תעביד אפילו בדיעבד ל"מ כמש"כ הטו"א שם. דאפילו אביי מודה הכא ע"ש ותו הלא בחליצה ג"כ נהנה בכך כדאי' ביבמות (מ"א ב) דלאחר ג' חדשים ניזונית משל יבם ואפילו למש"כ התוס' שם דדוקא בעומד ליבם. מכ"מ הלא יכפוהו לחלוץ וגם כ"ז דאגידא בי' לא יהבו ליה איתתא כדאיתא בכתובות (ס"ד א) ומה לי הנאה גדולה או קטנה ותו הא היא נהנית שתובעת כתובה אלא כבר פירש"י התם משום דמצות לאו ליהנות נתנו. וה"נ עיקר הגט והחליצה מצוה נינהו ולא דמי לשחיטה דאסור בסכין של ע"ז במסוכנת כדאיתא חולין (ח' א) דהתם מתקן גוף הבהמה בכך במה שממיתה ביד ולא נתנבלה מעצמה כידוע. ואין לומר דבודאי בדיעבד מותר מהאי טעמא אבל לכתחלה אסור משום הא הנאה הא שופר ג"כ נהנה בקולו ושרי לכתחלה. וכן בהא דעירובין הנ"ל [וכבר כיון לכ"ז הב"ח בסי' קכ"ד שחולק על התוס' ועל ח"מ וב"ש שם]. אלא יש לפרש כוונת התוס' דנהנה במה שהוא כותב ויש לחוש שמא ירבה. והרמב"ם ז"ל פ"ד מה' גירושין כתב דכותב על אה"נ משמע לכתחילה ובסברא בעלמא פליגי אי יש לחוש כאן שמא ירבה:
7
ח׳כל זה לשיטת הרמב"ם ותוס' ז"ל דחיישי שמא ירבה. אבל לשי' רש"י ור"ן ז"ל דלא חיישי כלל והא דאסור לטבול במעין בימות החמה משום דלא שייך כאן מצות לאו ליהנות נתנו. אבל בנהנה ממילא שרי כמש"כ לעיל וא"כ אמאי לא תחלוץ בסנדל המוסגר ומוחלט לכתחלה. אבל ישוב הענין דנ"מ בין אה"נ שיש להם היתר לאיה"נ שלא יותרו מעולם ומצוה דרבנן לקוברן כדתנן שלהי תמורה ואלו הן הנקברין כו' משום דחיישינן שלא יבאו לידי תקלה וכדאי' במס' ע"ז (ס"ב ב) ליקלינהו וליבדרינהו כו' דילמא אתי בהו לידי תקלה. ומש"ה אמרו בירושלמי פ' המצניע דר"ש מודה באיסורי הנאה דהמוציא חייב דהוי מלאכה צריכה לגופה לקיים דברי חכמים ויותר מזה כתב הר"ן ז"ל במס' חולין (קי"א) דההוא פינכא דאימלח בי' בשרא בי' ר"א ותברי'. ולא הניחו להשתמש בצונן אלא משום דאין לה היתר להשתמש בחמין לעולם חיישינן דלא ליתי לידי תקלה. משא"כ באה"נ שיש לו תקנה מותר לשהותו לכתחלה והרי ע"ז אסור אפילו רק רוצה בקיומו כדאי' ע"ז (ס"ד) ואפילו לשמור יי"נ של נכרי בחנם אסור. ור"א הקפר מצא ע"ז ושמרו עד שבא הגוי וביטל כדאיתא שם (מ"ג). אלא כיון דיש לו תקנה בביטול שרי והא דאי' שם (ס"ד) המתן לי עד שאמכור ע"ז כו' אסור שהוא רוצה בקיומו היינו שרוצה שיהי' ע"ז אבל בקיום כספה וזהבה שרי כמבואר שם בע"ז המתחלקת לפי שברי' והא דמסיק הש"ס והלא רוצה בקיומו שלא יגנבו כו'. משום יי"נ לחוד מקשה דלית להו תקנה. אבל בע"ז של גוי ודאי שרי. ובזה ניחא הכל בעז"ה דסנדל המוסגר אסור משום מוחלט ומוחלט שאין לו תקנה ודאי אסור להשהותו. ולהכי אסור