תשובות משיב דבר, חלק ב ט׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume II 9

א׳עוד מענין הנ"ל הן הגיע עלה והביא שנית דברי הצעיר מתחזק להתיר מה שחסרו גאוני הדור יצ"ו. והרואה מבלי עיון בעומק הדברים, יכול לחשוב שאותו הצעיר מחזיק מעמד במלחמתה של תורה, ובדעתו הראשונה עומד כי גאוני הדור יצ"ו טעו בדבר משנה ושכחו דין הרמ"א בחו"מ (סי' קנ"ו), ולא ידעו כי מש"כ הרמ"א ביו"ד (סי' רמ"ה) לענין רבנים היינו מש"כ בחו"מ בשארי אומניות, והרמ"ה השוה דין הרבנות לאומנות דעלמא, [ועפי"ז מצא לעצמו היתר להתיר מה שאסרו גאוני הדור המובהקים בהוראה באשר טועי מדבר משנה המה, והוסיף עוד טעם עפ"י דעת הראשונים ז"ל בטעם הדין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר משום דשויא חתיכה דאיסורא, והובא בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב ס"ק נ"ח), וטעה אותו צעיר והבין דדוקא השואל לחכם ואסרו, ושויא השואל על עצמו חד"א שהרי הוא סומך עליו, משא"כ אם חכם אסר בלי שאלה אינו כן, וטעות גדול הוא, אלא הפי' דשויא החכם בהוראתו חד"א והראיה שהר"ן בע"ז פ"א מקשה אחר שהביא דברים אלו שהטעם, משום שנעשית חד"א, מהא דאיתא שם בד"מ נפק שפורי דרבא ואסר דרב הונא ושרי, ואי כמו שהבין הצעיר לק"מ, דשם לא בא השואל תחלה לרבא, אלא אתי ארבא דצחנתא לסיכרא למכור, ויצא הוראה מרבא לאסור אלא טעות גדול הוא], ולא כמו שהבינו גדולי הדור יצ"ו, וגם הש"ך והגר"א ז"ל טעו בפי' דברי הרמ"א, והרואה שהצעיר מתחזק על עמדו, מסתמא יש ממש בדבריו, ע"כ רואה אני חובה לשוב שנית ולהודיע שכבר אותו הצעיר נסוג אחור ממעמדו הראשון ויודע עתה שלא היה אלא מגיס לבו בהוראה, ודברי הרמ"א ביו"ד דמיירי בקבלוהו להראשון, אינו הדין שבחו"מ דמיירי בלא קבלוהו, ומש"ה שרי כשבא השני לדור באותה העיר אלא שבא עתה להתיר להשיג גבול הראשון ע"פ היתר שהביא מהרי"ו בשם א"ז שהבאתי במאמרי הקודם, ואשר לזה כוון באמת רבינו הגר"א ז"ל בהבנת דברי הרמ"א, והצעיר חפץ בהתגלות לבו במשמעות לשון הא"ז נגד הבנת הרמ"א בדברי הא"ז כאשר יבואר עוד לפנינו:

ב׳אחר שכן היה הדעת נותן שהצעיר יחוש לדבר שהוציא לעז ודברי בוז על רבותינו הש"ך והגר"א ז"ל ולהבדיל לחיים גאוני הדור אשר קטנם עבה ממתניו, ולקרוא אותם טועי בדבר משנה, ולא נעלם ממנו מה שראוי היה לגזור עליו לולא דינא דמלכותא, אבל אם בעל נפש הוא עליו לבקש תחלה מחילה ברבים באותו מקום הוא "המליץ" ולומר נעניתי לכם עצמות רבותינו הש"ך והגר"א ז"ל חטאתי לאלהי ישראל ולכם רבותי גאוני הדור יצ"ו שקראתי אתכם טועי בדבר משנה, ולא עיינתי בשו"ת מהרי"ו שהביא הרמ"א. הן אמת שלא דבר נקל הוא להודות על הטעות, ועל כן איתא בויק"ר פי"ג על המקרא וישמע משה וייטב בעיניו, שמשה הוציא כרוז לכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולימד לי, ולא בחנם עשה כן משה רבינו אלא שבא ללמד שלא נבהית להודות על הטעות, שהרי משה רבינו ג"כ טעה, וכך נהגו כמה אמוראים ולומר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ואני רגיל לפרש הא דאיתא בגיטין (דמ"ג) ובכ"מ בפי' הכתוב והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהן, שלפי אותו הפי' אינו מובן מליצת הכתוב כי יתפוש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך, והרי אומר לו שבחו בפניו שהוא ראוי להנהיג משרה על הצבור, ואיך אפשר שיגיד שבחו זה שהוא נכשל בד"ת וטועה בה כדרכה של תורה שנכשלים בה, אלא כך הפי' אם אתה נכשל בתורה, הרי המכשלה הזאת תחת ידך לחזור בך, ואין בושת ההודיה רבה עליך שתהיה מוכרח להאחז בה ולעמוד על דעתך, ואם היה כך לא היית ראוי להוראה באשר יעמוד ע"ד גם כשיראה שטעה ומשמעות ידך הוא כחך, שכח דעתך גדול לחזור מן הטעות ולומר טעיתי, ומשום כך אתה ראוי להוראה, ואחר שהדבר הלז אינו דבר נקל, היה אפשר לדון בצדק אותו הצעיר, אשר בין הוא מורה בין שאינו מורה, זה ברור שלא הגיע להוראה, וע"כ לא מצא לב לומר טעיתי ולבקש סליחה וכפרה:

ג׳אבל באמת זה הנסיון אינו אלא למי שיודעים בו שהוא הורה כך, משא"כ אותו הצעיר שלא נודע מי הוא, פניו לא יחורו אם יודה והלא כדאי היה לפניו לבקש כפרה על עונו שהתריס נגד רבותינו ז"ל ולהבדיל לחיים גאוני הדור יצ"ו, אין זה אלא שנתקיים באותו הצעיר מאמרם ז"ל ביומא (דפ"ז) כל המחטיא את הרבים כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, ואין מחטיא את הרבים ועשוק בדם נפש רב יותר ממנו שמתיר לקפח פרנסת רבנים ולהחטיאם במחלוקת כאשר יבא עוד:

ד׳עתה נבוא להיתר שהמציא הצעיר עפ"י לשון א"ז שהביא מהרי"ו אם הוא ת"ח וצריכים לתורתו כו' ע"ז כתב הצעיר בזה"ל שאין הפי' כמו שכתב דוקא אם הת"ח השני גדול מן הראשון בחכמה בהרבצת תורה רק אז מותר לו לירד לאומנות חברו בכל אופן כי הכל צריכים לתורתו אבל בזמן ששני הת"ח שוים אז לא הותר להת"ח השני להנהיג ברבנות במקום הראשון רק כשלא קבלו בני העיר את הראשון כו'. ולפי פירושו זה התפלא על הרמ"א וכתב והנה אחר שהרמ"א מיירי בקבלו הקהל את הראשון הרי לכ"ע לא מהני במה שדר השני שם כמבואר בתשובת מהרי"ו שהוא המיקל ביותר עכ"ל. אולם כ"ז אינו נכון כלל, כי מעולם לא חילק מהרי"ו בין אם הת"ח השני גדול מן הראשון או שוה אליו כו', אך באמת כונת הא"ז באמרו אם ת"ח הוא ובני אדם צריכים לתורתו, אינו לבאר שיעור חכמת השני וטה"ד כאן בהמליץ] באופן שיהיה דבור ובני אדם צריכים לתורתו מגביל מדת ת"ח, ור"ל אם ת"ח גדול הוא כ"כ שב"א צריכים לתורתו, והיינו להוציא את ת"ח סתם שאין ידוע אם ב"א צריכים לתורתו כ"כ, ואם היה הכונה כך היה צריך להיות אם ת"ח הוא שצריכים לתורתו שי"ן תחת וא"ו וכו' עכ"ל אותו הצעיר, והנה הרואה במאמרי הקודם, יראה שמעולם לא נפלאתי על הרמ"א רק הראיתי שמאחר שהרמ"א מיירי בקבלוהו להראשון, ע"כ אינו כמו שחשב הצעיר שטעמו של הרמ"א ביו"ד הוא משום שבא להשוות דין הרבנים לאומנות דעלמא דמותר בבא לדור שם, וזה אינו שהרי גם באומנות לא התיר הרמ"א בבא לדור שם אלא בלא קבלו את הראשון, וגם לא נזכר בדבריו אם השני גדול מהראשון או לא, רק הבאתי לשון הרמ"א כמו שהוא, רב היושב בעיר ולומד תורה ברבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ לרבים כו' ופי' הגר"א שהוא מטעם שכתב הא"ז משום שבא ללמוד תורה ברבים ויש בזה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והיינו דין דמקרי דרדקי דאיתא בגמרא, וע"ז כתבתי דרבנים בזמנינו שאינם לומדים תורה לרבים, ורק מורי הוראה ואין בזה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, שוים לשארי אומניות דלא שרי להשיג גבול אלא כשבא לדור בעיר וגם בלא קבלו להראשון, והכי מפורש עוד בהגהת רמ"א בחו"מ שם בזה"ל ואין חילוק בכ"ז בין ת"ח לאחר דאין חילוק אלא ברוכלין כמו שיתבאר בסמוך ויש אומרים דאם בני העיר צריכים לתורתו אינן יכולין למחות בידו אע"ג שיש ת"ח אחד בעיר דקנאת סופרים תרבה חכמה עכ"ל, והוא בשם הגהת אשר"י היינו הא"ז, הרי תראה כמה עיקם אותו הצעיר כונת הא"ז בשאט נפש ובזדון לפרש כונת הא"ז או שהוא ת"ח סתם, או שהוא לומד תורה ברבים וצריכים לתורתו, שחוק עשה לנו הצעיר הזה, וכי מי שרבים צריכים לתורתו אינו ת"ח, וא"כ למאי כתב הא"ז ובני אדם צריכים לתורתו, אחר שאפילו ת"ח סתם מותר, אלא הפי' כמ"ש הרמ"א ביו"ד ובחו"מ דדוקא אם צריכים רבים לתורתו מותר משום קנאת סופרים תרבה חכמה, משא"כ ת"ח שאינו לומד תורה ברבים, אע"ג שגם הראשון אינו לומד תורה ברבים, מכ"מ אינם אלא כשארי אומניות כלשון רמ"א בחו"מ הנ"ל:

ה׳הן אמת דדעת הר"י ברונא בסי' רנ"ג אחר שהביא דעת מהרי"ו סימן ט ותה"ד הוסיף מדעת עצמו דלגבי ת"ח ליכא כלל דין השגת גבול, והביא ראיה מהא דאיתא בב"ב (דכ"ב) לענין חנות שבעיר דאם ת"ח הוא אפילו לאקבועי נמי כי הא דרבא שרי להו לרב יאשיה ולרב עובדיה לאקבועי דלא כהלכתא מ"ט כיון דרבנן נינהו אתי לטרודי מגירסייהו, ואע"ג דקאמר בגמרא שהוא דלא כהלכתא יישב מהר"י ברונא לפי דרכו, אבל דעת רבינו הרמ"א מפורש דלא כמהר"י ברונא ורק ברוכלין יש נ"מ בין ת"ח לאחר, פי' דברוכלין דשרי לכל אדם לחזור בעיירות אלא לאקבועי אסור, בזה דוקא מותר לת"ח שהוא רוכל אפילו לאקבועי, אבל בכל דבר דאסור להשיג גבול אפילו אם השני ת"ח אסור. והנה הוסיף הצעיר בנו' 208 וכתב כי על הרב הראשון עברתי בשתיקה וכהודאה דמיא שהוא מרביץ תורה ברבים, ועל הרב השני מתח ג"ד הקשה ואמר וזה ידוע שאין הרב השני שבזה"ז לומד תורה ברבים. אולם אנכי לא אבין מאיזה טעם דן את הרב השני לכ"ח אחרי אשר עצם המעשה שנכנס לגבול הראשון אינו מרע חזקת כשרות שלו כי כבר הותרה הרצועה מפי רבותינו נוחי נפש כנ"ל אם כל הרבנים זולתו מרביצים תורה ברבים בוודאי גם הוא ברצותו להדמות ליתר חבריו כו' עכ"ל, כ"ז לא מחכמה ודעת כתב, ומה לנו לחקור ברב הראשון אם הוא לומד תורה ברבים או לא, ממ"נ אם הרב השני לומד תורה ברבים שרי משום קנאת סופרים תרבה חכמה אפילו הראשון ג"כ לומד תורה ברבים וכמבואר ברמ"א יו"ד הנ"ל, ואם השני אינו מרבה חכמה ה"ז כשארי אומניות ואפילו הראשון ג"כ אינו לומד תורה ברבים אסור להשיג גבולו, ומעולם לא הותרה הרצועה ח"ו, ובודאי מרע השני חזקת כשרות שלו והרי הוא רשע דחמס, ופסול לעדות, והוסיף עוד וכתב ונראה לי שאף אם נאמר שהרבנים בזמנינו אין מרביצים תורה כ"כ כמו רבותינו הקדמונים כו' אולם תחת זה יש להם מקום אחר להתגדר בו, ולא המדרש עיקר אלא המעשה להורות לעם או"ה להוכיח אותם במילי דשמיא, ולפקח בכלל על צרכי הצבור וחסרונותיהם, הדברים האלה יכולים הם שיעמדו במקום הרבצת תורה ברבים, וגם בכגון זה יש משום קנאת סופרים כו', יפה כתב דיש בזה משום קנאה אבל לא קנאת סופרים, ולא מרבה חכמה, כמו בלימוד התורה, דאם יש בעיר אחת שני מרביצי תורה, אין תורתו של זה מנגד ומקפח תורתו ש"ח משא"כ הנהגת הצבור, במקום שיש שני רבנים היא ראשית חטאת השני שמרבה מחלוקת, ומה שזה רוצה לעשות בצרכי הקהלה בא השני והצד שלו ומקפחו:

ו׳והנה כל מה שדברנו עד כה הוא באיסור השגת גבול וגזל היחיד שקדמו , ובזה לבד חקרו מהרי"ו ותה"ד ומהר"י ברונא, ולא היה בעובדא דידהו מחלוקת בעיר, רק מיאן הראשון שמקפח פרנסתו, ובאשר באמת איסור השגת גבול אינו אלא מדברי קבלה כדאיתא במכות (דכ"ד) לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו מש"ה התירו במקום הרבצת תורה בישראל, ואפילו שכרו הקהל את הראשון, שיש בזה גזל גמור כמ"ש במכתבי הקודם בשם הגאון ח"ס זצ"ל מכ"מ אינו גזל ממש כעין ויגזול את החנית מיד המצרי, אלא הוא עושק ועושה עול וחמס. אבל הרבה גרוע מזה העון במה שהשני בא לעיר עפ"י מחלוקת, ועל ידו מתחזק הריב ושינוי דעות וגורם רעה רבה, הן מצד התורה הן מצד ד"א, מצד התורה שהוא לאו מפורש בתורה ולא יהא כקרח וכעדתו, וראיתי שהצעיר מטה עקלקלותם גם בזה וכתב אם סיבת הדבר שהרב הראשון השתמש ברבנות שלא כהוגן אזי אף מצוה רבתא עשה ושכרו הרבה מאת הגבורה, ובכלל דברים אלו מסורים רק ליודע מחשבות עכ"ד הצעיר, ואני אמלא אחריו שהיודע מחשבות ית' יודע את הרב השני עושה מחלוקת לשם מצוה שהרב הראשון אינו עושה כהוגן, או עושה לטובת עצמו, וא"כ נוגע הוא ופסול הוא לדון עפ"י דעת איזה צד של בע"ב שהרב אינו עושה כהוגן, עד שיתברר הדבר עפ"י ב"ד כשר שהרב אינו עושה כהוגן, ואז ג"כ שומר נפשו ירחק מאותו מקום סכנה לנפש במה שעלול הדבר שעפ"י שיעשה מחלוקת על הרב הראשון יהי גורם עוד רעה רבה יותר משהיה הרעה ע"פ הרב הראשון. ואני רגיל לבאר הא דאיתא בב"ב (דע"ח ב') מ"ד על כן יאמרו המושלים באו חשבון, המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ואם נפרש דמיירי במצות ועבירות בין אדם לשמים, אינו מובן כלל אחר שמושלים ביצרם, מהו צריך לחשבון, הלא גם בלי חשבון עונשים ראוי למשול ביצרו ולעשות כדבר ה', ותו מה זה חשבון הנאת עבירה נגד עונש הרוחני של עוה"ב, אלא לא דברו חז"ל כאן בענינים שבין אדם לשמים שהרי ע"ז לא נצרכו להביא המוסר ממה שכתוב בתורה במלחמת סיחון עם מלך מואב הראשון, והרי עונשי התורה ידועים במקומם, אלא מיירי בעניני הליכות עולם, ויש עושה מחלוקת או רודף את האדם לשם מצוה, אע"ג שיודע שהוא עבירה לעשות מחלוקת או לרדוף אדם מישראל, מכ"מ מחשב שהוא עבירה לשמה היינו לשם מצוה ויקבל שכרה, וכדאיתא בנזיר (דכ"ג) גדולה עבירה לשמה וכו', וע"ז יש שני תנאים תנאי הראשון שלא יהנה מאותה עבירה כלל, וכדאיתא שם גבי יעל שנשתבחה במה שעשתה עבירה לשמה ומקשה והא קא מתהני מעבירה וכו', אלמא דאע"ג שהיתה רשאה לעשות עבירה משום פקו"נ דישראל, מכ"מ אם היתה נהנה מעבירה זו, לא נשתבחה כלל, דאסור ליהנות מעבירה לשמה. תנאי השני שיש לחשוב אם כדאי עבירה זו דמחלוקת או רדיפה לגבי מצוה זו שמחשב שיעלה ע"י מזה, וזהו דברי חז"ל המושלים ביצרם, היינו שאין להם שום הנאה במה שעושה עבירה זו לשמה, ואח"כ באו חשבונו ש"ע הפסד מצוה שיגיע עי"ז נגד שכרה שיקבל מזה המצוה, ויכול להיות שההפסד שיגיע עי"ז רבה על שכרה, ושכר עבירה לשמה שמכוין נגד הפסדה שיגיע אח"כ, וזה המוסר למדו מהא שהגיע ממלחמת סיחון עם מלך מואב הראשון, ודייק הכתוב הראשון שהיה עד כה הנהגת מואב שלא ע"י מלך, ועלה בדעת רוב המדינה לעשות להם מלך, והיה איזה צד שלא רצו בזה וכסבורים שטובת המדינה שיהיו כמו שהיה עד כה, מה עשו הביאו את סיחון ללחום את המלך, וכסבורים שאם ינצח סיחון הלא יהרוג את המלך, ויעשו בזה טובה להמדינה לפי דעתם, אבל לא באו חשבונו של עולם, ומה יצא מזה, שנלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, הרי הרעו להמדינה הרבה ע"י מחלוקתם ומעשיהם בלי חשבון. והנני מפרש עוד מה שאמר דוד המלך בתהלים קל"ט הלא משנאיך ה' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים וגו' חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי, וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, היינו נוח לפני למות ולילך בדרך עולם כפי' הראשונים ז"ל והנה משמעות משנאיך המה האפיקורסין והמדיחין והמסורות כדתניא באדר"ן (פט"ז), ואמר דוד שהוא שונאם ורודפם, ובקש מה' שיחקור ולדעת לבבו אם אינו נהנה מזה שרודפם, בחנני ודע שרעפי אם חשבוני יפה שאני עושה מצוה בזה יותר מהעבירה שמתקוטט ועושה מחלוקת, וראה אם דרך עוצב בי, שבאמת הנני נהנה מעבירה זו או אין חשבוני יפה, אזי טוב לפני שתנחני בדרך עולם שהרי לא אוכל לעשות תשובה ע"ז אחר שאני חושב שהצדק עמדי, ובאמת אפילו אני שוגג ישא עונש כדין אדם העושה רעה לחבירו, שאחד שוגג ואחד מזיד חייב, וגם העושה רעה לחבירו לא מהני תשובה כידוע:

ז׳והנני להוסיף דבר, במה שכתוב אזהרה ולא יהיה כקרח וכעדתו ולפי הענין הידוע שקרח ועדתו היינו הר"ן איש בעלי המחתות שנשרפו היו בדעה אחת, וא"כ הכי מיבעי ולא יהיה כקרח ועדתו, אלא באמת לא היה קרח והר"ן איש בדעה אחת, וכמו דתן ואבירם לא היו עמהם בדעה אחת שבקשו, הר"ן איש להקטיר קטרת לפני ה' ולא יכלו להגיע למשכן ה' לבא לידי כך עד שיעשו מחלוקת על משה ואהרן, והיה כ"ז מצד חסידות ואהבת ה' שהיה עזה כמות, ומסרו נפשם ע"ז, ומש"ה כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם, פי' שמסרו נפשם ע"ז, ובשביל שכוונו במחלקותם לשם מצוה, מש"ה אע"ג שנענשו ונשרפו מכ"מ חלק להם הקב"ה כבוד והרים את מחתותם לעשות צפוי למזבח, וגם עדת ישראל נצטערו הרבה במותם ומש"ה התלוננו על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם ה', משא"כ דתן ואבירם לא בקשו להקטיר כלל, ולא כוונו למצוה כלל, ורק משנאה שהיה להם על משה שקרא אותם במצרים רשעים, עשו מחלוקת בשעה שמצאו ידיהם, על כן לא נשרפו אלא נבלעו כרוח הבהמה היורדת למטה לארץ, ועדת ישראל שמחו במיתתם כמבואר בס' דברים י"א שהכתוב מונה הטובות שעשה הקב"ה לישראל ממצרים עד ערבות מואב, וחושב גם טובה זו אשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב שבלעתם הארץ, ונפטרו מרשעים מחרחרי ריב ומדון, ואין להם טובה יותר מזה. והנה קרח שהיה גדול הדור כסבורים העם שתחשב ג"כ לשם מצוה להקטיר קטרת ומש"ה נטל מחתה אבל באמת תאות הכבוד הוציאתו מן העולם כידוע מפירש"י עפ"י אגדת חז"ל, ולא עשה מחלוקת לשם מצוה אלא להנאתו, ע"ז הזהיר הכתוב ולא יהיה כקרח, לעשות מחלוקת לטובת עצמו, וכעדתו אפילו לשם מצוה, מכ"מ אין לנו משוקץ ומתועב מענין מחלוקת זהו מצד התורה, וכן מצד ד"א גרוע הרבה זה הענין ממה שמקפח ומסיג גבול הרב הראשון שהרי אפילו בגנבה פשוטה, אמר החכם ברוה"ק (משלי ו') לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא משלם שבעתים וגו' הרי דאע"ג שהוא משלם הרבה מכ"מ אין לבזותו אם עשה למלא נפשו כי ירעב, ומכש"כ עון השגת גבול שאינו בגדר גנבה אין לבזותו כי אכף עליו פיהו וחסרון פרנסת ביתו, אבל אם יצית אדם, אש בעיר לעשות דליקה כדי שיהא לו ידים אז לגנוב ולחטוף למלא נפשו כי ירעב, הלא אין דבר בזוי מזה, שבשביל עצמו יאבד עיר ומלואה, והמחטיא את הרבים גרוע מההורגו כדתניא בספרי פרשת תצא רש"א מצרים טבעו את ישראל במים, אדום קדמו את ישראל בחרב ולא אסרם הכתוב אלא שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם ללמדך שהמחטיא לאדם קשה מההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מעוה"ז ומחטיאו מוציאו מעוה"ז ומעוה"ב, אף אנו נאמר שהשורף את העיר ח"ו אינו מאבד אותם אלא לשנה או שנתים עד שישובו למעמדם, והעושה מחלוקת בעיר אין דבר עבירה שעומד בפני אש הנצוח אשר תוקד עד שאול תחתית, כמה מלשינות יוצא מזה, כמה אלופים הוא מפריד, כמה בזיון חכמים יוצא מזה, אשר מאבדים את עוה"ב כדאיתא בסנהדרין (דצ"ט ב'):

