תשובות משיב דבר, חלק ב ח׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume II 8
א׳תשובה ע"ד הרבנים והשוחטים:
1
ב׳ב"ה הן בא בעלה שנת תרמ"ז מאמר מהצעיר אחד, ע"ד הרבנים והשוחטים המשיגים גבול הקודמים, וגאוני הדור יצ"ו הזהירו ע"ז הרבה, ובא האיש וחקר ומצא היתר פשוט עפ"י הגהת רמ"א בחו"מ (סי' קנ"ו ס"ה) לענין אומנות דאם השני שוכר לו בית ודר שם הרי הוא כאחד מבני העיר שיכול גם הוא להיות אומן, ומזה העלה דמש"כ בהגהת רמ"א יו"ד (סי' רמ"ה סכ"ב) דרב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכ"ד כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך, אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם כו', והוא משו"ת מהרי"ו ותה"ד, והעלה הצעיר הנ"ל שהוא הוא שכ' הרמ"א בחו"מ, שהרמ"א השוה דין הרבנות לאומנות דעלמא, ובזה יצא דבר הלכה מלפני אותו הצעיר שאם השני בא לדור הוא וביתו שמה, אין בזה שום השגת גבול כמו אומן, ומצא לב רחב לומר שאין בזה משום חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, שזה אינו אלא בטעה בשיקול הדעת אבל בטעה בדבר משנה רשאי, ולא די לו לעשות גאוני הדור יצ"ו לטועי בדבר משנה, אלא אף רבותינו הש"ך והגר"א טעו בדבר. דהש"ך העתיק לשון תה"ד שמתיר לקפח מקצת פרנסת הראשון, משום שעל אותו הפרס אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן, ואיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר עכ"ל תה"ד מקור זה הדין, וכתב ע"ז רבינו הש"ך ומשמע דפרס שהוא בהיתר גמור וברור אין לו לקפח כו', ותמה ע"ז שהרי השוה הרמ"א דין הרבנות לאומנות דעלמא וא"כ יכול לקפח שכר בן אומנתו אם בא גם הוא לדור שם בקביעות, ודברי מהרא"י שכתב על קבול פרס זה אנו בושים הוא רק לרווחא דמילתא, ולא כהש"ך והגר"א שנמשך אחריו, וגם המה טעו בדבר משנה זו שמצא אותו הצעיר בחו"מ, ובאשר שהצעיר הזה לא חפץ לבו בתבונה לעיין במקור דין של הרמ"א ביו"ד רק בהתגלות לבו במקום רואים שגאוני הדור יצ"ו והש"ך והגר"א טעו בדבר משנה ושכחו מש"כ הרמ"א בחו"מ, ע"כ חובה עלינו להראות כמה גס לבו של זה הצעיר בהוראה, עד שאינו משים לב לחוש ולראות בס' שו"ת תה"ד ושם היה רואה גם דברי מהרי"ו גם דברי תה"ד, והנה בס' תה"ד (סי' קכ"ו קכ"ז קכ"ח) הביא שברעגנשבורג היה שם רב האלוף רבי אנשיל, ואח"כ בא לדור שם מהר"י ברונא, ורצה מהר"י ברונא ג"כ להשתמש בכל מיני רבנות בגיטין וחליצה בהוראות וכה"ג, והיה מהר"א מקפיד ע"ז, ובא בראשונה מהרי"ו והובא בתה"ד (סי' קכ"ו), וכתב בזה"ל ובשביל האמת והדין והשלום שלא ירבו המחלוקת אכתוב דעתי כיון דהקהל לא בררו להם מהר"ב ולא מהר"א ותרווייהו צריכים ליתן מסים ועולים כמו אחד מבעל"ב אין לאחד מהם שום חזקה יותר מזה ואע"פ שמהר"א היה ברעגנשבורג קודם דירתו של מהרי"ב, בזה לא יפה כחו כיון שהקהל לא מינו אותו עליהם לא לראש ולא לקצין, הרי הוא כאחד מבע"ב שדר בעיר ובא בעה"ב לגור שם באותה העיר לא יוכל בעה"ב הראשון לומר כבר החזקתי כיון דבזה"ז אין חרם ישוב נוהג כדאיתא בפ' לא יחפור דאי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב ביה, וה"ה אם רוצה להיות שייך בכרגא דהכא כדאיתא במרדכי, וגדול מזה כ' באור זרוע וז"ל אם הוא ת"ח וצריכין ב"א לתורתו אפילו אם בא