לחלוץ בו כיון דבעי קבורה ועובר בכל שעה על מצוה דרבנן. וסנדל של ע"ז או לולב של ע"ז דיש לה ביטול אינו אסור לכתחילה אלא משום מיאוס. וכן במודר הנאה דלא בעי קבורה דאחרים יהנו בו. והוא ג"כ יכול לשאול על נדרו מותר לכתחלה לעשות מצוה וכן יש לפרש הא דחולין (ח') דשרי לשחוט בסכין של ע"ז בהמה בריאה. היינו ע"ז דגוי אבל של ישראל אסור לכתחלה דטעון גניזה מה"ת כדאיתא בע"ז (נ"ב א) מדכתיב ושם בסתר ע"ש. ודבר זה פשוט אצלי ואין עלה חולק ומש"כ הרמב"ם ז"ל דרשאי לכתוב גט על אה"נ לא נחית אלא לגופא דדינא. ומיירי באה"נ שיש להם תקנה וגם התוס' ז"ל הוסיפו לאסור לכתחלה משום דמתהני אפילו ביש להם תקנה. והא שהקשו קידושין (נ"ו ב) ד"ה המקדש ובכ"מ דלהוי המקדש באה"נ מקודשת משום דרשאי ליהנות שלא כדרך הנאתן ע"ש. ואמאי הא אסור לשהותו מדרבנן לק"מ שהרי התם בערלה ג"כ מיירי כדמוכח מדבריהם שהביאו מהא דפסחים ע"ש. וערלה מצותו בשריפה מה"ת כדאי' במשנה שלהי תמורה. אלא הכונה דיכול ליהנות בשעת ביעורן שלא כדרך הנאתן ולעיקר קושיין בחליצה י"ל למש"כ להלן דאה"נ הפקר א"כ אסור לכתחלה משום שאינו שלו ובחי' רשב"א יישב משום דגזרינן אטו של ע"ז ועיר הנדחת]:
8
ט׳וזכינו לדין דאי כתבו ד"ת על אותו יריעה אסור לקרות בו משום דאסור לשהותו ובעי קבורה. אבל בנידון דידן קלקולו זה תיקונו שהרי אין שום חשש שמא ישתמשו בו כיון שנכתב עליו ס"ת וערבו אותו בתוך שארי יריעות. איברא דלפ"ז קשה הא דתנן בערלה פ"ג האורג צמר הבכור בבגד ידלק הבגד. ואמאי ידלק יקדישו לפרוכת וכדומה וזה יהא גניזתו ודוחק לומר דמיירי דלא חזי לכך. אבל לפנינו יבואר בטוב טעם שא"א בכך:
9
י׳ונעתיק עצמנו לדין ג' דנשאל בנ"ד. אי רשאים לקרות בס"ת זו בצבור ונימא דיש עלה קדושת ס"ת כהלכתה וה' יהא גומר עלינו ויאר עינינו בתורתו ודבר זה תלוי אי מהני ואפשר להקדיש עור של אה"נ לסת"מ ע"י הזמנה דעיבוד או ע"י כתיבה בקדושה. והנה דבר זה פשוט דכשם שא"א להקדיש דבר שאינו שלו כדאי' בכ"מ ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו. ה"נ א"א להקדיש דבר של הפקר שהרי אינו ברשותו. וכ"כ התוס' ב"ב (ע"ט ב) ד"ה אימור וז"ל ומכח מה שמקדיש נמי אינן קדושים דהאיך יכול להקדיש דבר שלעולם לא יבא ברשותו ולא יזכה בו לעולם עכ"ל. וגם זה ברור דאיסורי הנאה אין לו בעלים כדאיתא בכריתות (כ"ד) בשהנ"ס שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ופי' דהפקר הוא ובב"ק (כ"ט ב) גבי ב' דברים שאינם ברשותו ש"א כו' פרש"י אין חמץ ברשותו דכל היכא דאיתי' אסור בהנאה. ושם (מ"ה א) משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש. ופירש"י