תשובות משיב דבר, חלק ב י״אTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 11
א׳כבוד הרב וכו' אבד"ק זופראן. אשר ראה מנהג השו"ב שוחט עופות ומטיפים טפה ראשונה ושניה על אפר וכל הקלוח דם ממצה בעביט של שופכין, ומתחלה עלה בלבו איסור שוחט לתוך הכלי, ואח"כ הוסיף לחקור במצות כסוי שלא נעשה כדין, והנה ע"ד איסור שוחט לתוך הכלי, עיני מעכ"ה נ"י ראו יפה מה שיש להקל, ואני אוסיף דבזה"ז שאין עובדין ע"ג בדם אין לנו חשדא זו, וכיב"ז נהגו להשהות בבית צורת אדם שלם הנמכרים בחנות אע"ג דבזמן התלמוד היה אסור להשהות משום חשדא דעבודה, וכבר השיג הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' קמ"א סקי"ח) על הגהת רמ"א שם, וע"ש עוד ס"ק כ"א ומש"כ בס"ד בחיבורי העמק שאלה (סי' נ"ז אות ג'), וה"נ היה לכאורה רשאין לכתחלה לשחוט בכלי כמו לענין בדיעבד מבואר בהגהת רמ"א (סס"י י"ב) דאין אוסרין מזה הטעם וכמש"כ האחרונים דקאי גם לענין כלי, והא דלכתחלה מכ"מ אסור לא נתבאר הטעם, ועי' בש"ך (סי' כ"ח סק"י) דמפורש דעפ"י דין שרי לשחוט בכלי בזה"ז אלא שאנו נזהרים, ולי נראה דמלבד חשדא אסור מדכתיב ובחקותיהם לא תלכו כדאיתא בגמ' (דמ"א ב') זה הטעם על איסור שחיטה בגומא, ולא בעינן טעמא דחשדא אלא לאסור בדיעבד שמא שחט לע"ז, מעתה כמו דשרי לנקר חצירו להיות שוחט חוץ לגומא ויהא הדם שותת כו', ה"נ בזה"ז ודאי שרי לשחוט חוץ לכלי ואח"כ למצות הדם בכלי שאין כן חוקת העו"ג, מכש"כ במה שראה מעכ"ה נ"י שהן ממצין לכלי של שופכין פשיטא דשרי:
1
ב׳איברא במה שחקר במצות כסוי, גם אנכי בראותי מנהג השוחט בעיוה"כ בשחיטת כפרות בביתי אינו מטיף אלא איזה טפות ומשליך את העוף, היה קשה בעיני, אמנם כבר כתב בד"מ בשם שחיטת הראשונים דדי בטיפה אחת, אלא דגאוני בתראי מחו לה אמוחא מתרי טעמי, היינו הגאון בעל משכנות יעקב ובעל ברכת ראש על מס' נזיר בסוף הספר, האריכו לומר דאף ע"ג דקיי"ל כר"י דמו אפילו מקצת דמו, מכ"מ מצוה לכתחלה לכסות כל הדם, וראיה מדאיתא במס' ביצה (ד"ח ב') גבי נתערבו דם בהמה חיה ועוף ל"ש אלא שאינו יכול לכסות בדקירה אחת כו' מבואר הא דם חיה ועוף לחוד שרי אפילו כמה דקירות והכי איתא באו"ח (סי' תצ"ח סי"ד) בהגהת רמ"א, ואמאי הא במקצת דם יצא ידי כסוי, אלא מצוה לכסות כל הדם, ואני אומר דאף על גב שאין מצוה לכסות אלא מקצת דם, מ"מ אם רוצה לכסות כל הדם הכל בכלל מצוה, וכמו בחגיגה שקרב ביו"ט ונו"נ אסור, מכ"מ יכול להקריב עשר חגיגות ביו"ט כמבואר בחגיגה (ד"ח ב') אמר רבין אר"י הפריש עשר בהמות לחגיגתו כו' והתוס' שם הביא לשון הירושלמי אר"ש בן אבא אר"י לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט עד שיאמר אין עוד בדעתו, ומזה הטעם נהגו הגאונים לתקוע בר"ה מאה קולות אע"ג דשבות הוא לתקוע יותר מן הצורך כמש"כ הרא"ש בר"ה פ"ד (סי' א'), אלא כ"ז שבדעתנו לתקוע הוי מצוה ומיקרי הכל דאורייתא, וכלל זה עיקר גדול והארכנו בו בהע"ש (סי' כ"ג אות ג') בס"ד, ודוקא במקום איסור מה"ת דעשה דוחה ל"ת, אינו מותר אלא כפי ההכרח לצאת י"ח ולא יותר, אבל במקום איסור דרבנן, כל שבכלל מצוה ה"ז דוחה איסור דרבנן, וה"נ אף ע"ג שיוצאין י"ח כסוי בטיפה א' מכ"מ כ"ז שמכסין יותר ה"ז בכלל מצות כסוי, עוד הביאו ראיה מהא דאיתא בחולין (דפ"ה ב') ר"ח נפיל ליה יאניבא בכיתנא, אתא לקמיה דרבי א"ל שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא דמורח דמא ושביק ליה, ופריך היכי עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כו', בשלמא מגוף הברייתא אין להקשות, ליכסי טיפה א', דודאי י"ל דהאי תנא כחכמים ס"ל דם כולו בעינן, ואדרבה בזה מבואר יותר הא דאיתא (בדף פח) רבנן סברי דמו כל דמו, וכבר נתקשו הראשונים מנ"ל להגמ' דאיכא מאן דס"ל הכי ופליגי על ר"י ע"ש בתוס', ולדברינו ניחא דפשיטא דאיכא תנא דס"ל הכי מהאי ברייתא, וכיב"ז איתא בפסחים (דף קטו), והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן כו' והרי לרב אשי לא פליגי רבנן דהאי ברייתא על הלל, וס"ל ג"כ דבכריכה יצא י"ח, אלא צ"ל כפירוש רשב"ם ד"ה מתקיף לה כו' ומיהו חולקין עליו חביריו כר"י ומהכא לא שמעינן [ובמק"א מבואר אצלי מאין להש"ס דיש חולקין על הלל ואסרי בכריכה ואכ"מ], וה"נ קים להו לחז"ל דאיכא תנא דס"ל דמו כל דמו, והיינו ברייתא דא:
2
ג׳אלא הא קשיא מאי מקשה אדרבי והיכי עביד הכי, הא קיי"ל כר"י ורבי עביד כהלכה, ומזה יש להוכיח לכאורה דלכו"ע מצוה לכתחלה לכסות כל הדם, ונראה דאפילו נימא הכי ג"כ קשה אמאי אמר ליה רבי שחוט או טרוף, נימא ליה סיב דמא דעופא על בוביתא דמיא, וכי בלא דם שחיטה ליכא דם בעוף, הלא איכא דם הלב וכדומה, אלא ודאי דוקא דמא דמורח טובא בעינן, והיינו בשעת שחיטה ואז ריח חזק יוצא, וא"כ לק"מ שהרי נצרך לטיפה הראשונה דמרח טפי, ושפיר מקשי האיך שרי, ואע"ג שעדיין י"ל דיקיים מצות כסוי בדם הבא אחרי כן, מ"מ הא נתחייב טיפה הראשונה במצוה, וא"א לדחות על הדם הבא אח"כ, אם לא בדם הניתז ושעל הסכין שנעשה ממילא, וגם צריך לגרור ממקומו כדי שיהיה עפר מלמטה, או לשיטת הרא"ה והכל בו בשם הראב"ן יהיה הכיסוי בלא עפר למטה, מש"ה אי איכא דם אחר פטור מלכסות, אבל לכתחלה ודאי בעינן מתחלה לקיים מצות כיסוי בטיפה הראשונה ושפיר מקשי אהא דרבי היכי עביד הכי, אבל שיהא מצוה לכסות כל הדם לכו"ע לא שמענו, עוד ערערו ע"ז הדין עפ"י הגהת רמ"א (בסי' כ"ח סעיף ט"ו) דבעינן שיכסה מקצת דם הנפש, ובזה החזיק הגאון תבואת שור, אבל כבר דחה בעל ברכת ראש ע"ש, והנני להוסיף דלפי מה שבארתי בהע"ש (סי' ס"ח אות י"א) א"א לקיים זה הדין, דלדעת הרמב"ם (פ"י מה' מ"א) רק בהקזה אינו חייב אלא על דם קילוח שהנפש יוצא בו, משא"כ שחיטה שמתחלה הוא שנפש הבהמה תצא חייב מתחלה והכל מקרי דם שהנפש יוצא בו, אפילו על דם השותת לפני הקילוח, ולשיטת רש"י הוכחנו שם דבשחיטה מקלח מיד והוא דם הנפש, ורק בהקזה יש חמש דמים יעו"ש וא"כ מיד הוא דה"נ ולא טיפה המשחרת, דזה אינו אלא בהקזה, וכבר כתבו האחרונים דפירש"י לא כוון לזה דבעינן לר"י מקצת דם הנפש, והביאו פירש"י שעל האלפסי, איך שהוא מש"כ בד"מ בשם שחיטת הראשונים דסגי בכיסוי טיפה אחת לכתחלה הוא נכון וקיים. המקום ית"ש יעמידנו על קרן האמת והוא התכלית והחותמת:
3