תשובות משיב דבר, חלק ב פ׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume II 80
א׳בעזה"י אדר שנת תר"מ ווילנא. ע"ד הקארעקטין בבית הדפוס אשר רובי עלים מושלכים לאשפה וגם דורסים עליהם. וגוים מתעוללים בהם בבית המטבחים שלהם וכדומה אי מותר לשורפם ולאבדם בידים:
1
ב׳ולכאורה לא מיבעי החומשים והסידורים שיש בהם אזכרות והמאבד ושורף לוקה משום לא תעשון. ואע"ג דבשעת הדפסה לא נתקדשו בפירוש ולענין הכשר סת"מ בעינן שיקדש בפה כמבואר ביו"ד סי' רע"ו. מכ"מ גם סתמא בקדושה קיימי דדמי לעוסק באותו ענין דקיי"ל כר' יוסי לענין מע"ש וקידושי אשה דהוי כמו שפירש. ומש"ה אין המנהג לקרא חלה בשם ולומר תהוי חלה אלא משום דהאשה מברכת והוי עוסקת בענין וממילא מקדשא והא דאסור לקרוא בס"ת עד שיפרש הקדושה בפה גם בכלל הס"ת גם בקדושת האזכרה היינו משום דמכ"מ הקדושה מיקבע יותר בשעה שמפרש בפה. ומזה הטעם תנן בתרומה וחלה כ"פ וקורא שם וכבר ביארתי בהע"ש סי' ע"ג אות ג' דבשעה שמקיימין המצוה כהלכתה שהכהנים אוכלים התרומה ודאי המצוה לקרא שם בפה ולומר תהוי תרומה או חלה משא"כ בשעה שההכרח לשרוף התרומה יותר טוב שלא להקדיש ביותר אלא כדי לצאת י"ח ומש"ה א"צ לקרוא שם וביארנו דבזה מדויק לשון המשנה בפסחים פ"ד המפריש חלה ביו"ט ש"פ רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה רי"א וכו' אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. ולא תנן מפרשתה וקורא לה שם אלא משום דלר"א שנאכלת שפיר קורא שם משא"כ לר"י שנשרפת יותר טוב להפריש לבד. והנה בקרבנות מזבח ג"כ אע"ג דמתקדש במחשבה כדאיתא בשבועות (כ"ו) מהא דכתיב כל נדיב לב עולות. מכ"מ אסור להקריב למזבח עד שיפרש בפה ה"ז עולה לה' כדתניא בת"כ ובנדרים (י') דצריך לומר קרבן תחלה כדי שלא דקדוש מרחם ס"ל לרבנן דרי"ש דמצוה להקדיש בפה וכן בשעיר חטאת דיוה"כ דהגורל קובעו מכ"מ תנן ואומר חטאת לה' מש"ה גם באזכרות דס"ת חובה לקדש בפה שיהא נגמר ונקבע הקדושה ביותר. אבל אם זה מעכב ממש אין הדבר ברור כ"כ ואכ"מ. הא מיהא פשיט דמכ"מ אפילו לא קידש בפה חל על האזכרה קדושה שיהא המוחק לוקה משום ל"ת אפילו הקארעקטין של שארי ספרים שאין בהם אזכרות מכ"מ ה"ז בכלל כתבי קודש שאסור לשורפן ולאבדן כמבואר ברמב"ם ה' יסוה"ת פ"ו:
2
ג׳איברא עד שאנו חוקרים על הקארעקטין שכבר נדפסו נקום ונצווח כמו כן על סתירת אותיות של שם שנסדרו ביד המסדר וה"ז כמו מוחק כמש"כ בהגהת רמ"א או"ח סי' ש"מ לענין שבת דאסור לשבור עוגה שיש בה אותיות משום מוחק. והרבה חקרו האחרונים בפתיחת ספר שרשום אותיות על הדפין. ומכש"כ לענין איסור דלא תעשון כן דסותר ה"ז כמוחק. ונהי דלענין שבת יש מקום להקל בכ"ז לפי דעת הערוך וסיעתו דפ"ר דלא ניחא ליה שרי בשבת. וביארנו בהע"ש סי' ק"ה דגאוני קמאי קיימי בהאי שיטתא אבל זה אינו רק באיסור שבת משא"כ בשאר איסורין אע"ג דדבר שא"מ שרי בכל איסורי תורה מכ"מ פ"ר דלא ניחא לי' לא קיי"ל כר"ש דמתיר גם בשאר איסורין. ולזה כיון השאלתות שהביא התוס' שבת (ק"י ב). הא מיהא קשה האיך פשוט להיתר סתירת אותיות של סידור האזכרות:
3
ד׳אלא עיקר ההיתר משום דאע"ג דסתמא לשם קדושה קאי מכ"מ אם כיון בפירוש שלא לקדש ודאי אין בהם קדושת אזכרה וכמ"ש הרמב"ם שם דמש"ה ס"ת שכתבו מין ישרף עם האזכרות מפני שלא כתבו לשמו אלא שמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים כו' וממילא במקום שיותר טוב שלא לקדש השם אין בסתמא לשמה וכמו במצות למ"ד שא"צ כוונה מ"מ אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא י"ח. וה"ה במקום שיותר טוב שלא לצאת י"ח מצוה מחמת איזה טעם בסתמא ג"כ לא יצא. וכמש"כ בהע"ש סי' קנ"ד להכריח כ"ז מפסק השו"ע דקיי"ל כאבוה דשמואל דכפאו ואכל מצה יצא. וא"כ קשה הא דאיתא בפסחים (קט"ו) באכל חזרת לפני מצה צריך לברך על החזרת שאחר מצה. והקשו התוס' מהא דכפאו ואכל מצה יצא ויישבו דפליגי על אבוה דשמואל. אבל אנן דקיי"ל כאבוה דשמואל צ"ל דכיון דיותר טוב שלא לצאת במצות מרור לפני מצות מצה הוי כמו שפי' שאוכל שלא לשם מצוה. וה"נ בקנין דסתם חצירו ש"א קונה שלא מדעתו ומכ"מ כיון שאי מכוין שלא לקנות לא קני מש"ה אפילו בסתם במקום איסורא אי' במס' ב"מ (צ"ו ב) דאיסורא לא ניחא לי' דליקני. וה"נ לענין קדושת אזכרה מש"ה אע"ג דבחומשים וסידורים הנדפסים טוב שיהי' האזכרות קדושים כדי שיועיל ללימוד ולתפלה כדמוכח ממעשה רבא דר"ח דהוי מקדש גם יותר מן הדין כדי שיועיל לקריאת בני בי רב. ומש"ה הקפידה תורה בס"ת של המלך שיהיה נכתב ע"י כהנים הלוים היינו ת"ח כדי שיועיל יותר לתכלית המוסר. מש"ה גם בסתמא יש בהם קדושה. אבל הסידור שאין עומד לקריאה ולימוד יותר טוב שלא לקדש. ומש"ה גם בסתמא לא מיקדשי האזכרות ומזה הטעם אין אזהרה על שריפת האזכרה של הקארעקטין שמתחלה לא נדפסו כדי ללמוד בהם:
4
ה׳ועדיין היה מקום לומר דיש בהם איסור מיהא כמו כתבי קודש דאפילו לא כתבו לשמה אסור לאבד. וכמש"כ הרמב"ם ה' ס"ת פ"ו דס"ת שכתב מין הוי כחומש מן החומשין וא"כ נהי שהתירו חז"ל לשרוף ספרי המינין. וגם צוו ע"ז כדי שלא להניח להם ולפעולתם שם וזכרון בישראל מכ"מ בל"ז איסור ג"כ איכא מיהא לאבד בידים דברים שבקדושה:
5