מממשלה אחרת שאינו נותן מס למושל העיר הזאת לא מצי מעכב עליהם כו', ואפילו אם יש ת"ח אחר בעיר כי קנאת סופרים תרבה חכמה כו' עכ"ל, ולא חילק אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם אלא בכל ענין לא מצי מעכבי כו' עכ"ל מהרי"ו הנוגע לענין למדנו מדבריו שגם הוא ז"ל ס"ל כהגהת הרמ"א בחו"מ והוא משו"ת הרא"ש שהביא הטור שם שאם רוצה לדור בעיר ה"ה ככל בע"ב, ומהרי"ו ס"ל עוד יותר דאפילו רק רוצה להיות שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכבי וכדאיתא במרדכי בשם ר"ת, אבל הרמ"א ס"ל כשיטת רש"י דבמס לחוד לא מהני מה שרוצה ליתן מעתה אם לא שמכבר הוא בסלוק מס לאותו שר, אבל מכ"מ אם בא לדור שם בקביעות אפילו רש"י מודה, ולביה דרבינו הרמ"א כשמעתיה בד"מ שם אות ח' שחולק על הב"י שכתב דזה תליא במחלוקת רש"י ור"ת. נחזור לענין דמהרי"ו ס"ל כר"ת דאפילו אם רוצה ליתן מס שרי ומכש"כ אם בא לדור שם, אבל מחא לה אמוחא דכ"ז אם לא קבלו מתחלה הבע"ב את הראשון ולא מינו אותו עליהם, אבל אם קבלו עליהם א"א לומר דבמה שהשני בא לדור שם הרי הוא ככל בעה"ב, דמכ"מ הראשון שקבלו אותו מתחלה עדיף ואסור להסיג גבולו, אלא שכ' בשם א"ז דאם השני צריכים לתורתו לעולם לא מצי מעכבי עליה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והוא עפ"י הגמ' ב"ב (דכ"א), ומודי ר"ה במיקרי דרדקי דלא מצי מעכב משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והובא ביו"ד שם סכ"ב, ומכש"כ בגדולי תורה שמרביצים תורה ברבים, דאיכא בהו משום קנאת סופרים וכו', כ"ז הוא מתשובת מהרי"ו, ואחריו בא רבינו בעל תה"ד (סי' קכ"ח) להצדיק את מהר"י ברונא מטעם אחר וז"ל, דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד לאומנות חבירו להסיג גבולו, ולהרחיק מהזיקו, ה"מ במידי דאית ביה קפוח פרנסה ומיעוט רווחין ותוספת מחיתו, אבל כה"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותיה, ואין בזה חסרון כיס, מאן לימא לן דאסור בכה"ג, דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור, ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי דפרק חזקת הבתים דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו, דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה, אבל כתר תורה ושררותה דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה, ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג, כמה טצדקי על קיבול פרס זה אנו בושים כו' עכ"ל, הרי התה"ד לא בא מצד שמהר"י ברונא בא לדור שם, והקהל לא קבל עליהם את מהר"א כמ"ש מהרי"ו, והוא משום שפוסק כרש"י וס"ל גם בזה כהב"י שגם בדירה תליא במחלוקת רש"י ור"ת, ואנן דקיי"ל כשיטת רש"י לא מהני אפילו אם בא לדור בעיר שיקפח פרנסת הראשון אפילו לא קבלוהו, מש"ה בא התה"ד מטעם אחר, דמהר"י ברונא לא קיפח כלל פרנסת מהר"א ולא בא אלא לעשות צרכי צבור או ללמוד תורה ברבים משום מצוה ולא היה בזה קפוח פרנסה אלא מה שהיה שם מנהג ליתן עבור טורח מצוה של סדור גיטין וחליצה וברכת אירוסין מנהג הקדום אינו מעין מנהג שבערי ישראל במדינה זו לקבוע פרס הרב מנשואין וגיטין, אבל זה אינו בשביל טורח הרב במצוה זו, שהרי אפילו יבא אחר ויסדר קידושין, עליו לשלם הפרס הקצוב המגיע להרב, והפרס