תשובות משיב דבר, חלק ב י״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 13

א׳כבוד הרב וכו' האב"ד הארדאק. ע"ד אשר העיר מעכ"ת נ"י מחדש, שאלה אשר כבר רבו בה דברים מדור דור, ואזלי נמושי בהליכות חלקי הסותר, ע"ד עגלים הנמכרים בלי ידיעה ברורה אם המה בני שמונה ימים:

ב׳ראשית דברים עלינו לחקור הדרך אשר אנו עומדים בו על ספק דאורייתא או דרבנן, ומעכ"ת נ"י התחזק בכל עוז להחליט שאין מי מהפוסקים הראשונים המפורסמים שיתנגד להתוס' דס"ל דגם לרשב"ג אינו אלא חשש דרבנן, דודאי רוב ולדות אין נפלים, והנה מבואר בטור אהע"ז (סי' קס"ד), הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת כו' ואם ילדה ולא שהה הולד שלשים יום ה"ז ספק כו' והרמ"ה כ' כיון דספק הוא אין מוציאין אותה ממנו, ועוד שם יבמה שילדה ומת הולד בתוך ל"י כו', ואם נתיבמה כ' הרמ"ה כיון דספיקא הוא אין מוציאין אותה ממנו, הרי מבואר דספיקא דאורייתא היא, והטור לא השיג ע"ז אלא משום דס"ל דקיי"ל כרבנן לענין אם נשאת לכהן, ועוד יבואר בזה, הא מיהא דדעת הראשונים דספק דאורייתא הוא לרשב"ג, והכי ודאי דעת רש"י בנדה (דמ"ד ב') כמש"כ בהע"ש, ואשר דחה מע"כ נ"י דמשמע לרש"י דמשנתנו מיירי אפילו בבן שמונה, אינו דיחוי דא"כ אמאי קאמר בגמ' הב"ע דקים ליה שכלו חדשיו, לימא הב"ע בסתם ולדות וככו"ע, והיא הוכחת התוס' שבת (דקל"ו א') דסוגיא דשם מיירי בסתם ולדות:

ג׳וכן מה שהוכחתי שם מדעת בה"ג ורי"ף שכתב הא לא שהה ספיקא הוי לגבי אשת אח אחמירו בה רבנן כו' ראיה מוחלטת היא שאינה אלא ספיקא דאורייתא, ולא ודאי איסור מה"ת, ומה שדקדק מע"כ במה שכתב הרי"ף דהוי ספיקא לענין איסור ליבם, ולא פירש להיפך דבעי חליצה ואסורה לעלמא, והוכיח מזה דהרי"ף מיירי לענין בן שמונה ודאי ולאפוקי מדעת חכמים דס"ל דלא מהני שהוי ימים, כ"ז ליתא, שהרי באותו ענין מסיק לענין אבילות אקילו בה רבנן, וע"ז מייתי בסמוך עובדא דרב דימי בריה דר"י ושכיב בגו תלתין יומין, וכ"ז בסתם ולד, ואי בודאי בן שמונה להיפך מיבעי לפרושי דאפילו מת לאחר ל"י לא מיבעי לאבולי, ובאמת אינו כן אלא בזה קיי"ל בפשיטות כרשב"ג דלאחר ל"י ודאי בן שבעה הוא ואשתהי לדעת הגר"א או"ח (סי' של"א) וטור יו"ד (סי' שע"ד), ואפילו לדעת הרמב"ם דבבן שמונה אפילו שהה ל"י אין מתאבלים עליו וכ"כ בשו"ע יו"ד (סי' שע"ד ס"ח), מכ"מ בה"ג ורי"ף לא מיירי מזה אלא מסתם ולדות, ומשום דקיי"ל כרשב"ג, ולא בבן שמונה, ומשום דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל וכחכמים, והא שדקדק מעכ"ת נ"י, באמת אין הפי' בדברי ה"ג ורי"ף דבאו לפרש ענין ספיקא זו, אלא באו לפרש דלרשב"ג דקיי"ל כוותיה, מכ"מ גבי אשת אח אסורה להתייבם כמו לחכמים, אע"ג דבאבילות אינו כן:

ד׳איברא בדעת הרמב"ם ז"ל הנני נבוך, דמש"כ להוכיח מסוגיא דר"ה דלפי דעת הרמב"ם דבכור בע"מ מצוה לאכול בתוך שנה מה"ת, מוכח דספק בן שמונה ג"כ מה"ת הוכחה ברורה היא, וכמש"כ הגאון נו"ב ז"ל ומה שדחה מע"כ נ"י, דאפילו איסור דרבנן דוחה מ"ע מה"ת ואסור לאכול, וכ"ה ודאי האמת שהרי אסור לאכול שמנו של גיד הנשה בפסח כדאיתא בפסחים (דפ"ג ב'), אבל אינו ענין לנ"ד, דודאי אסור לאכול בכור בתוך ח"י, מכ"מ כיון שהאיסור אינו אלא מדרבנן, ומה"ת היה מצוה לאכול היה ראוי לחשוב ח' ימים אלו למילוי השנה, וכמו באותה סוגיא דפסחים דמכ"מ אינו כאיסור ממש מה"ת דלא בעי שריפה, אלא משום שהיה ראוי לאכילה מה"ת טעון שריפה כמו כל נותר, ה"נ בנ"ד אע"ג שאין ראוי לעבור בידים על איסור דרבנן ולאכול בתוך שמונה שמונה מ"מ באים בחשבון ימים הראוים לאכילה אם לא שאסורים מה"ת, איברא לשון הרמב"ם ריש ה' יבום שכתב ומד"ס עד שיודע שכלו חדשיו, אע"ג שכתבתי בהע"ש שהוא לשיטתו דספק מה"ת, אינו אלא איסור מדרבנן, מכ"מ הרי רבינו הגר"א לא פירש כן, וכבר נרשם אצלי בחיבורי דברי הגר"א ז"ל, ויותר מזה מוכח כהגר"א ז"ל מלשון הרמב"ם ספ"ב מה' יבום שכתב ביבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו, ומת בתוך ל"י שדינה שתחלוץ ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין ע"ז אשתו משום ספק דבריהן, משמע דאף לרשב"ג דקיי"ל כוותיה אינו אלא ספק דרבנן, שהרי לא מפרש רבינו הטעם משום דסמכינן על חכמים דרשב"ג כפשטא דגמ' וכלשון הרא"ש פרק ר"א דמילה והטור אה"ע (סי' קס"ד), אלא משום שהוא ספק דבריהם, הרי כהגר"א ז"ל, אבל מדברי מרן הב"י שם מבואר להיפך, שכ' ליישב שיטת הרמ"ה שאם ייבם אין מוציאין מידו משום שגם הוא מפרש כהרמב"ם שאין הטעם משום שסומכין על חכמים אלא משום דספיקא הוא, וכתב עוד הב"י ומיהו יש לתמוה עליו דכיון דספיקא דאורייתא הו"ל למיזל הכא והכא לחומרא וצ"ע, ובא בס' בדה"ב ויישב דמשמע ליה שזהו ספיקא דרבנן וכמש"כ הרמב"ם בסוף פ"ב, ואי כהגר"א ז"ל אין זה אלא תימא, דאם לענין נשאת לכהן הוי ספיקא דרבנן הרי לענין יבום הוי איסור דאורייתא, אלא ודאי מפרש הב"י כמש"כ דאע"ג דהוי ספק דאורייתא לענין נשאת לשוק, מכ"מ אין מוציאין מידו משום דזהו מיקרי ספק דבריהם כיון דכל ספק מה"ת אינו אסור אלא מדבריהם, מש"ה כיון שכבר נשאת אין מוציאין אותה מבעלה, וצ"ל דמפרש ספק דבריהם, ספק מה"ת שאינו אסור אלא מדבריהם, וכיב"ז פי' הר"ן לדעת הרי"ף ורמב"ם הא דאיתא בשבת (דף כג א') ספק דבריהם לא בעי ברוכי לא כפירש"י כגון דמאי כו' אלא אפילו ספק דאורייתא רק שהברכה הוא דרבנן מש"ה לא בעי ברוכי וכמ"ש הר"ן שם, והכי משמע הסוגיא שם והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברוכי, וע"כ לא מקשה מהא דאנן מברכין ביו"ט שני ואנן קים לן בקדי"ר דזה לק"מ שהרי אנן עבדי כאזהרת חז"ל הזהרו במנהג אבותיכם והוי ודאי דרבנן, וכמש"כ הר"ן סוכה (פ"ד) בסוגיא דערבה יסוד נביאים, אלא עיקר הקושיא הוא דגם בעוד לא ידעי בקדי"ר אמאי ברכו אקב"ו שהרי אינו אלא ספק. הן אמת דפרש"י מיושב אצלי שפיר אלא שאכ"מ, מ"מ הרמב"ם מפרש לפי פי' הר"ן ספק דבריהם אף על גב שהוא ספק מה"ת מ"מ החיוב והברכה הוא מדבריהם, אבל אינו מוכרח, ויותר נראה דגם הרמב"ם מפרש כאן ספק דדבריהם שהתקינו מחמת ספק דרבנן, ויו"ט שני ג"כ אינו אלא ספק דרבנן אפילו בפסח, וספה"ע יוכיח אלא הכוונה של ספק דדבריהם שהתקינו מחמת ספק דרבנן וכפירוש הסוגיא בכתובות (דף נו) בספק דדבריהם לא עשו חיזוק, וה"נ משמעות לשון הרמב"ם ספק דבריהם לדעת מרן הב"י, אע"ג שהוא ספק מה"ת מכ"מ האיסור הוא מדבריהם ובין נשאת לשוק ובין נתייבמה אין מוציאין אותה מבעלה זהו דעת מרן הב"י, וכיב"ז כ' הר"ן בשם הרשב"א קידושין (פ"ג) גבי אשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אע"ג שאינו נאמן לכנוס מ"מ אם עבר וכנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו כו', והובא באה"ע (סי' ל"ח), אבל אינו דומה כ"כ לנ"ד, אבל מ"מ אין הדברים ברורים אצלי, והמקום יאיר עיני לעמוד ע"ד הרמב"ם, ויותר מזה להבין דברי הרמ"ה ז"ל:

ה׳הא מיהא דעת הראשונים שלא כשיטת רבותינו התוס', אלא רשב"ג ס"ל דהוי ספק דאורייתא וכפשטא דברייתא, ולא דרשב"ג למד שאין רוב ולדות שלמים שהרי החוש מכחיש ורוב נשים ולד מעליא ילדן, אלא כמש"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג (סי' רנ"ז) דאף ע"ג דרוב נשים ולד מעליא ילדן מכ"מ הוציא הכתוב מכללו דפירוש ופדויו מבן חודש תפדה, וכן הוא בבהמה למדנו מהא דהחמירה תורה בקרבן שכאן חוששין למיעוט נפלים, ואע"ג דמכ"מ ודאי יש בזה גזה"כ ג"כ שהרי אפילו ברור שכלו חדשיו אין פודין עד לאחר ל"י ואין כשר להקרבה עד אחר שמונה ימים, מכ"מ שפיר יש ללמוד מכאן טעמא דקרא ברוב ולדות, וכיב"ז איתא בכ"מ דמהא דכתיב בכל"ח בחטאת ישבר למדנו שאין כל"ח יוצא מידי דופיו לעולם, אע"ג שמכ"מ יש בזה גזה"כ שהרי אפילו בשול בלא בלוע טעון שבירה, אלא מכ"מ שפיר למדין מזה דזהו טעם הדבר, וע' תוס' זבחים (דצ"ו) בד"ה אלא, וע"ע תוס' מנחות (דל"ז) בד"ה שומע אני, וכ"ז דלא כמ"ש הגאון ח"ס יו"ד (סי"ז) דרשב"ג למד מסברא להחמיר לחוש לספק נפל, ולא למד ממקרא אלא ששהה ודאי יצא מספק נפל, [ולפי דבריו אלו ודאי אינו אלא ספק דרבנן אפילו לרשב"ג ואזיל כל פלפולו של הגאון הנ"ל שם בד"ה והגאון פרמ"ג כו' שהקשה מאי ראיה מפדה"ב דילמא התם משום שאין הולכים אחר