ו׳אבל נראה דזה האיסור אינו אלא כשנכתבו ע"מ שיהי' קיימין להשתמש בקדושתן משא"כ אם מתחלה באו ע"מ לאבדם שאין בזה איסור כלל. וכהא דתניא בע"ז (י"ג) אין מקדישין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים ה"ז תעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאלי'. ומקשה התם אמאי לא נעקר בנישור פרסות מן הארכובה ולמטה ומשני אמר אביי משום בזיון קדשים ומקשה תו ולישווינהו גיסטרא ופירש"י דבהא ליכא משום בזיון קדשים דמתה מהר ומשני דאסור משום לא תעשון. ולכאורה קשה מאי מקשה ולישווי גיסטרא אכתי הוי איבוד קדשים אפילו בלא אזהרה דל"ת אסור כמו כתבי קדש. ובאמת היינו הך דבזיון קדשים אלא שאין הבזיון גדול כמו נשירת הפרסות דלא מתה מהר והולכת בשוק ומתבזה לזמן מרובה. אבל ודאי המאבד קדשים היינו מבזה ומש"ה כתב הרא"ש במס' ע"ז פ"א סי"ג דגם נועל דלת בפניה כו' הוי בזיון קדשים וכמ"ש בפ"ח שם דודאי הכי הוא דכבוד קדשים הוא להחיותן ולפרנסן וכדתנן במעילה פ"ג דולד קדשים ואחרים מתנדבים כן. ופי' התוס' והרמב"ם שמתנדבין לפרנס הולדות שלא ימותו ומסוגיא זו דע"ז שם יש ללמוד ג"כ כמ"ש הרא"ש דבנעילת דלת הוי ג"כ בזיון קדשים מדמקשה בפשיטות ולישווי גיסטרא דבזה ודאי יש איזה בזיון בידים אלא ודאי מדמותר לנעול דלת משום דלא הוי בזיון גדול ושרי ה"נ לשווי גיסטרא דהוי נמי בזיון מעט. ומשני דבזה יש אזהרה דל"ת. איברא לא מצינו שהתירו לעשות בזיון קטון בדברים שבקדושה אלא בהקדיש בזה"ז שמתחלה נתקדש ע"מ לאבד ושלא להשתמש בקדושתן אבל אם הקדיש בזמן הבית ונחרב הבית אסור להכניס לכיפה ולנעול דלת בפני' ג"כ, ובאמת הי' נראה בזה ליישב הטעם שלא מצינו זה ההיתר בבכור לנעול דלת בפניו. משום דקדושתו מרחם ואינו תלוי בדעת בעליו מש"ה אסור לאבד בידים אפילו במקום שאפשר לבא לידי מכשול. ומזה הטעם בארנו בהע"ש סי' ך' הא דבהקדש בזה"ז פשיט דשרי לכתחלה להחליף ולחלל על ש"פ כמבואר במס' ערכין (כ"ט) והכי פסק הרמב"ם בה' ערכין פ"ח ובמע"ש כ' הת"י יומא (ט') בכמה הוכחות דאסור לחלל על פחות משווין. וכן הרמב"ם נסתפק בזה. ולדברינו מיושב שפיר דבאמת הוי בזיון קדשים כדאיתא בירושלמי מע"ש פ"ד ר"ש ברבי הוי מקפיד על אילין דרומאי דהוי מזלזלין בה. מש"ה בהקדש דמתחלה הוקדשו לאבד שרי משא"כ מע"ש דהרמנא דרחמנא נינהו. וה"נ בנ"ד דוקא כתבי קודש שניתנו ללימוד אע"ג דנכשלין בבלאתן מכ"מ אסור לאבדם ולשורפם בידים משום בזיון כתבי קודש. אבל הקארעקטין דמתחלה נדפסו לאיבוד אינן אלא כמו שטרות שכתבו בהן אזכרה קודם תקנת יוחנן כה"ג שודאי לא נזהרו מלשרוף לאחר פרעון. ומזה הטעם שמתחלה נכתב ע"ד כן ה"נ שרי לשרוף בידים הקארעקטין ומצוה נמי למעבד הכי כי היכא דלא ליתי לידי תקלה של בזיון גדול שיהיו מוטלים באשפה וגוים יתעללו בהם והוי כמו משל דר"מ בסנהדרין (מ"ו) על המקרא כי קללת אלהים תלוי משל למה"ד כו' כל הרואה כו' ה"נ צורת האזכרה וכתבי קודש של החומשים דומה לאזכרה וכתבים