דלאו ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי'. ואל תקשה מהא דישראל יכול לזכות בע"ז של גוי למהוי ע"ז של ישראל ולא יהני לה ביטול. וכן ישראל הזוכה בחמץ של גוי בפסח עובר על ב"י כמ"ש הפר"ח סי' תמ"ו בשם הריב"ש. דכבר כ' הר"ן ז"ל במס' ע"ז גבי עובדא דר"א הקפר דכיון דיש לה תקנה יש לה בעלים. משא"כ איסור הנאה שאין להם תקנה והכל מצווין עליו לבערו כדאי' בב"ק (צ"ט ב) לענין חמץ של ישראל ודאי הוא הפקר. ולא כמש"כ הגאון בעל קצוה"ח סי' ש"ה דאה"נ יש לו בעלים ע"ש [הגה"ה. והא שהקשה אחיו של הגאון הנ"ל בסוגי' דב"ק (צ' ב) דפריך הש"ס וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולידייני' ד"מ. ואמאי והא הוי הפקר וכ' הרא"ש פ"א שם דהכל מודים לר"י דנגח ואח"כ הקדיש או הפקיר אין גובין ממנו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' נזקי ממון לא קשה מידי דלפרש"י ז"ל (י"ג ב) ד"ה והועד כו' דמשמע שיהא לו בעל א' כו' וא"כ כשמכרו ג"כ פטור ודאי אין הלכה כר"י וכמה סתמי דלא כותי'. משנה דשור שנגח דו"ה וכמה משניות והרא"ש ורמב"ם ז"ל מפרשי דוקא הקדיש והפקיר כמ"ש הלח"מ שם פ"ח ה"ד. ובאמת הרמב"ם מפרש סוגיא זו דהמית והזיק בא"א. באופן דודאי הבעלים פטורים מזה הטעם וקושיית הש"ס אינו אלא דלישלם מרדי' ע' נושאי כלי רבינו ז"ל פי"א שם. ע"כ ההגה"ה]. וכבר מחלוקת הראשונים הוא כאשר הובא בריטב"א סוכה פ' לולב הגזול. שכתב בשם הראב"ד ז"ל דערלה פסול באתרוג משום דאה"נ ואין בו דין ממון ואינו לכם. והריטב"א השיג עליו דמכ"מ מיקרי לכם והביא ראי' ממעשר שני למ"ד ממון בעלים הן דמיקרי לכם. והרי אין בו דין ממון. ולא זכיתי להבין כונתו ז"ל שהרי למ"ד מע"ש מ"ב הן יש להם ד"מ ונמכר כמבואר בקידושין (נ"ו) אלא שאינו יוצא מקדושתו והלוקח אוכלו בירושלים והריטב"א החזיק לפי זה בשיטת הרמב"ן במלחמת ה' שם דעיקר פסול אתרוג של ערלה משום דמיכתת שיעורא. והוסיף ע"ד רבותיו ז"ל במדה גדושה שהרמב"ן עצמו לא הוצרך לזה הטעם אלא כדי לפסול אותו כל ז' לפי שיטתו דכל פסולי המשניות פסול כל ז'. ולא מצא טעם משום שאינו לכם לפסול אותו יותר משאול. מש"ה אמר דעכ"פ פסול משום מיכתת שיעורא אבל ביום ראשון פסול משום לכם. וכן דעת התוס' שם דפסול גם משום מיכתת שיעורא אבל פשיטא דפסול משום לכם. וא"א לעקור סוגיא מפורשת. והריטב"א הוסיף לומר דעיקר טעם הש"ס ליתא וזה לא ראינו דוגמא. ויש לדעת עוד דעיקר טעם דמיכתת שיעורא דכ' התוס' והרמב"ן ג"כ אינו דבר מוסכם. וראש הפוסקים ז"ל הוא השאילתות פ' מצורע כ' דרק ע"ז ועיר הנדחת אמרינן מיכתת שיעורא דחמור מסנדל המוחלט. אבל שאר אה"נ גמרינן מסנדל המוחלט דבשריפה ומסיק הש"ס יבמות (ק"ג) דלא אמרינן מיכתת שיעורא. וע"ע מש"כ הגר"א אה"ע סי' קכ"ד ג"כ דערלה וכלה"כ לא אמרינן מיכתת שיעורא מטעם אחר ע"ש:
10
י״אאלא אי יש לומר טעם אחר באתרוג של ערלה לפסול כל ז' הוא ממש"כ הרמב"ם בפי' המשניות סוכה (פ"ג) דמשום שא"ר לאכילה אינו נקרא פרי וכתוב פרי. ועיין מ"א סי' תרמ"ט סק"כ שאין דבריו מובנים כלל במה שמחלק בין אתרוג ללולב. וכבר דברו בזה הגאון בשו"ת חמדת שלמה ובשו"ת חתם סופר או"ח על דברת המג"א אבל עיקר הטעם הוא כמש"כ בפי' המשניות עכ"פ אה"נ ודאי הפקר גמור הוא. ואין לו זכי' כיון דאסור בהנאה לכל אדם. ובמה יזכה וממילא הפקר גמור הוא ואע"ג דשרי שלא כדרך הנאתן מכ"מ אין זה עיקר הנאתו. ומה שהקשו התוס' בכ"מ על הא דתנן המקדש בערלה וכדומה א"מ והא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתן. לא משום שיש לו ממון מחמת זה אלא משום שהרי מהנה אותה בשוה פרוטה שלא היתה בידה לחוטפם ממנו וליהנות שלא כדה"נ. והרי הוא דומה לרקד בפני' וכדומה והגאון בקצוה"ח הביא ראי' דיש זכיה לאה"נ מהא דאי' בב"ק (ס"ו ב) דגזל חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך. והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ואס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך ומאי קושיא הרי אי אפשר לזכות בו. ואמאי צריך הגמ' ליישב משום שאינו רוצה לזכות והרי אי אפשר לזכות וראי' נכונה היא לכאורה. ומכ"מ נראה פי' בעידן איסורא קרוב לזמן האיסור. שאי אפשר עוד להציל מיד הגזלן ולמכור כדין והרי מייאש בע"כ. אבל הגזלן בידו לעשות בו כמו בחמצו וכיב"ז כ' התוס' ר"פ השואל בד"ה פרה בפי' בעידן עבידתייהו:
11
י״בוהנה הרשב"א בשיטת הראב"ד קאי דאה"נ הפקר גמור הוא. ומש"ה פי' בנדרים פרק בתרא בסוגיא דקונם כהנים ולוים לי. דהמודר הנאה מנכסיו ה"ה הפקר ויכול כ"א לזכות בו וע"ש בר"ן. ואע"ג דאה"נ שיש לו היתר ודאי יש לו זכי' כמש"כ הר"ן פ"ק דע"ז בעובדא דר"א הקפר דע"ז של גוי יש לו זכי' משום שאפשר בביטול וה"ה במוה"נ יש לו היתר בשאלה והכי מוכח מעירובין פ"ג במימרא דר"ה קונם ככר זו עלי. ומסיק הגמ' דמערבין לו בה והרי אין לו זכי' בה ואינו שלו. אלא משום שאפשר לישאל מש"ה אפשר לזכות בו. מכ"מ כל זה כשחזר וזכה בו מן ההפקר. אבל כ"ז כשלא זכה בו ה"ה הפקר וכל אחד יכול לזכות בו. שהרי בשעה שנדר לא כיון לשאל עליו והפקירו ומכ"מ בעיקר החידוש שהוציאו מסוגיא דנדרים דנודר הנאה מנכסיו נעשה הפקר הוא עפ"י פירושם ז"ל בסוגיא דשם. אבל בשאלתות שלהי פ' קרח פי' בא"א יותר נכון ומבואר שם בס"ד:
12
י״גנחזור לדעת הרשב"א ז"ל דנודר הנאה מנכסיו אפשר אח"כ לזכות בו משום שיכול לשאול עליו. והנה בשו"ת הרשב"א סי' תשמ"ו דהמודה"נ מחברו ונתן לו לולב א"י לצאת בו משום שאין לו זכי' והיינו משום שא"א לו לישאל עליו דתליא בדעת חברו ובסי' תר"ב הוסיף דאפילו אשה שנדרה הנאה מאיש ואותו האיש קידשה בחפץ שלו אינה מקודשת שא"י לזכות בו. ואע"ג שהיא יכולה לשאול עליו מכ"מ לא אמרינן הואיל אלא בהפקר. ר"ל בנודר הנאה מנכסי עצמו ונעשו הפקר אבל מי שנצרך למתנת חברו לא מהני הואיל. ולא ידעתי מנלי' לרבינו סברא זו והגר"א אהע"ז סי' כ"ח הביא ראי' מככר זו הקדש אין מערבין לו בו לכ"ע ועדיין צ"ע והנה בסי' תשמ"ז הוסיף הרשב"א דהנודר הנאה מלולבו א"י בו. ואע"ג שיכול לישאל עליו משום דדמי' לתרומה טמאה ביד בעלים ולכאורה תמוה הא נודר הנאה מככרו מערבין לו בו. אבל צדקו דברי הרשב"א דבאתרוג ולולב קיי"ל לכם הראוי לאכילה. ומזה הטעם א"י בתרומה טמאה אע"ג שיש לו לכהן זכי' בגוי' וה"נ נודר הנאה ובזה לא מהני הואיל אלא לענין שיהא לו זכי' בו. וא"כ לא נצרך שוב הרשב"א בסי' תשמ"ו הנ"ל דמשום שאין לו זכי' בו לא מהני. אלא משום דאין לו היתר אכילה כעת וכן כלל הרמ"א או"ח ה' לולב שני הדינים כא' משום דטעם השני מספיק לשניהם:
13
י״דוראיתי להגאון ח"ס באו"ח. שכתב ראי' דאה"נ של בעלים מסוגיא דפסחים אחד ממאתים מלמד שערלה עולה במאתים. אלמא דאי לא מדרשה משקה ישראל הוי שרי להביא נסכים מערלה. והרי א"א להקדיש אה"נ שאין לו בעלים. אע"כ יש לו בעלים ודבריו תמוהים דלא באנו ללמוד מאחד ממאתים אלא דתערובות ערלה במאתים שרי. אבל לאסור נ"ל ממשקה ישראל אפילו איסורי אכילה וע"כ הכי הוא דבל"ז מאי איצטריך לאסור אה"נ הא אפילו איסורי אכילה אסור אלא היתרא אשמועינן קרא]:
14
ט״וונראה עוד להוסיף ולהסביר דלא תלי ההפקר במה שאסורין בהנאה אלא במה שמצוה על כל מוצאו לבערו מן העולם והרי שור הנסקל לדעת ר"ת מותר בהנאה בעודו חי. וכן נראה דעת רש"י שם בב"ק (צ"א א) ד"ה סוף סוף כו' אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיני' כו' משמע דבל"ז שרי לחרוש בו. וכן נראה דעת הרמב"ם פי"א מה' נ"מ ה"ז ח' שכ' דנוהו ד"נ חוזרין ודנין אותו ד"מ ומהיכן גובין מן השבח שהשביח ברדיתו ומכ"מ הפקר הוא. וכן חמץ אפילו לריה"ג דסובר דמותר בהנאה אינו ברשותו לבטלו מחמת שהכל מצווין עליו לבערו. ומיושב קושיית הגאון שאגת ארי' בתשובה דלוקמי הא דתניא פסחים (ז' א) הי' יושב בביהמ"ד כו' א' שבת וא' יו"ט כריוה"ג. וכן הקשה הגאון בעל פני יהושע ע"ש ולמש"כ ניחא והא שפרש"י ז"ל דמשום דאיסורי הנאה הוא. היינו דאזיל לטעמי' לפרש וחמץ משש שעות ולמעלה מתחלת שש כמבואר בפרש"י (שם) ד"ה משש כו'. ואע"ג דמה"ת שרי מכ"מ ר"א דאמר שני דברים אינן ברשותו ש"א כו' ואלו הן חמץ משש שעות ולמעלה כייל ג"כ שעות דרבנן. ומיושב קושיית התוס' שם (ו' ב) ד"ה ממש והשתא א"א לומר משום שהכל מצווין עליו לבערו. שהרי לא עבר עדיין זמן שריפה ומצות חכמים אינו אלא על בעה"ב דמצות תשביתו עליו. להכי פי' משום דאה"נ הוא:
15
ט״זנחזור לענין דעור של הפקר הוא ואין ביד מי לזכות בו להקדישו בקדושת סת"מ. והא דאיתא בנדרים (ל"ד ב) היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש כו' כבר פירשו בה הרא"ש והר"ן ז"ל דהוא בד' אמותיו ולהרא"ש פי' שכבר זכה בו ולהר"ן ז"ל הוא מטעם מגביה מציאה לחברו כו'. כיון שהוא עצמו יכול לזכות בו (אלא שדבריו ז"ל צ"ע הא מגביה מציאה לחברו מטעם שליחות כמ"ש התוס' כתובות (י"ב א) ואין שליחות להקדש כמו דאין חצר להקדש כמבואר בתוס' ב"ב (ע"ט) הנ"ל וצ"ע). ואין תקנה לצמר ועור דאה"נ אלא קבורה והיינו דתנן במשנה דהערלה דהאורג צמר הבכור בבגד ידלק הבגד והשתא בנידון דידן נהי דללמוד בה שרי. ואין לחוש שמא ישתמש ביריעה זאת משום שלא נתקדשה. שהרי נתערבה ביריעות קדושות וא"כ זו היא גניזתה וקבורתה. אבל מכ"מ לקרות בצבור אסור משום שאין בה קדושת ס"ת ואין לומר דליבטל יריעה זו ברוב. שהרי היא דבר חשוב ולא גרע ממלא הסיט מצמר הבכור דתנן בערלה פ"ג דלא בטיל:
16
י״זויש לי לבאר בזה. דהנה המל"מ בה' מעילה פ"ז העמיק בדבר אי הא דחשיב לא בטיל הוא מה"ת או מדרבנן. ותמה על מהרי"ט דלא זכר דברי התוס' מעילה (כ"א ב) ד"ה פרוטה דמשמע שהוא מה"ת. ועוד עלה בדעתו ז"ל שכונת מרן הכ"מ ז"ל דדבר שיש לו מתירין הוא מה"ת לא בטיל. ואני תמה האיך אפשר לומר כן והא סוגיא מפורשת בגיטין (נ"ד ב) והא הכא מדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזר. ועיקרו ש"ד הוא בפ' התערובות (ע"ג ב) ובתוס' ד"ה אלא ובכ"מ וכ"כ התוס' ב"מ (מ' ב) ד"ה קפץ. ומכ"ש דבר שיש לו מתירין מבואר במקומו ביצה (ג' ב) וברש"י ד"ה אפילו שהוא מדרבנן. וכן לשיטת הר"ן נדרים (נ"ב) משום דהוי מב"מ ג"כ אינו אלא מדרבנן. והכי מבואר בב"מ (נ"ג א) דאורייתא ודרבנן כו' וע"ש בפרש"י ז"ל. וזה אין צריך תלמוד רק צריכין אנו ליישב דברי התוס' מעילה הנ"ל. וכבר החל בזה הגאון בעל תשובה מאהבה סי' של"ה. והנראה לי להקדים דאפילו אי מדרבנן לא בטיל יש בו מעילה מה"ת. דממילא הוא קדוש מה"ת וכמו שמצינו בשקלים בירושלמי פ' שני על הא דתנן בני העיר שוקלין אחרים תחתיהן. מתניתין פליגא על ר"ל כו' עוד הוא משום תקנה ואח"כ פליגי אמוראי. אי נפלה לתקלין חדתין או