הרוב ופלפל בזה ויישב בזה דברי הרי"ף, והוא סתירת דבריו הקודמים במח"כ] וזה אינו לדעת כל הראשונים ז"ל, והא שהקשה א"כ מנ"ל דכשר מליל ח', לק"מ דשפיר למדין מדכשר להקדיש בליל ח' ש"מ שיצא מספק נפל, דכמו שאסור להקריב נפל ה"נ אסור להקדיש, כמו בע"מ דיש אזהרה מפורשת על הקדש כדאיתא בתמורה (ד"ו ב'), ולשיטת התוס' בכורות (דף לד א') דמסוכנת שאין לו רפואה הוי כמו בע"מ וא"כ נפל הוי כמו בע"מ הן אמת שבעניי לא נראין הדברים כמ"ש בהע"ש (סי' ו' אות ה') בכ"ז ודאי אסור להקדיש נפל, והרי מש"ה אסור להקדיש כל שבעה] ומש"ה לא הביא רשב"ג ההוכחה מבכור דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי דהתם קאי לענין הא דתנן ר"פ עד כמה שאם הכהן אמר תן לי שאקריבנו מותר, ומצד הסברא אינו מותר אלא סמוך להקרבה דהיינו בליל שמיני ולא כל שבעה, והיינו דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו, ולא יתנו לכהן ובלילה רשאי ליתנו לכהן, וביום השמיני יהא להקרבה לה', אבל מזה אין הוכחה להתיר ליל ז' לאכילה ויצא מספק נפל, מש"ה הביא רשב"ג המקרא דפ' אמור, דרשאין להקדיש בליל שמיני, ש"מ דבלילה יצא מספק נפל:

ו׳מעתה עלינו להבין ולהשכיל בשו"ת תשב"ץ שכ' בחלק רביעי שאלה ב' והובא בפ"ת ובהגהת הגרע"א דיש מקום להקל ע"פ ס"ס, ספק שהה שמונה ימים, אפילו לא שהה ספק כלו חדשיו, בזה ודאי אין מקום לס"ס, ולא מיבעיא אי נימא דבהמה בודאי בן שמונה לא מהני שהוי ח' ימים כדעת הת"ש (סימן יג) מסוגיא דנדה (דף כד) דאיבעיא להו אי בבהמה אמרינן דיולדת לשבעה, א"כ בודאי לא שייך ס"ס זו וכמש"כ הגאון רע"א דשני הספיקות אינו אלא אי כלו חדשיו, אפילו אי לא נימא כהגאון ת"ש אלא גם בבהמה מהני שהוי ח' ימים לבן שמונה וכדמשמע מתוס' שבת (דף קלו) בד"ה מימהל, שכתב וכן משמע לקמן דא' ת"ש עגל כו', ואת"ל דלא איירי רשב"ג אלא בבן שמונה כו', הרי דעלה ע"ד דגם בבהמה אפשר לפרש בודאי בן שמונה, מ"מ אין זה ס"ס, דאחר שאין השהוי אלא בחינה שהוא אינו נפל, וא"כ בין כלו חדשיו בין לא כלו חדשיו ומותר משום דשהה סוף סוף אינו אלא ספק א' אי נפל הוא או לא, ומה לי אם הבחינה שאינו נפל משום דכלו חדשיו, או משום דשהה ח' ימים, וה"ז כמ"ש הב"ש אה"ע (סי' קנ"ה ס"ק כ"ב) בהא שכתב הרשב"א דספק אם הגיעה לי"ב שנה אזלינן לחומרא, וק' הא הוי ס"ס שמא לא הגיעה לשנים, ואפילו אם הגיעה שמא לא היו לה ש"ש, וכ' הב"ש דזה אינו ס"ס שהרי הכל הוא ספק א' אם היא גדולה או קטנה, וה"נ הכל ספק א' אם הוא נפל או לא, ומצאתי כדברים האלה בהגהת אמרי ברוך על יו"ד, וא"כ דברי התשב"ץ תמוהין, ומכש"כ עובדא דתשב"ץ היה בגדי, ובדקה פשיטא בנדה (דף כד) דכל דלא הוי בת חמשה הוי נפל, וא"כ אין לנו אלא ספק א' אי הוי בת חמשה או לא, ואם שהה ח' ימים ה"ז הוכחה דהוי בת חמשה והיינו כלו חדשיו וכקו' הגרע"א ז"ל:

ז׳ואפילו לשיטת התוס' דגם רשב"ג אינו חושש אלא מדרבנן, והעלה מעכ"ת נ"י למש"כ התוס' חולין (די"ב) דעיקר הגזירה והחשש בבהמה הוא משום אדם, ובאדם הוי ודאי ס"ס, משום דבאדם אם ספק לנו אם חי ל"י או לא מותר משום ס"ס שמא שהה ל"י, ואפילו לא שהה שמא כלו חדשיו, וא"כ אין לנו להחמיר בבהמה יותר מאדם, ולדברינו אין מקום לדברים אלו כלל ופשיטא דגם באדם אין להתיר לאשה לינשא אלא בברור שחי הולד למ"ד יום, ולא שייך להתיר מטעם ס"ס, שהרי הכל ספק א' הוא אם הוא נפל או לא, וראיתי שרמז מע"כ נ"י על מש"כ בשו"ע (סי' קנ"ו ס"ה) ואם אין עדים מעידים שחיה ל"י וגם אין עדות ברורה כו', מבואר דלא היה כאן עדות שחי ל"י, ומכ"מ ספק דלא אסרינן לה, אבל הרואה בשו"ת הרא"ש שהובא בב"י יבין טעמא דמילתא דכיון שנשאת היא בחזקת שחי ל"י, שהרי לא היו מניחים לה להנשא, אלא שאח"כ יצא קול שלא חי ל"י מש"ה אין מוציאין אותה מחזקתה, אבל ודאי אם באתה לשאול ואין ידוע מחיות הולד פשיטא שהכל בכלל ספק נפל:

ח׳ונראה להסביר פסק התשב"ץ להתיר נשחט ס' שהה ח' ימים, עפ"י שימת לב לפסק א"ח בשם קצת גאונים דאפילו נשחט בתוך שמונה מותר לאכול, וכבר הוי בזה טובא הגאון ת"ש, והנה מש"כ דר"פ ור"ה בדר"י לחומרא עבדי ודאי יש מקום לפרש הכי וכדיוק לשון הגמ' לא אכלי מינה משמע דלא אסרי לאחרים, אבל הא ודאי ק' הרי בפירוש איפסק הלכה כרשב"ג שחוששין לנפל, ומש"כ הגאון דלא איפסק אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד ודאי ק' להבין מאין נימא הכי, ואי מהא דיבמות (דף לו) שהתיר רבא בנשאת לכהן, משום דסמכינן על חכמים ודאי אין ראיה מהוצאת אשה מבעלה לשאר בדיעבד, תדע שהרי הרמב"ם כ' הטעם בהא דרבא משום דהוי ספק דבריהם ואין מוציאין אשה מבעלה מחמת ספק, ובשארי איסורין ודאי אין הדין כן, ומכש"כ לדעת הרמ"ה שכ' דאפילו בס' דאורייתא אין מוציאין אשה מבעלה, הרי שאין שום דמיון הוצאת אשה מבעלה לשארי איסורין שהוא להחמיר, וא"כ מה"ת דהא דהלכה כרשב"ג אינו אלא לכתחלה ולא בדיעבד:

ט׳אכן כבר העליתי בעז"ה בהע"ש דשיטת הגאונים דלפי המסקנא לא חיישינן לנפל אלא אחר שכבר מת הולד באיזה אופן שיהיה אפילו אכלו ארי או נפל מן הגג, אבל כ"ז שהוא חי אין מקום לחוש כלל, ומש"ה מהלינן בשבת אפילו בלי ממנפ"ש דראב"א, וסברא זו כ' המג"א (סי' תקכ"ו סקי"ט), וא"כ יש מקום לומר דאע"ג דאכלו ארי או נפל מן הגג חיישינן לנפל מכ"מ בנשחט כדרך העולם דינו כחי, וכמו שהבאנו שם הוכחה מהא דראה צפור מנקר בתאנה חוששין לנשיכת נחש ג"כ, אע"ג דפי תאנה אין חוששין משום נקור שהרי אין בזה ריעותא דפי תאנה אורחא