של הקארעקטין. וכל הרואה צורת האזכרה וכתבי קודש מתבזה כו' ע"כ אחרי שאין בהם אזהרה דל"ת משום דלא נתקדשו מעולם כמ"ש שרי ומצוה לשרוף בידים וכמו בהקדש בזה"ז דהוי שרי לעשות גיסטרא בידים אי לא הוי אסור משום לא תעשון. ואין לדחות ולומר דדוקא בהקדשות התירו לעשות בזיון האבוד משום שלא יבא ישראל לידי תקלה בידים כמ"ש התוס' בד"ה נועל אין לתמוה על בכור בזה"ז אמאי לא הצריכו לנעול דלת שלא יבא לידי תקלה ואפשר דעיקר ההיתר בשארי קדשים ג"כ אינו אלא משום הכי וכ"ת א"כ מאי מקשו מבכור שאינו אלא קדשים קלים ואין בהם מעילה. ואע"ג דעדיין יש לחוש משום גיזה ועבודה דבאזהרה מכ"מ הי' מקום לומר דדוקא משום איסור הנאה כ"ש חששו ולא לאיסור גו"ע שאינו מצוי כ"כ. תדע דתניא בפ' אלו דברים אמרו על הלל מעולם לא מעל אדם בעולתו אלא מביא לעזרה ומקדשו משמע דוקא עולה הוי עביד הכי ולא שלמים והכי נראה מדאי' פ' שואל אר"י מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ברגל וקשה לי אמאי לא קאמר כמו כן עולת ראיתו דשרי להקדיש ברגל,. אלא צ"ל דעולת ראי' פשיטא דשרי להקדיש ברגל שהרי אסור להקדיש לפני הרגל. משש"כ הני דשרי להקדיש בערב שבת ועיו"ט. מכ"מ אם לא הקדיש שרי להקדיש בשבת ורגל. ובזה מיושב עוד הא דאי' ביצה (כ') ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עלי' ביו"ט חברו עליו וכו' א"ל נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כו' עד כל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך. ותמה עלה הגאון טורי אבן בחגיגה מה ענין סמיכה למחלוקת דמביאין עולת ראי' ביו"ט. אבל באמת בימי הלל עוד לא הי' מחלוקת דעולות שהרי בפירוש איתא בשבת (ט"ו) דלא נחלקו שמאי והלל אלא בג' דברים והא דנחלקו בסמיכה הוא פלוגתא דרבוותא קמאי אלא עיקר הקפד תלמידי שמאי היה משום שידעו דהלל אינו מקדיש עולה ביום הקודם. וא"כ ע"כ יסמוך יסמוך ביו"ט מש"ה השיב הלל לזבחי שלמים הבאתיה. פי' וא"כ הקדשתיה מאתמול וסמכתי עלי' כבר הא מיהא דחשש גו"ע אינו קרוב לחשש הנאה כ"ש. וא"כ מאי מקשו התוס' מבכור. הא ל"ק דודאי פשיטא להתוס' דחששו גם לקדש"ק שהרי אין מקדישין סתם דמיירי אפילו בקדשי מזבח. ותדע שהרי רבא יישב משום דנראה כמטיל מום בקדשים וזה אינו אסור אלא בקדשי מזבח כמש"כ התוס' בפי' בד"ה ונשחטי'. ונכלל באיסור אין מקדישין אפי' שלמים הרי דחשו משום איסור הנאה דק"ק דאסור מה"ת מיהת. או אף יש לחוש לגו"ע בזמן רב. ולא דמי להקדיש ביום א' לפני זמן הקרבה:
6