לעתיקין. וקשה האיך יקריבו קרבנות צבור ממעות שהן חולין מה"ת. ול"ל משום ביטול ברוב הא אין מבטלין איסור לכתחילה. אלא צ"ל דכשם שב"ד יכולין להפקיר בע"כ. ופטור מן המעשרות כדאיתא בירושלמי שם פ"א מניין שפטור מן המעשרות כו'. כן יכולים להקדיש בע"כ וכש"כ בהוראה דלאו בע"כ הוא אלא הבעלים מקדישין ע"ד הוראתם מרצונם הטוב. והכא נמי אם אינו בטל מדרבנן יכול להיות שמועלין בו אלא שלא תקנו חכמים שיהו כל הכיס קודש וימעלו בכל פרוטה ופרוטה כיון דיש תקנה דיחללו על היתר. ונחלקו ר"ע ורבנן ר"ע סובר כיון דהראשון שיצא מן הכיס הקדשיהו חכמים מועלין בו וממילא שוב לא ימעלו באחריני שהרי לא הקדישו כל הכיס. ורבנן ס"ל דאע"ג דאסרו ליהנות מכ"מ לא תיקנו כאן חכמים שימעלו בו עד שיוציא כל הכיס. שהרי פשיטא דיש כמה דברים שאסרו חכמים משום קודש ואין בו מעילה. דלמאי יתקנו קרבן מעילה בכדי אם לא שיש צורך לכך ולהכי בהוציא כל הכיס מודו דמועלין בו. משום דהוי כחוכא שהרי אסור ליהנות מן הכיס משום ספק שנפל בו ולא בטיל והרי הוציא כל התערובות. וממ"נ נהנה גם באיסור ודמי לשני שבילין ברה"ר שאם שאלו כאחת טמאים משום דהוי כחוכא. אבל קודם שהוציא כל הכיס אין כאן חוכא דכל א' מהפרוטות אסור מטעם ספק ואין מועלין מספק. ור"ע לטעמי' דגם על ספק מעילה חייב אשם תלוי והרי כל א' נאסר מספק. וא"כ הוי כחוכא אם נפטור אותו מכל כיון שביד חכמים לחייבו כמו שירצו כמש"כ. וכן מבואר בתוספתא מעילה פ"ג דר"ע לא מחייב אלא אשם תלוי. וע' תוס' סוטה (י"ח) ד"ה חזר שלא נתברר להם במה נחלקו ר"ע ורבנן ולפי מש"כ כאן נתברר שפיר. ועוד יש להקדים דמתניתין לא מיירי בכיס פרוטות שוות כמבואר בתו' ד"ה היו. וידוע דעת התוס' שבועות (מ"ו) ד"ה בטוענו דפרוטות שאינם שוות לאו חד מינא היא. והשתא יש לבאר דברי התוס' הכי שהקשו וליבטיל האי פרוטה ברובה שיהא מותר ליהנות. דידוע דששים לא שייך אלא במילי דאכילה וכמש"כ התוס' בכורות (כ"ב א) ד"ה הנך דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה ה"נ שיעור ששים דנפיק מינה וכי תימא משום דהוי דשיל"מ ולא בטיל א"כ שייך בו מעילה כמ"ש הא ליכא למימר שהרי הוא מדרבנן. וא"כ לא גזרו בשאינו מינו כמש"כ הר"ן נדרים הנ"ל והכא הוא שאינו מינו כנ"ל. וצ"ל דליכא כו' א"נ משום דהוא חשיב ולא בטיל מדרבנן וכמש"כ. והכ"מ ז"ל מפרש דמיירי בפרוטות שוות. ושפיר תירץ משום דבר שיש לו מתירין ודי להפקיע את רבותינו ז"ל דלא להשוות אותם כטועין ח"ו מכ"מ לעניננו אין נפקותא בזה עכ"פ אסור לקרות בה בצבור מחמת חשוב ולא בטל. עוד יש כאן טעם דלא ליבטיל דידוע מחלוקת הראשונים הרשב"א והרא"ש פ' גיד