הוא בעבור טורח משא הצבור בצרכי הכלל והסכימו ראשי הקהל לשלם להרב איזה סך מקופת הקהל, וגם זה אשר מכל נשואין או גירושין מגיע להרב כפי המדובר, וא"כ אינו שכר מצוה כלל], וע"ז באמת כבר צווחו קמאי כמבואר ברע"ב מסכת בכורות (פ"ד), הא קיפוח פרנסה שבהיתר ודאי אסור, כ"ז בארנו שינוי דעות מהרי"ו ובעל תה"ד, ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' רנ"ג) הביא טעמא דא"ז דמותר משום קנאת סופרים תרבה חכמה, ושל תה"ד, והביא משמם מש"כ המה ז"ל:
2
ג׳ומעתה נבא למש"כ הרמ"א ביו"ד בזה"ל רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ לרבים אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שקבלו הקהל את הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז, אפ"ה יכול השני לדור שם ולהחזיק רבנות כו' ואחר שמיירי הרמ"א בקבלו הקהל את הראשון, הרי לכ"ע לא מהני במה שדר השני שם כמבואר בתשובת מהרי"ו שהוא המיקל ביותר, וא"כ ע"כ טעם הרמ"א שהתיר מכ"מ שיבא השני וישיג גבול הראשון, או מטעם שכתב התה"ד דמיירי שאין השני בא לקפח שום פרנסה שבהיתר, ורק פרנסה שצווחו עלה, וכך הבין הש"ך, או מטעם שכתב מהרי"ו בשם א"ז משום שבא ללמד תורה לרבים ויש בזה משום קנאת סופרים, וכך הבין הגר"א שם (בס"ק ל"ד) רב כו' כנ"ל בשו"ע, היינו דין דמיקרי דרדקי דאיתא בגמ', והרי ברור דין זה כשמלה, דלכו"ע אם קבלו בעיר רב או שוחט אסור לקפח פרנסתם אפילו רוצה לדור בעיר, וזה ידוע שאין הרב השני שבזה"ז לומד תורה לרבים, והלואי שלא יחטיא את הרבים לעשות מחלוקת ולהתגרות איש באיש ואיש ברעהו, ובזה הפרט גרוע עוד רב ושוחט משארי אומניות, שאין בהם הסכמת בעלי בתים כלל, ומי שירצה לבחור זה האומן אין לו שום קפידא ותרעומות על רעהו שרוצה באומן השני, משא"כ רב ושוחט דשייך בהם הסכמת בעה"ב לראות מי הוא ההגון לפני קהל ק', להיות נסמכים עליו באיסור והיתר ועוד הרבה, מש"ה מי שרואה בחכמתו או ברצונו להיות סומך על הוראת זה הרב או על כשרות זה השוחט דוקא, ה"ז מטיל פגם בהוראת השני או בחזקת כשרות של שו"ב השני, ומקפיד על רעהו שאין דעתו נוטה לדעתו, ומזה באין לידי מחלוקת, והמחלוקת נמשל לאש, אשר פעם האש מתלקח ואינו מזיק הרבה, כי נשקעת במהרה, ויש אש מזיק הרבה ולא אמרה הון, כך הוא אש המחלוקת, פעם נשקע האש, ופעם מגיע מזה השחתת העיר, ומבדילים עצמם זה מזה, ומי גורם כ"ז, מי שהעיז לבא להשיג גבול הקודם לו, ומשתדל ע"י קרוביו וכדומה למנות אותו לרב או שוחט, והנה אותו האיש אינו מחזיק במחלוקת לחוד, אלא עושה המחלוקת כדי להתחמם באש שלה, ועובר על לאו שבתורה ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו', והכל עושה בשביל הנאת פרנסה, ומיקרי רשע דחמס, וידוע בחו"מ (סי' לד) דרשע דחמס פסול לעדות אפי' באיסור דרבנן, וא"כ הרב המשיג גבול פסול לעדות, ואיך אפשר לסמוך על הוראותיו, או על חזקת כשרות בשחיטה:
3