ז׳נחזור לענין דאפשר הי' לדחות הראי' מהא דשרי לאבד קדשים בידים אם הוקדשו ע"מ לאבד. לשריפת הקארעקטין שאין חשש שיעבור ישראל איסור מה"ת. אבל באמת אין בזה שום דיחוי לא מיבעי לדעת הרי"ף ורמב"ם וראב"ד פ"ח מה' ערכין דהמקדיש בזה"ז אפשר לפדות כפשטא דסוגיא דערכין א"כ אין החשש שמא יבא לידי מעילה ואיסור מה"ת שהרי אפשר לפדות אם הי' הקדש בה"ב וא"צ להמתין על מום. או אם הי' כבר בע"מ אלא ע"כ גם בלי חשש שרי לאבד בידים משום דהקדש בזה"ז הוקדשו לאיבוד וה"נ הקארעקטין. אפילו לשיטת התוס' ע"כ שאין הפי' שמותר לאבד בידים משום דלא ליתי לידי תקלה. אלא ה"ק לא הצריכו לעקר אלא משום דלא ליתי לידי תקלה. ולטעמייהו קיימי דאסור לפדות אם הקדיש בזה"ז משום קנסא. ומש"ה מפרשי הא דתניא ואם הקדיש כו' בזה"ז דוקא היינו דמש"ה דוקא בהמה תעקר כו' ולא לפדות אפילו יש בה מום. אבל ההיתר לעקור הוא אפילו הקדיש בזמן שבהמ"ק קיים ונחרב הבית תדע שהרי כתבו שם בזה"ל ועוד אי נפל בי' מומא הכא לא שרי אלא ע"י פדיון. ואי איתא דדעתייהו דלא שרי אלא בהקדיש בזה"ז דאסור לפדות. לימרו בפשיטות דלא שרי אלא משום שאין בהו היתר לעולם אפי' בפדיון. אלא ע"כ פשיטא להו דההיתר של עיקור הוא אפילו באופן שיש פדיון. ורק משום דבע"כ ילך הפדיון לאיבוד מש"ה אין נ"מ אם יאבד הפדיון או הבהמה עצמה. וכ"כ בבכורות (נ"ג א) בד"ה ואיזהו אבל מקדיש דאפי' נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק לי' מיבעי להשליך הדמים לאיבוד כו' וכ"כ הרא"ש שם. הא מיהא למדנו דלכ"ע שרי לאבד בידים אפילו אין חשש שיבא לידי איסור ואדרבה הא שכתבתי בפשיטות דכתבי קודש שניתנו ללמוד. ואח"כ בלו והולכים לאיבוד אסור לשרוף בידים אינו אלא לשיטת הרי"ף ורמב"ם וראב"ד דס"ל דהקדיש בזה"ז אין חובה לעקר אלא שרי לפדות. והא דתניא בהמה תעקר בהקדיש בזה"ז היינו משום דאז הוא דשרי לאבד בידים משום דמתחלה הקדישו לאיבוד. משא"כ המקדיש בזמן הבית ואע"ג שנחרב הבית אסור לאבד בידים. אבל לשיטת התוס' שהוכחנו דס"ל דאפילו הקדיש בזה"ב ונחרב הבית ג"כ שרי לאבד בידים. והיינו משום דבע"כ ילך לאיבוד ורק בכור אסור משום דאפשר לאכול במום משו"ה אסור להפסיד קדשים. א"כ כל כתבי הקודש רק שאין בהם אזכרות. אפילו בלו אחר שהי' בקדושתן רשאי לשרוף בידים כיון דבל"ז ילך לאיבוד. ואין להביא ראי' לשיטת התוס' מדאי' במגילה (כ"ו ב) ס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח ואפי' שונה הלכות. משמע דוקא ס"ת דא"א לאבד משום אזכרות משא"כ שארי ס"ק. הא ליתא דגם לשיטת התוס' קשה אפי' חומשין נמי אסור משום אזכרות. אלא ודאי הא דדייק הגמ' ס"ת הוא משום דבס"ת גונזין דוקא אצל ת"ח כו' משא"כ שאר כתבי קודש קוברים בקרקע אבל אסור לאבד בידים:
7