הוא, משא"כ צפור המנקר בתאנה הוא סבה יוצא מדרך התאנה, ה"נ בנ"ד במת אפילו נהרג בתוך ל"י חיישינן לנפל, משא"כ בנשחט כדרכו אפילו עגלים דרכן ועומדין לשחיטה כמאמר רבי לההוא עגלא זיל לכך נוצרת כדאיתא בב"מ (דפ"ה), מש"ה אין לחוש לנפל כמו בולד אדם חי למולו בשבת ואפילו בלי סברא דממ"נ, זהו דעת הגאונים ז"ל, מכ"מ לכתחלה ודאי אסור להכנס לבית הספק, אחרי שלמדין שאין הולכין בזה אחר הרוב לגמרי, כ"ז בארנו דעת המתירין לגמרי, אבל הלכה פסוקה שאסור לאכול משום ספק נפל, וצ"ל דאחר דאסור לשחוט בתוך שמונה א"כ אינה עומדת לכך, מעתה אם עבר ושחט שוב הוי כנפל מן הגג או אכלו ארי דחוששין עפ"י ד"ת לספק נפל, מעתה זה אינו אלא בנשחט בברור תוך שמונה אבל אם הוא ספק, שפיר כתב התשב"ץ שהוא ס"ס, ספק נשחט אחר שמונה, וא"כ לא יצא מדרכו ואין לנו לכנוס בחקירה כלל שמא הוא נפל, דהוי כמו שהוא חי, אפי' נשחט בתוך ח' ימים וא"כ הוי ספק נפל כמו נפל מן הגג מכ"מ הוי ספק כלו חדשיו, זהו אשר ראיתי לבאר דעת התשב"ץ, אבל זה ההיתר אינו אלא אם כבר נשחט משא"כ לכתחלה לקנות ע"מ לשחוט ודאי אסור ליכנס לספק כמו שאין מבטלין איסור לכתחלה, כדאיתא ריש מס' ביצה לענין דבר שיל"מ דספק וביטול שוין משום אדאכלי' באיסורא ניכלי' בהיתרא. ה"נ לענין לכתחלה ספק המתיר אסור לעשות כמו שאסור לבטלו גם זאת אפילו בדיעבד לא קיימו האחרונים ז"ל פסק התשב"ץ, והיינו משום שיטת התוס' וש"ר אינו כמש"כ לדעת הגאונים דכ"ז שהוא חי אין חוששין לנפל, אבל סוגיא דפוסקים אינו כן, וא"כ אינו ס"ס כלל כמ"ש:

י׳איברא עוד כ' התשב"ץ שם בזה"ל כש"כ שאמרת בזה הגדי שרבו ב"א האומדים אותו שהוא בן שמונה ימים מאותם האומדים שאינו בן שמונה, ואע"ג דהרשב"א כתב בתשובה שאין סומכים על העו"ג בגדיים קטנים הנלקחים כשאומר שהן בני ח' ימים מכלל דהוא מצריך ראיה שיש לו ח' ימים, י"ל דלא אמר הרשב"א דברים אלו אלא בגדיים קטנים כ"כ דלית ליה הוכחה שהוא בן שמונה ימים אלא עפ"י העו"ג, אבל בנ"ד שקצת ב"א אומדים שהוא בן ח' ימים לפי אומדנא דידהו, אף על גב שקצת אומרים דעדיין אין לו ח' ימים לפי אומדנא דידהו הוי ליה ס"ס ומותר עכ"ל, למדנו מזה שא"צ ידיעה ברורה אלא אומדנא שהוא בן ח' ימים מותר לכתחלה, דאין לומר דלא הותר מזה הטעם אלא כשכבר נשחטה, דא"כ מאי מקשה משו"ת הרשב"א התם מיירי לכתחלה אין סומכין, אלא פשיטא דאין נ"מ בזה בין לכתחלה לדיעבד, והעלה דמה שאומדין ב"א שהוא ח' ימים ודאי שרי ולא כהתב"ש שכתב בס"ק י"ד דאע"ג שנראה גדול הא אמרינן ריש מנחות ובזבחים (דע"ה ב') דאיכא בן שנה דמחזי כבן שתים, דאין מזה ראיה לאסור, דאע"ג דאיכא הכי, מכ"מ אינו אלא מיעוטא. ומהיכא תיתי נימא דגם בזה האופן חוששין למיעוטא, והרי בזה