הנשה בתערובות יבש ביבש דבטל ברוב אי רשאי אדם א' לאכלן או אף לבשלן כמבואר מחלוקתן ביו"ד סי' ק"ט. ודעת רבותינו בעהתו"ס בחולין (ק' א) ד"ה ברי' נסתפקו אי רשאי אדם א' לאכלן. אולם בבכורות (כ"ג א) סד"ה נבילה כתבו דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה בטל ברוב כו' משמע דאדם א' שרי אבל לבשלן יחד דליכא האי טעמא אסור וכטומאת משא דמי ע"ש. ושם (כ"ב א) ד"ה הנך כתבו דלענין טומאה לא חיישינן אם נתבשלו. משמע הא לענין אכילה דטעם כעיקר מה"ת אסור אי נתבשלו. ומכמ"כ אי איסור הוא מה"ת כבר עמד ע"ז המל"מ פ"א מה' מטמאי מו"מ היו"ד וכ' שהוא מדרבנן וכ"כ התוס' בכורות (כ"ג א) שם בסוף ד"ה הנ"ל לענין טומאת משא. והביא להסביר עפ"ז מה שהקשו התוס' נדה (ס"א) בד"ה בגד דנבטיל ברובא. ולכאורה קשה הא דמיא לטומאת משא שלובש הבגד ביחד והסביר הגאון הנ"ל דמשמע להתוס' דבגד שאבד בו כלאים אסור מה"ת וטומאת משא דלא בטל אינו אלא מדרבנן ולי קשה לכאורה דמנין למדו התוס' דאסור מה"ת. אי מהא דאסור למכור לעו"ג שמא ימכור לישראל ובדרבנן ל"ח לתקלה. הא ליתא דהרי ארג את הבגד בכרכור של ע"ז אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן ס"פ כל הצלמים ע"ש. ומכ"מ אסור למכור לעו"ג משום תקלה כמש"כ התוס' שם (מ"ט ב) בשם הירושלמי וכ"כ המ"א סי' ת"מ ססק"א דאפילו חמץ שעבר עליו הפסח חיישינן לתקלה זו, וי"ל שלמדו מדאי' שם בנדה מדאורייתא שעטנז כתוב כו' משמע דבשעטנז אסור מה"ת. להכי נראה להסביר קושיית התוס' דבכלאים לא דמי לטומאת משא שהרי כל א' בפ"ע מותר ואין האיסור אלא בתערובות וכיון שנתבטל לישרי אף מדרבנן אבל בשאר ביטולים האיסור במקומו קאי. עכ"פ מדרבנן מיהא אסור ביחד וכן יש לפרש דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בה' פסולי המוקדשין האורג מלא הסיט משער נזיר ומפט"ח ידלק הוא מטעם דדמי לטומאת משא כמש"כ המל"מ שם. והא דמוקי הש"ס שלהי מס' תמורה בציפורתא כבר יישב הדבר הגר"א ז"ל בשנות אליהו במס' ערלה פ"ג. ומכ"מ פחות ממלא הסיט אין שום הנאה של לבישה ושרי. והרא"ש ז"ל פסק דבעינן כצפורתא אזיל לשיטתו. עכ"פ בבישול דעת התוס' ז"ל דאסור משום דמכ"מ נבלעים מן האיסור בכ"מ שהוא. וה"נ הס"ת אינו מתכשר אלא בצרוף היריעה הפסולה והיא המעמיד את שמה. היוצא מכ"ז דללמוד בס"ת זו שרי. דכיון דנתערבה בתוך הס"ת שוב לא יהנו ממנה והנאת הלימוד הוא מצוה ומותר לכתחילה והיינו גניזתה אבל לקרות בה בצבור אסור דיריעה זו אינה קדושה ולא בטלה ברוב משום חשוב או מטעם דהוי כנתבשלו יחד. דברי המתאבק בעפר רגלי חכמים ותלמידיהם:
17
י״חידידו נפתלי צבי יהודא ברלין.
18