ח׳ויש להביא ראי' לכאורה לשיטת התוס' מתרומה שהיא קדושה ואסור לאבד בידים. מכ"מ אם נטמאה ובל"ז ילך לאיבוד שרי לשרוף בידים. איברא לק"מ דתרומה טמאה מצוה ליהנות בשעת ביעורה כלשון הגמ' שבת (כ"ה) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי אמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה. ממילא כשם שמצוה לאכול תרומה טהורה כך מצוה ליהנות מתרומה טמאה. ובזה מיושב קושיית התוס' על פירש"י שכ' דמצוה לשרוף משום תקלה מדתנן בתמורה דתרומה טמאה בכלל הנשרפין שאסור בקבורה ולפירש"י שרי לקבור ג"כ. ולמש"כ ניחא דודאי קבורה אסור עפ"י דין שא"ת בשעת ביעורה תהני ממנה. אלא מכ"מ הי' מותר לזריעה ואין הנאה גדולה מזה אלא אסור משום תקלה. והכי מוכח משבת (י"ז ב) שגזרו על גידולי תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גבי' ואתי לידי תקלה. מבואר דבל"ז הי' מותר לזרוע תרומה טמאה הא מיהא אין הוכחה מהא דשרי לאבד ולשרוף תרומה טמאה דמצותן בכך כי היכי דלהני מינה. אבל לשי' התוס' שאין מצוה ליהנות אלא היתר ודאי יש להוכיח דשרינן לשרוף תרומה טמאה. בשלמא אי נימא כמ"ש התוס' שם דמה"ת טעון שריפה מדאיקרי קודש ניחא אבל אי נימא שאינו אלא מדרבנן משום דדמיא לקודש שפיר קשה בשלמא קדשים שנטמאו מצוה מה"ת בקודש באש תשרף אבל תרומה מנלן דשרי לאבד בידים. אלא כמ"ש התוס' דכיון דבל"ז ילך לאיבוד לא שייך בהו תו בזיון קדשים דאיבוד בידים. וה"נ בלאות כתבי קודש שאין בהם אזכרות שרי לשרוף בידים ואחר דשרי מצוה נמי איכא כי היכא דלא יהי' נדרסין ברגלים ומתבזין:
8
ט׳היוצא מכל זה דבלאי כתבי קודש שיש בהם אזכרות. ודאי חובה לגונזן באדמה ואסור לשרוף משום ל"ת. ובלאות כתבי קודש שאין בהם אזכרות תליא במחלוקת דלהרמב"ם וסיעתו לא התירו בהקדש לנעול לפניהם הדלת או לעבדינהו גיסטרא אי לא משום ל"ת. אלא משום דהקדיש בזה"ז ומתחלה הוקדשו לאבד ה"נ אסור לאבד בידים בלאות ספרים שנדפסו להשתמש בקדושתן. ולשי' התוס' דאפי' הקדיש בזה"ב ונחרב הבית שרי לנעול הדלת בפניהם וה"ה לאבד בידים אי לא משום אזהרה דל"ת. והוא משום דבל"ז ילך לאיבוד ואין בזה בזיון דהפסד קדשים ורק לעקר הפרסות ויתבזה ביותר לזמן מרובה אסור לאביי. ה"נ מותר לאבד בלאות ספרים אם אין בהם אזכרות. אבל כ"ז בבלאות שהוקדשו מתחלה כדי ללמוד בהם משא"כ הקארעקטין דמתחלה באו כדי לאבד לכ"ע שרי לאבד בידים. ובאמת אלו הי' אפשר להדפיס בלי קארעקטין הי' יותר טוב וכמו שאין מקדישין בזה"ז. אבל כמו שהתירו בית חשמונאי לכתוב את השם בשטרות משום צורך השעה כדאיתא בר"ה (י"ט) ה"נ כיון שא"א להדפיס בלי קארעקטין שרי משום עת לעשות לה' וגו'. ואח"כ שרי לאבד ולשרוף בידים לכ"ע ומצוה נמי איכא וראוי לעשות אותו יום יו"ט כשם שעשו יו"ט בשעה שזכו שלא יהי' האזכרות של שטרות מוטלים באשפה כך נראה לי העמוס בעבודה:
9
י׳נפתלי צבי יהודה ברלין.
10