נתחזק הרוב שאינו נפל, ובאמת מה שהביא התב"ש הא דמנחות דאיכא בן שנה כו' מוכח בקידושין (דנ"ה ב') דבאשתכח בן שנה לא חיישינן דילמא הוא בן שתים וכן להיפך, והיינו משום דעפ"י רוב ניכר יפה, אלא שהתוס' בזבחים (דע"ה) הקשו מסוגיא דקידושין ויישבו דל"ד אשתכח בת שתי שנים, אלא בת ג' וארבע, ולכאורה קשה מסוגיא דלקמיה דאשתכח בן שנה, וצ"ל כמו כן דל"ד בן שנה אלא מיד אחר שמונה ימים, או י"ל דלא קשה להו להתוס' אלא מהא דאשתכח בת שתי שנים, שמא היא חטאת ובעלים אטרחו והביאו יפה, עד שבן שנה דומה לבן שתים, אבל לעיל באשתכח בן שנה אין לחוש שמא היא בת שתים והבעלים הביאו כחושה כ"כ עד שהיא כבן שנה, איברא ברמב"ם הביא כמשמעו שאשתכח בת שתי שנים, והיינו כמש"כ שאין לחוש למיעוטא דבן שנה דומה לבן שתים, ורק בזבחים משני דמשכחת תערובות פסח ואשם משום דיש בן שנה דומה לשתים אבל ודאי אינו אלא מיעוטא ואין לחוש לזה כלל, וכן אי איכא סימנים שאינם מצויים בנפלים או בתוך שמונה ימים, אע"ג שאינם סימנים מובהקים מ"מ נתחזק בזה הרוב, וכ"כ הגאון ח"ס סי' ט"ז:

י״אונראה עוד דלא בחנם נקט הרשב"א והשו"ע הדין בגדיים קטנים משום שבהם א"א להכיר כ"כ בגדלות, מחמת שהרבה מולידים שנים כאחת והמה קטנים והרבה מולידים א' והוא גדול כמו התאומים אחר שמונה ימים, מש"ה א"א לסמוך על הנראה שהוא בן שמונה, אבל בעגלים ניכר מאד להבקיאים, ויכולין לסמוך על אומד שלהם שהן בני שמונה ימים, ולא עוד אלא בשו"ת הרשב"א כ' בזה"ל עדות העו"ג אינו כלום וכו' וכל מקום שאנו חוששין לו מפני קטנותו שאינו בן שמונה, לא יצאנו מידי ספק באמירת עו"ג כו' מבואר הא אם אין מקום לחוש מפני קטנות היינו שניכר שהוא בן שמונה ימים, יכולין לסמוך ע"ז, והלא בדברים החמורים מזה תנן בגיטין (פ"ב) שהכתב מוכיח על הדבר, אלא דשם צריך איזה עדות אע"ג שהוא גרוע כמו עדות חמש נשים שאין להם נאמנות אלא שסומכין על כתב המוכיח, ואבוהון דכולהו פ' סוטה דאפילו לאסור אשה על בעלה, אע"ג דנפ"ל דבר דבר מממון דדוקא עפ"י עדים מכ"מ ע"י קנוי וסתירה שרגלים לדבר נאסרה ע"ב ע"י ע"א, מכש"כ דברים שע"א נאמן עפ"י ד"ת, פשיטא שאם יש רגלים לדבר ואומדנא דמוכח שכן הוא מהני כמו עד, וכ"כ בפ"ת בשם בית אפרים, אבל בלי שום אומד הדעת חלילה להקל, ולא כמו ששמע בשמי, ואדרבה הנני מזהיר להשו"ב ע"ז, וכמה פעמים משהין העגל איזה ימים להוציא מידי ספק, ואם מכ"מ אירע שלא כדין, ה' הטוב יכפר בעד, וכבר בארנו דעת הגאונים שהובא בב"י שמתירין בחולין לגמרי וע"כ אם אירע שנשחט שלא כדין אין להחמיר בכלים אם לא כדי לגדור, והכל לפי ראות עין המורה, וה' יאיר עינינו בהוראה ברורה, ולא יצא מת"י הוראה שלא כשורה, שוב אין דבר:

י״בנפתלי צבי יהודא ברלין.