תשובות משיב דבר, חלק ב פ״וTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 86
א׳כבוד ידיד אהוב הרב המאוה"ג חו"ב הותיק י"א מ' יעקב זאב נ"י האבד"ק קרטוב יע"א מכתב מע"כ נ"י הגיע לפה במי שנשבע לכהן א' ליתן לו כסף פדיון בנו ולא לכהן אחר ואח"כ עבר ונתן לכהן אחר אם יצא ידי חובת פדה"ב. ומתחלה יש לחקור אם חל השבועה והנה אם נשבע בזה הלשון שאתן לך פשיטא שחלה השבועה ולא הוי נשבע ע"ד מצוה וכדאי' בנדרים (ח') גבי האומר אשנה פרק זה שהשבועה חלה משום דאי בעי כו' ה"נ אי בעי יהיב לכהן אחר והא דאיתא בשבועות כ"ה בהא דתנן שבועה שאתן לפלוני ולא אתן מאי אתן אילימא לעני והא מושבע ועומד וכו' ולא אמרינן אי בעי יהיב צדקה לעני אחר וכו' כו"ע עלי' דידיה נפלי באמת לפי נוסחא דילן בגמ' מאי אתן צ"ל דנוסחא במשנה הי' שאתן ושלא אתן ולא הזכיר לאיש פלוני. והכי משמע לשון הרמב"ם ה' שבועות פ"ה הט"ז או שיתן צדקה לעני אמנם בתוס' נדרים שם העתיקו הגמ' בזה"ל אילימא שלא אתן לעני מושבע כו'. ופירש"י דמשמע הלשון לא אתן כלל אפי' יהי' נצרך לפרנסה. ולא דמי לנשבע שאתן דמשמע אפי' לא יבקש ממנו לצרכיו. וא"כ שפיר חלה אם נשבע ליתן לאיש פלוני משא"כ בנשבע שלא ליתן לאיש פלוני משמע אפי' מבקש לפרנסתו ושפיר מקשה והא מושבע וכו', ומעתה בנ"ד אם נשבע ליתן פדה"ב לפלוני כהן ודאי חל השבועה אבל אם נשבע בזה"ל שלא יתן לכהן אחר זולתו היה מקום לומר דמשמע אפי' לא יהיה אותו כהן בעיר וכדומה מכ"מ לא יתן לכהן אחר. וא"כ הרי הוא מושבע וכו' איברא אינו דומה לנשבע שלא ליתן לפלוני עני שזה מצוי שאותו עני יהיה נצרך לפרנסה והוא מחויב לפרנסו. משא"כ בנשבע שלא ליתן לכהן אחר זולתו הרי הכהן הזה לפניו. ואם יהיה סבה ואונס שלא יהיה בעיר באותו יום יהיה פטור משבועתו כדין שבועת אונסין וכדתנן בנדרים (כ"ז) נדרי אונסין כו' וה"ה שבועות. ונראה דזה תלוי בהליכות עולם של אותו הכהן אם מצוי שלא יהי' בעיר עפ"י מסחרו וכדומה א"כ אינו אונס. והוי נשבע לבטל אה"מ משא"כ כשהכהן תמיד בעיר השבועה חלה גם בלשון שלא יתן לכהן אחר זולתו ומעכ"ת נ"י הביא סוגיא דנדרים (פ"ה) גבי נדר כהנים ולוים נהנין לי כו' ופי' בדרבא משום דאם אמר כהנים כולם הוי מושבע ועומד ואין השבועה חלה. הנה עיקר פי' מעכ"ת נ"י אמת וברור בטעמא דרבא וכמש"כ בחיבור העמק שאלה סי' קל"ב אות י"ז והבאתי ג"כ הירושלמי שהביא מע"כ נ"י אבל בכ"ז אינו ענין לשבועה דהתם מיירי בקונם שחל על דבר מצוה כדתנן שם פ' ב' והא דלא מצי להדיר כל הכהנים הוא מטעם אחר שאין התרומה של הבעלים אלא טה"נ. אבל הגוף הוא של כהנים ואינו יכול לאסור עליהם. ודבר זה לא שייך בפה"ב ואם אמר קונם כהנים עלי אינו יכול ליתן פדה"ב לשום כהן. וצריך ליתן לחברו חמש סלעים במתנה וחברו יפדה את הבן] אמנם אם עבר ופדה בכהן אחר מה שעשה עשוי. אפי' לשיטת הגהת מרדכי דהמוכר וכדומה אם נשבע שלא יעשה אם עביד לא מהני. מכ"מ שאני פדה"ב דהכהן שקיבל משלו קיבל וכדאיתא בכתובות (ק"ב) דמשועבד ליה מדאורייתא. ואפי' נטל בע"כ פסק הרמב"ם ה' תרומות פ' י"ב הט"ו ואם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהם כו' וטה"נ אינו ממון אלא שבזה חולקים התוס' חולין (קל"א) בד"ה יש דדבר שיש בו טה"נ לבעלים אם לקחו מוציאין מידו. והכי דעת הר"ן שם והיינו משום דס"ל דטה"נ ממון. אבל כאן שקיבל הכהן מדעת בעלים אפי' הוא אסור מחמת השבועה ליתן לו מכ"מ אם כבר קיבל הכהן ולא מיחה אינו גזל וזכה בשלו. ובעיקר מחלוקת הגהת מרדכי עם התוס' אם נשבע שלא לימכר ומכר נראה לי דלא כמו שהבין הסמ"ע סי' ר"ח טעם רבותינו התוס' דאם עביד מהני. וקשה טובא מכדי סברא הוא דכיון דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ומנלן לחלק בין איסור שבתורה לאיסור שבדה לעצמו. ותו ק' למאי נקטי התוס' בקושייתם לימא דא"ב אם גירש באיסור שבועה שנשבע שלא יגרש ולא הקשו לימא דא"ב אם מכר באיסור שבועה. אלא הא פשיטא להן דלכו"ע אם עביד מהני ולא משום זה הטעם דשאני איסור שבדה מלבו אלא משום דלמדנו מאיסור ריבית דמפורש בסוגיא דתמורה (ו') דמקראי למדנו דאם עביד מהני בין למ"ד דר"ק אינה יוצאה בדיינים בין למ"ד יוצאה בדיינים אינו אלא משום דניחי איהי בהדך ודוקא לדידי' אזהר רחמנא. ולא לבריה כדאיתא בב"ק (קי"ב) ומזה למדנו דמה דעביד מהני אפילו בכל איסור דעביד המזכה לחברו. ומכ"מ הזוכה לא אבד זכותו וק"ו מאיסור ריבית שגם הזוכה עביד איסור מכ"מ מה דעביד מהני. מכש"כ באיסור שבועה של המזכה לבדו פשיטא דהזוכה לא אבד זכותו (ויותר נח לומר דהיינו דאיתא בב"ק (ע') אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ואע"ג כו' הרי דאפילו באיסור מקרי מכירה. גם לענין דו"ה וה"ה לכל דבר ואדרבא מכאן למדנו דברבית א"צ להחזיר גוף הבגד מה"ת. ורמי ב"ח בריש הגוזל בתרא דס"ל דהוי גזל ממש משום דלא ס"ל ראי' מהא דאתנן משו"ה שפיר מקשי הגמ' עליו בב"ק שם. אבל אנן קיי"ל דלא כרב"ח אלא כרבא דאפילו באיסור הוא מכירה]. משו"ה לא הקשו התוס' אלא אם נשבע שלא לגרש דבזה אינו זכות להמגורשת ויותר נראה כפי' הגאון קצה"ח סי' ר"ח דגם בזה לא הקשו התוס' דנימא דלרבא אינה מגורשת כלל. דזה ודאי אינו ולא הקשו אלא דלרבא יהא מחויב להחזיר כמו באיסור גירושין לאנוסתו וע"ז שפיר תירצו התוס' שאינו דומה איסור אנוסה שהתורה אסרתו לגרש לאיסור שבדה מלבו. אבל הא פשיטא דכו"ע דאם עביד מהני לענין עיקר הגירושין אלא מה שכתב הגאון הנ"ל בטעמי' ש"ד דודאי היא מגורשת משום דאיתקיש מיתה לגירושין כמש"כ התוס' בד"ה לענין אנוסה זה לא נראה כלל. דבשלמא התם אפשר לומר הסברא דאיתקש גם בזה גירושין למיתה דמה מיתה ישנה בע"כ כך גירושין ישנו בע"כ. וראיתי שגם הגאון נוב"ת ח' אהע"ז סי' קכ"ט פי' כן דברי התוס' אבל בנשבע שלא לגרש האיך אפשר ללמוד ממיתה אלא כך יש לבאר דהא פשיטא דעיקר הגירושין מהני אפי' באיסור מהא דמהני באונס שגירש אלא הא קשה נימא שמחויב להחזירה הא מיהא עיקר טעם רבותינו התוס' בנשבע שלא למכור דאם עביד מהני לא משום דהוא איסור שבדה מלבו. וא"כ הא פשוט דמוכר בשבת קנינו קנין הוא ע"פ סברות שכ' הש"ך ובמסגרת השלחן סי' ר"ח אבל לדעתינו הוא ברור מהא דרבית המקח קיים או משום דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אלמא דהוא מכירה. והא שכ' הרא"ש בשו"ת כלל ט' והביא הט"ז ביו"ד סי' רכ"ח בשטר שנעשה באיסור חרם שהשטר קיים משום שהוא איסור שאפשר לבטל אינו אלא בשטר שנעשה באיסור ולא בקנין שזכה אדם דבהאי בכל איסור המקח קיים. והא דכתובות כל מה דא"ר לא ליזבין כו' לא שייך להא דאיסור אלא משום דיש בזה זכות וחובת חבירו. ודמי כאלו מכר שאינו שלו וכן הא דמוכר מעשר בהמה אינו מכור לא משום דכתיב לא ימכר אלא הטעם דבדיעבד אינו מכור משום דהוי ממון גבוה ואינו שלו. וכן הא שאין שדה נמכר לצמיתות בזמן היובל פי' הכתוב הטעם כי לי הארץ והוי שדה שאינה שלו. וכן מש"כ הרא"ש בשו"ת כלל ה' דאם הוי תקנת הקהל בחרם שלא יועיל שום מכר ב"ד במקומות בהכ"נ. ועברו ב"ד ומכרו אינו מכירה היינו משום שאינו שלהם וכיון שעשו באיסור אין להם כח ב"ד יפה. אבל המוכר מה שהוא שלו באיסור הנוגע לדין שמים למדנו דהוי מכירה מהא דרבית זהו הנראה לענ"ד בטעמו של התוס' ולא כמו שהבינו בשה"ג ביצה פ' משילין והסמ"ע ושארי אחרונים:
1
ב׳נפתלי צבי יהודא ברלין
2