ד׳וכבר ידוע מש"כ הגאון ח"ס בחלק יו"ד דלפי מנהג מדינתנו שמקבלים רב או שוחט שוכרים אותו שיהא הוא עובד העיר ומשועבד להם, ובעבור זה קוצבים לו שכר, והרי זה שכירות כמשמעו, ואסורים לחזור אם לא עפ"י ד"ת, והבא לקפח שכרו וליעשות רב או שוחט קודם שהיה ד"ת בין הרב והשו"ב עם בעלי הקהל אינו בגדר משיג גבול לחוד אשר אינו דין ומשפט הכתוב בתורה, אלא הוא גזלן ממש ומחטיא את הרבים להיות גזלנים, וא"כ הוא השוחט מומר לאיסור גזלה כיון שרגיל בכך שיושב וגוזל בכל יום הכנסת השו"ב הקודם, ומומר לדבר אחד לשיטת הרמב"ם צריך בדיקת סכין ואין סומכין עליו, ואע"ג דלא קיי"ל הכי מדתניא בתוספתא והובא בתוס' חולין (די"ב א') נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו', ובאמת יש מקום לומר דמזה למד הרמב"ם מדהובא ברייתא זו בגמרא בשינוי לשון התוספתא ולא תני כי אם אבדו לו, ולא הביא נגנבה, ש"מ דש"ס דילן חולק, וכיוב"ז כתב הרמב"ן בחי' ב"ב (דס"ג) לענין תנו חלק לפלוני, דמדהביא הגמ' לשון התוספתא בשינוי מדתניא בתוספתא לפנינו, ש"מ דהגמ' דילן חולק והכי קיי"ל בחו"מ סי' רנג ע"ש], מכ"מ ודאי א"א למנות שוחט לרבים אם אינו בחזקת כשרות, ומש"ה נוהגים כמה גדולי ישראל בשעה שנותנים קבלה על שחיטה מפרשים שאין מסכימים להכשירו אלא באופן שלא ישיג גבול אחר:
4
ה׳והנה הוסיף אותו הצעיר להגיד חדשות בענין טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם, דלשיטת הרמב"ם ע"כ מיירי בטבח שאינו מומחה דוקא, וזה פלא היאך עלה ע"ד איזה איש לומר כן, והלא כל שאינו מומחה אסור לאכול משחיטתו אפילו מראה סכינו לחכם מאי מהני במה שיודע להעמיד הסכין ומרגיש בפגימה כ"ש, והכותב הזה טעה במה שראה בלחם משנה לחלק בין גמיר ללא גמיר, וקסבר דגמיר היינו מומחה לשחיטות, ובאמת הכוונה של גמיר שהוא יכול להורות הלכה במקום שיפול ספק, וכ"כ הרדב"ז שנדפס בספרי הרמב"ם דפוס ווארשא, וז"ל דשני מיני טבחים יש, יש מי שלומד השחיטות והבדיקות על פה כמצות אנשים מלומדה ואינו יודע דבר מצד עיונו, ואם יפול לו ספק אינו יודע לבררו וכיוצא בזה צריך להראות סכינו לחכם מדינא שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת, ויש טבחים שיודעין הדין מעיקרו מן הגמ' והפוסקים ומדרך עיונו, וטבח כיוב"ז אין צריך להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ולזה מחלו על כבודם אבל לא לכל, ואגב אלו היודעים נהגו כולם שלא להראות וטעות הוא עכ"ל הרדב"ז, והנה לא באתי בזה המקום לברר הסוגיא לפירש"י ולהרמב"ם, ורק ההכרח הביאני לבא בזה להוציא מן הלב לסמוך ע"ד אותו הצעיר שבא לעקור גבול שגבלו ראשונים, והרי אנו רואים מדעת חז"ל להזהיר על השוחטים ביותר על כבודו של חכם, יותר מכל אדם, ומטעם שכתב הה"מ בשם הראב"ד משום שצריך הרבה זהירות ועיון גדול, ועתה נהי שבטל עיקר הדין להראות הסכין עפ"י דעת פוסקים ראשונים ז"ל, מכ"מ יש להתבונן מזה דשוחט המבזה את החכם שבעיר גדול עונו יותר משארי בני אדם, ונהי שאנו מוזהרים עפ"י הממשלה יר"ה שלא לנדות אפילו למי שחייב נדוי, וחלילה לעבור על חוקי הממשלה, בכ"ז הוא צריך לדעת שהוא בר נדוי אפילו אם הוא רק מקיל בכבוד הרב, ולא מבזה אותו שנקרא בפי חז"ל בסנהדרין (דצ"ט ב') אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב, אכן יותר מכל אדם מישראל מוזהר השוחט שלא להקל בכבוד הרב, ויהי מוראו עליו ובזה נוכל לבטוח בו שלא ימעול במעשה השחיטה הנדרש לזהירות הרבה, וה' ברחמיו יסייענו לגדור פרצת ישראל ולא יבאו שועלים בפרצות להרחיבם, והיה זה שלום בקהלות ישראל, כנפש העמוס בעבודה:
5
ו׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
6