ח׳והנה ראיתי את דברי הצעיר גם בזה משעשע את נפשו לומר שאין למדין הלכה מן האגדה, והרי כמה מארז"ל יש שאין באים אלא לאיים, אבל לא כוון להאמת גם בזה שהרי דעת הר"ן והובא בש"ך יו"ד (סי' קנ"ח ס"ב) דהמבזה ת"ח מורידין ולא מעלין הרי למד מאגדה זו לדינא, ואע"ג שאין דעת הרמב"ם והשו"ע הכי וגם אני בעניי הוכחתי מאדר"ן פט"ז דאסור אפילו לשנוא לע"ה ורק לאלו האנשים אשר יומרוך למזמה מותר לשנוא, מכש"כ שאין מורידין ח"ו אותם מכ"מ למדנו מזה שאגדה זו היא כמשמעה לענין עונשי עוה"ב, והכי מוכח מגוף הסוגיא דסנהדרין דפליגי בזה אמוראי ושקיל וטרי בגמ' למר ולמר, אלמא דאינו רק משום לאיים, אלא כמשמעו שהוא הוא נקרא במשנה אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב, והדעת נותן ע"ז שהרי חכמי התורה המה משמרי הדת, ואם יהיה כבודם מבוזה מי יגדור פרצות ישראל, ומש"ה אי' במגילה (ד"ג ב') דכבוד תורה דיחיד עדיף מת"ת דיחיד:

ט׳היוצא מכל זה דמי שהוא בעל נפש ודעת ישרה, נוח לפניו לפשוט נבלתא בשוקא וכדומה לפרנס את ביתו, ולא יקפוץ ליורה רותחת מאש הנצוח של שני צדדים, ועוד מעט אדבר לענין שוחטים, מה שהביא הצעיר בשמי שהשוחט היורד לאומניות השוחטים בעיר הרי הוא גזלן ושחיטתו פסולה, הרואה במאמרי הראשון יראה שלא כתבתי אלא שלדעת הרמב"ם דמומר לד"א בודקין לו סכין ואין סומכין עליו, אכן אנן לא קיי"ל כהרמב"ם בזה, ורק שאינו הגון לעשות שוחט כזה לרבים, זהו דעתי, אבל כבר הורו כמה גאוני בתראי ז"ל בשו"ת ולהבדיל לחיים גאוני הדור יצ"ו דשחיטתו פסולה והצעיר הביא בשם מהרצ"ח בתשובותיו (סי' כ"א) דשחיטתו כשרה, לא אבוש לומר כי לא ידעתי מנו מהרצ"ח, ואם הוא כדאי להכריע דעת הרבה גאונים ז"ל. והוסיף הצעיר להתעקש ולומר דלשיטת הרמב"ם א"צ להראות סכין לחכם אלא טבח שאינו מומחה היינו שאינו מרגיש בפגימה, ואינו מומחה לבדוק סכין, דבריו אלה בדותא כמו אינו מומחה בדיני שחיטה, דמי שאינו מרגיש בפגימה מה מהני במה דסר סכיניה והרי צריך בדיקה גם אחר שחיטה, וכי יעמוד החכם עליו על כל שחיטה, ומש"כ בשם הראשונים ז"ל דעכשיו אינו נוהג זה הדין, הרי גם אני כתבתי כזה אלא שהראיתי לדעת מזה שחז"ל הבינו שחובה על השוחט שיהיה עליו אימת הרב, ומשו"ה מחוייב בכבוד החכם יותר מכל אדם, אכן בזה צדקו דבריו של הצעיר, שאם השו"ב השני רוצה להראות סכינו לחכם ולנהוג בו כבוד הראוי, והחכם אינו רוצה לקבלו, אין על השו"ב חטא ואשם בזה, וגם לא באתי בכל אריכות דברי להשיב על דברי הצעיר במה שאינו נוגע לענין כמו שכתבתי במאמר הקודם כי אין מקום לד"ת בעלי העתים, רק במה שההכרח מביא להוציא הענין מבורר למעשה, והנני חותם בברכה הראשונה, ה' ברחמיו יסייענו לגדור פרצת ישראל ולא יבאו שועלים בפרצות להרחיבם, והיה זה שלום בקהלות ישראל כנפש העמוס בעבודה:

י׳הבא עה"ח היום עש"ק לסדר ויהי אור שנת תרח"ם פ"ק וולאזין

י״אהיוצא מכ"ז ברור הדין עפ"י פסקי רבינו הרמ"א, שמשוה ת"ת לשאר אומניות כמבואר בחו"מ (סי' קנ"ו), וא"כ אם לא קבלו בעיר אותו אומן להיות אומן שלהם או אותו ת"ח להיות להם למורה, ומזה מגיע פרנסתו ע"י סידור קידושין וגיטין וכדומה כמו שהיו נהוג לפנים, אזי אם בא אומן או ת"ח לדור בעיר אזי נחשב כהראשון ולא שייך בזה חזקה והשגת גבול, אבל אם קבלו אותו אומן או ת"ח, אין שום היתר להשיג גבול הקודמו, זולת מיקרי דרדקי או מלמד תורה לרבים אפילו קבלו איזה מלמד או איזה ת"ח שיהא מלמד תורה ברבים רשאי השני ג"כ להיות שם מלמד או ללמוד תורה ברבים, אע"ג שעי"ז יקופח פרנסת הראשון והוא משום שיהא קנאת סופרים תרבה חכמה (כ"ז מבואר גם בחו"מ שם גם ביו"ד) אבל אם שכרו הקהל לרב שיהא אצלם מנהיג משרה עבור שכירות, ה"ז דומה לשכרו מלמד לזמן, שאין רשאי למלמד אחר ליקח התלמידים מן המלמד עד בא זמן חדש, וברב ששכרוהו על כל ימי חייו, אסור לאחר לגרום להצבור לבטל השכירות, אם לא שהצבור יש להם טענות על הרב, ויהיה להם ד"ת ויצא הרב חייב בדינו ה"ז בטל השכירות:

י״בכ"ז באין בזה מחלוקת וצדדים, אבל כשיש מחלוקת, צריך ליזהר הרבה אפילו באופן שהרב אינו נוהג כשורה עפ"י ב"ד, ומצוה להעבירו, מ"מ יש לחוש שהמחלוקת יגרום רעה רבה יותר משהיו עפ"י הרב הראשון, ומי שהוא בעל נפש ישרה נוח לפשוט וכו' ולפרנס ביתו ובניו, משיכנס ליורה רותחת של אש המחלוקת, ומקום שהגיהנם פתוחה לפניו בכל רגע מאיזה מכשול שיגיע לעיר אפילו הוא אינו חייב בדבר, אך באשר על ידו הגיע קלקול הרבים, הוא נענש על ידם, וכמו שנענש אהרן הכהן על אשר ע"י נעשה הקלקול של העגל, אע"ג שהוא לא כוון ח"ו לע"ג וכמו שאמר בפי' חג לה' מחר וגם עשה לטובת ישראל עד שאחר העונש שהגיעו קבל שכר ע"ז שמסר נפשו על ישראל כמבואר במ"ר פ' צו מ"מ נענש על שנתגלגל חובת הרבים ע"י, ומדה טובה מרובה להמזכה את הרבים:

י״גבפס"ד של המו"ץ דהלוכאוו וקאנטאפ, וגם במכתב הרב המ"ץ דקאנטאפ להה"ג מוהר"י אבדק"ק חארקאוו, הבינותי כי התעיבו עלילה על השו"ב לומר עליו שהוא אמר על הרבה דינים כשר ועפ"י הדין היה טריפה לכן עפ"י הדין מעבירין אותו ואסור הוא להיות שו"ב ושחיטתו פסולה, ואלו היה כן באמת לא היה כותב המ"ץ דקאנטאפ להה"ג דחארקאוו, שהעיקר שפסלו אותו הוא רק מחמת שהעידו עליו סוחר א' ור' יוסף ברוק שדיבר נבלה, ומשום זה אעפ"י שעפ"י הדין הם פסולים לעדות עכ"ז ראויים להצטרף לאחר שמצאנו אותו שהוא אינו יודע ה"ש לגמרי, כ"ז אינו אלא פלא, אחרי שאינו יודע ה' שחיטה למה להו לצרף דברי פסולי עדות, הלא פסול הוא מן הדין, כמבואר בגמ' ושו"ע, וגם כתב עוד הרב דקאנטאפ ומע"כ שכותב כי יודע שהם רק מצד שנאה בדו ויודע שמעולם אינו דובר נבלה וגם הוא י"ש יעשה כתורתו, ואלו היה אינו יודע ה"ש מה מהני ידיעה זו שהוא י"ש, מבואר הדבר שהמו"ץ דקאנטאפ תברי' לגזיזי', והראה לדעתי כי לא כמו שכתב שמצאו אותו שא"י ה"ש כן הוא, רק סמך על העדים, וכסבור לנקות עצמו במש"כ ואולי הם דברי כזבים אין אנו נביאים והקולר תלוי בצוארם, ובאמת הקולר תלוי בצוארו, אחר שעיקר סמיכתו על העדים, היה להם לדעת שהמה כשרים להעיד, ושיגידו בפניו כדין עדות ממון, ומכש"כ לקפח פרנסתו וטפלי דתלי ביה, ומה נמרצו מכתבי הה"ג דקאבולאק וראמען, דמחו ליה מאה עוכלי וכשרון חכמה וי"ש הוצק בשפתותיהם, וגם בחנו וראו שהשו"ב יודע להשיב, וגם מע"כ נ"י דעתו יפה להעמידו על הבחינה, ואחר שרואה ויודע בו שיודע ה"ש הוא כשר בלי פקפוק:

י״דוהנה אינני תמה על המו"ץ הפוסלים אותו מחמת ששמעו מאנשים על השו"ב שהוא דובר נבלה, אם מצד דאורייתא דמרתחי בהו, או איזה פניה אחרת, ה' יודע אם לעקל או לעקלקלות, והוא ית"ש שופט צדק, אך אני תמה על הרב הג' החכם מוהר"י אראלאזאראוו נ"י ששמעתי עליו שהוא גדול בתורה ובחכמה וביראת ה' טהורה מדוע לא מצא ידים להכשיר את השו"ב, אחר שראה מכתבי המו"ץ דקאנטאפ, וגם מכתבי הרבנים הג' דקאבולאק וראמען נ"י וגם הוא חכם ויודע ומכיר את השו"ב דיודע ה"ש, וגם יודע בו שאינו בכלל פה דובר נבלה, ומדוע לא מצא לב להכשירו, והנראה שדברי מכתב השני של המו"ץ דקאנטאפ שהביא הא שכ' הריטב"א חולין דשמעינן מיניה שאם ראה חכם להחמיר בדינו של שו"ב הרשות בידו עכ"ל, ושני הצדדים סמכו אז על הרב דהלוכאוו ועליו, מש"ה חש הה"ג הנ"ל דאולי אין בידינו להכשירו בשום אופן אחר שהצדדים סמכו עליהם והם פסלוהו אם עפ"י דין או שלא עפ"י דין אחרי שהרשות בידם, וה"ז בכלל אתם אפילו מוטעים אפילו מזידים:

ט״ואבל באמת לא כתב הריטב"א הכי אלא בטבח שפוסלים אותו משום דלא סר סכיני' קמי חכם דהוי משום אפקירותא, ומש"ה שמתי' רב"פ, ובזה האופן הולכין בתר ראות עין של החכם, וכמש"כ הרמב"ן בדיני נדוי בקונטרס משפט החרם, משא"כ בנ"ד שמתחלה לא באו אנשי הקהלה לסמוך על המו"ץ דהלוכאוו וקאנטאפ אלא אם הוא כשר עפ"י ד"ת או לא, תדע שהרי לא הזכירו בפסק דין שפוסלים אותו משום אפקירותא שהוא דובר נבלה, אלא שהעידו שא"י ה"ש, והיינו משום שידעו אלו פירשו דפסול משום שהוא אינו י"ש, לא קבלו שני הצדדים מהם, שדבר זה ניתן לדעת הבריות הרבה, ומי לנו גדול ממשה רבינו, ואמר לענין יראת ה' וידועים לשבטיכם, היינו אם הגון הוא לכך, מש"ה אמרו שא"י ה"ש, שזה דבר שאין לבעלי בתים שום ידיעה, וא"כ אין בכחם לפוסלו שלא עפ"י דין, ומכש"כ דגם לפי דעתם אין זה הוראה אלא טעות שסברו המו"ץ שהעדים שהעידו עליו אע"ג שהם פסולים מ"מ ראוי לסמוך על דבריהם, אבל אלו ידעו שהה"ג דחארקאוו ושארי אנשים יודעים שהוא אדם כשר, גם המה לא היו סומכים על פסולי עדות הללו, ונמצא שאין זו הוראה אלא טעות, ואין לחוש כלל לזה הפס"ד והשו"ב ר' יוסף בכשרותו: