תשובות משיב דבר, חלק ב י״בTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 12
א׳ב"ה ב' ד' מנ"א תרמ"ז וולאזין.
1
ב׳לכבוד הרב וכו' מו"ה אברהם נ"י אבד"ק קאנשטאנטינאווע:
2
ג׳מכתב מע"כ נ"י הגיע, מה שנתקשה במש"כ הפמ"ג בשפתי דעת דהא דאין מסל"ת נאמן בספק נפל לדעת התוס' וש"פ שהוא ספק דרבנן משום דאתחזק מיקרי דעד עתה היתה מעוברת ואמרינן השתא הוא דילדה, והקשה מע"ל הרי כאן הוא רובא ולד מעליא היינו כלו חדשיו, קושיא אלימתא היא, וכבר אזלי בה נימושי ע' בס' יד אברהם על יו"ד הנדפס בווילנא, וגם מש"כ הוא ז"ל ליישב משום דסמוך מיעוט דנופלים לחזקה שאינה זבוחה, אינו נכון שהרי התוס' ביבמות (דף קיט א') ובכ"מ דלא אסרו בבהמה שנשחטה לפני ח"י אלא משום גזירה אטו אדם או אטו חולה, ומש"כ מע"כ (דף כז) שהוא חי ואפשר לברר מודו התוס' שהוא ספק דאורייתא וחייבין לברר כמו גבי ריאה, כ"ז ליתא, ובדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן כדאיתא בביצה (דף כה), וכ"ה בירושלמי ביצה (פ"ג ה"ד) ראית טריפה מדבריהם, ופי' בדיקת הריאה ע' מש"כ בהעמק שאלה סי' קל"ז אות א'), הן אמת דסברא דאפשר לברורי חייב לברורי הוא מה"ת לדעת הרמב"ם דספק השקול שרי מה"ת, ובזה במקום דאפשר לברר אסור ומקרא הוא להבדיל בין הטמא ובין הטהור ותניא בתו"כ בין סימני טריפה שאינו כשרה כו', אבל לשיטת התוס' והרשב"א דספק מה"ת אסור מה"ת, ורק ברוב כשרות הולכין אחר הרוב א"צ לברורי מה"ת, וגם אי איתא דאפשר לחלק משום דאיכא לברורי, מנ"ל לרשב"ג ללמוד מפדה"ב ומקרבנות דחוששין לאחר שמת דילמא התם משום דאפשר להמתין ולברר, אלא הא ליתא, ובאמת בשו"ע יו"ד לא נתברר דכותי מסל"ת וליכא משום להשביח מקחו אינו נאמן ואדרבא דייק השו"ע אין סומכין על הכותי בגדיים קטנים הנקחים ממנו, משמע הא אין נקחים ממנו נאמן, אלא שהש"ך הביא בשם שו"ת הרשב"א משום שאין כותי נאמן במסל"ת אלא בעדות אשה וכו', והיינו משום דאפשר לומר דרשב"ג מה"ת קאמר ולא כהתוס', וכבר הראיתי בהעמק שאלה (סי' קס"ז אות מ"ז) דהכי שיטת בה"ג והרי"ף ורש"י נדה (דף מח ב'), וכאן אוסיף דהכי מבואר בפי' ר"ח במסכת שבת, וזהו דעת הרמ"ה שהביא הטור אה"ע (סימן קס"ד) במת הולד בתוך ל"י וייבם אין מוציאין מידו, ודעת הרמב"ם שכתב בה' מ"א (פ"ד ה"ד) שאין לוקין עליו, אלמא דמכ"מ ספק מה"ת הוא ובדעת הרמב"ם יש לפלפל עוד ע"ש, ולא דבאמת אינו רוב, דזה ודאי אי אפשר לומר כן, אלא דרשב"ג למד מפדה"ב באדם ומקרבנות בבהמה, דכאן חששה התורה למיעוט, וסברא זו הובא בשו"ת תשב"ץ ח"ג (סי' רנ"ז) דאע"ג דרוב נשים ולד מעליא ילדן מכ"מ הוציא הכתוב מכללו בפירוש ופדוייו מבן חודש תפדה, וכ"ה בבהמה למדנו מהא דהחמירה תורה בקרבן שכאן חוששין לספק נפלים, ואע"ג דמכ"מ ודאי יש בזה גזה"כ ג"כ שהרי אפי' ודאי כלו חדשיו דינא הכי, מכ"מ שפיר יש ללמוד מכאן טעמא דקרא ברוב ולדות, וכיב"ז למדו חז"ל מדכתיב וכלי חרש ישבר שאין כל"ח יוצא מידי דופיו, אע"ג דהתם אפילו בישול בלא בלוע אסור וטעון שבירה, אלא מכ"מ למדין טעם הדבר, ועיין תוס' זבחים (דף צו) ד"ה אלא ותוס' מנחות (דף לד) ד"ה שומע אני, והנה רבינו הגר"א באו"ח הוכיח דהרמב"ם ס"ל שהוא מדרבנן, מדכתב לענין ירושה דבן יום א' יורש ולדברינו לק"מ דאחר שביארנו שבאמת ודאי נפלים הוא מיעוט אלא שהתורה חששה להאי מיעוט באיסור ובמצוה, אבל ממונא מאיסורא לא ילפינן, וע' מש"כ עוד בהע"ש שם דלפי דמסקינן בפר"א דמילה דמחלוקת באכלו ארי או נפל מן הגג, ולא קאמר כ"ז שהוא חי, אלא ס"ל לאביי דעיקר מחלוקת רשב"ג וחכמים אינו אלא בשכבר אינו בעולם, אבל כ"ז שהוא חי לא מספקינן כלל מה"ת, וסברא זו כתב המג"א (סימן תקכ"ו סקי"ט), והא שלא חייבה תורה לפדות לפני ל"י אפילו הוא חי, הוא משום שאם היה חייב לפדות לפני ל"י יהא חייב אפילו ימות לפני ל"י, כמו השתא דחייב לפדות לאחר ל"י אפילו מת לאחר ל"י מש"ה חששה התורה שלא לחייב בפדה"ב עד ל' יום, והדברים ארוכים:
3
ד׳נחזור לענין, לסמוך על מסל"ת של עו"ג המוכר ודאי א"א, אך על שאר עו"ג תליא במחלוקת הראשונים ז"ל, אמנם ז"ל התשב"ץ חלק ד' (סי' ב') כש"כ שאמרת בזה הגדי שרבו ב"א האומדים אותו שהוא בן שמונה ימים מאותם האומדים שאינו בן שמונה, ואע"ג דהרשב"א כתב בתשובה שאין סומכין על העו"ג בגדיים קטנים הנלקחים כשאומר שהן בני ח' ימים מכלל דהוא מצריך ראיה שיש לו ח"י, י"ל דלא אמר הרשב"א דברים אלו אלא בגדיים קטנים כ"כ דלית ליה הוכחה שהוא בן שמונה אלא עפ"י העו"ג אבל בנ"ד שקצת ב"א אומדים שהוא בן ח"י אף ע"ג שקצת אומדים שעדיין אין לו ח"י לפי אומדנא דידהו, הוי ליה ס"ס ומותר עכ"ל התשב"ץ, למדנו מדבריו ז"ל שא"צ ידיעה ברורה אלא אומדנא שהוא בן ח"י מותר לכתחלה, שאין לומר דהתשב"ץ לא אמר אלא בדיעבד שכבר שחטו, דא"כ מאי מקשה משו"ת הרשב"א, והרי הרשב"א מיירי לכתחלה אין סומכין, אלא פשיטא שאין נ"מ בזה, והעלה דמה שאומדין לפי גדלו של הגדי שהוא בן ח"י שרי לשחוט, ולא כהגאון ת"ש שכתב בס"ק י"ז דאע"ג שנראה גדול הא אמרינן בזבחים (דע"ה) ובריש מנחות דאיכא בן שנה דמתחזי כבן שתים, אבל במח"כ אין משם ראיה דזה מצוי, אלא מתרמי הכי, אבל מהיכא תיתי נימא דגם בזה חוששין למיעוטא, ואדרבא בזה שנראה כבן שמונה נתחזק הרוב שאינו נפל, ובאמת הרי בקידושין (דנ"ה) איתא דבאשתכח בן שנה לא חיישינן שהוא בן שתים וכן להיפך, והיינו משום דעפ"י רוב ניכר יפה, אלא שהתוס' בזבחים שם הקשו מהא דקידושין ויישבו דל"ד אשתכח בת שתי שנים, אלא בת ג' וארבע, ולכאורה ק' מסוגיא דלקמיה דאשתכח בן שנה, וצ"ל דכמו כן דל"ד בן שנה אלא מיד אחר ח' ימים, או י"ל דלא קשה להתוס' אלא מהא דאשתכח בן שתי שנים דאמאי לא ניחוש שמא היא חטאת ובעלים אטרחי להביא חטאת שמנה ויפה עד שבן שנה דומה לבת שתים, אבל לעיל באשתכח בן שנה אין לחוש שמא היא בת שתים והבעלים הביאו כחושה כ"כ עד שהיא כבת שנה:
4
ה׳איברא ברמב"ם הביא כמשמעו, שאשתכח בת שתי שנים, אלא כמש"כ דאין לחוש דבן שנה דומה לבן שתים, ורק לענין הא דאיתא בזבחים דמשתכח תערובות פסח ואשם שפיר קאמר דיש בן שנה דומה לשתים אבל ודאי אינו אלא מיעוטא ואין לנו לחוש לזה כלל, ונראה עוד דלא בחנם נקט גם הרשב"א והש"ע הדין בגדיים קטנים ולא סתם בהמות עגלים או טלאים, אלא משום דבגדיים א"א להכיר כ"כ הגדלות, משום שהרבה מולידים תאומים והמה קטנים מאד והרבה מולידים א', והוא גדול כמו התאומים אחר ח"י, מש"ה אי אפשר לסמוך על האומדנא, משא"כ בעגלים דאין מצוי תאומים ניכר מאד לבקיאים ויכולין לסמוך על אומד הדעת וכ"כ בשו"ת הרשב"א בזה"ל עדות העו"ג אינה כלום כו' וכל מקום שאנו חוששין מפני קטנותו שאינו בן שמונה לא יצאנו מידי ספק באמירת העו"ג כו' מבואר הא אם אין מקום לחוש מפני קטנותו, היינו שניכר שהוא בן ח' יכולין לסמוך ע"ז, מזה הטעם יש מקום לסמוך על סימנים אף ע"ג שאינם מובהקים כ"כ, אבל אם אין שום אומדנא שהוא בן ח' אין להקל ולסמוך על עו"ג מסל"ת אפילו אינו הוא המוכר כמש"כ:
5
ו׳ומש"כ מע"כ שאם נתבטל בהיתר אין בה איסור טעם כעיקר, חלילה כל שעיקר האיסור מה"ת אע"ג שאין בו מלקות ה"ז טעם כעיקר כמו חצי שיעור:
6
ז׳נפתלי צבי יהודא ברלין
7