תשובות משיב דבר, חלק ב פ״זTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 87
א׳כבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי כש"ת מ' יעקב ליב כהנא נ"י מכתב מע"כ נ"י הגיעני. והנה הגיע ליד מע"כ בן בכור שאביו הלך למרחוק וחקר מע"כ נ"י האיך לעשות בפדיונו הן באמת בכל הפרטים הנופלים בזה הענין אזלי בהם נמושי רבותינו גאוני בתראי ז"ל והמה מובאים בשו"ע ומפרשיהם. ולא היה לי להשיב רק בשלחו קאנווערט והראה לדעת כי נכספה נפשו לדעת גם דעתי הדלה ע"כ לא אוכל לחדול מלהשיב והנה בדבר אם יכול האב לפדות במקום שהוא ביום ל"א בעוד לא נודע לו אם יצא הולד מספק נפל. וכבר בא דברינו בחיבורי העמק שאלה סי' קס"ז אות י"ז באורך דלפי המסקנא הא דמוהלין בשבת סתם ולדות לא מטעמא דראב"א משום ממ"נ אי לאו ב"ק היא ה"ז כמחתך בשר בעלמא והרבה פוסקים לא סברי הא דראב"א וכן בירושלמי יבמות פי"א ה"ז דחי האי סברא ע"ש. וגם הרמב"ם שכ' בה' מילה פ"א הי"ב הא דאראב"א ביאר דבריו שלא נצרכנו לסברא זו אלא בספק בן ז' ספק בן ח' אבל סתם ולדות ודאי מלין ומברכין אקב"ו ואי היה משום ממ"נ וכדין ספק לא היה לנו לברך על סתם ולדות אקב"ו עד שיהיה ידוע שכלו לו חדשיו אלא קיי"ל דלא מספקינן בנפל אלא אחר שכבר אין הנולד בעולם היינו שנפל מן הגג או אכלו ארי אבל כ"ז שהוא בחיים אין לנו להסתפק שמא נפל הוא. וכן הרי"ף שלא הביא הא דראב"א ומבואר דעתו שאין מוהלין את הספיקות בשבת כמ"ש הר"ן אבל לא כמש"כ הר"ן דס"ל להרי"ף שאין מוהלין בשבת סתם ולדות וזהו פלא. ותו הרי במשנה דספק ואנדרוגינוס אין מחללין את השבת פי' הרי"ף ספק בן שבעה ספק בן שמנה. מבואר הא ספק בן ט' והיינו סתם ולדות מוהלין בשבת. וע"כ משום דכ"ז שהוא חי אינו בגדר ספק ולא משום שהוא ספק דרבנן. כמש"כ התוס' בכמה מקומות. אלא דעת בה"ג והרי"ף ורש"י שהוא ספק מה"ת. והכי הכרענו בעניותנו שכך דעת הרמב"ם ז"ל. ואע"ג שידעתי דעת הגר"א ז"ל באו"ח סי' של"א ובאה"ע סי' קנ"ו אינו כן. והוכיח ממה שכ' הרמב"ם לענין ירושה דבן יום א' שמת ה"ה יורש. מכ"מ הרי הב"י ובבדה"ב אה"ע סי' קס"ד מבואר דס"ל שהוא מה"ת וישב בזה דעת הרמ"ה ע"ש. והוכחת רבינו הגר"א מירושה נ"ל לבאר דהא ודאי אפילו נימא שהוא ספק מה"ת אין הפי' משום דאיכא מחצה נופלים חלילה לומר הכי מה שמפורש בתלמוד כ"פ מיעוט נופלים. והחוש מעיד ג"כ הכי אלא הפי' שלמדנו מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה. שהתורה חששה לזה המיעוט ועשתה למיעוט זה לספק גמור וסברא זו הובא בתשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז. אבל לא מצינו שחששה התורה אלא במצות התורה. משא"כ ממונא מאיסורא לא ילפינן. משו"ה לענין ירושה קיימי בדיני' דאמרינן רוב אינו נופל וכמו שאנו מפרשין לרשב"ג בולד תוך שלשים מצינו גם לרבנן בעובר לדעת הירושלמי בהא דקיי"ל במי שמת והניח אשתו מעוברת אסורה להנשא. לפי ש"ס דילן ביבמות פ"ד דל"ו א' משום שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם שהרי בירושלמי ריש פרק ב' למד מזה דה"ה במת האב והניח אשתו מעוברת צריכה לידע אם הוא ב"ק או לא. אלמא שאין הטעם כמו בתלמודנו אלא לענין יבום גזרה תורה שיש לנו לחוש בעובר שמא נופל הוא. וה"ה לרשב"ג בולד לפני ל"י למדנו מפדה"ב שהתורה חששה לזה הספק. אבל זה אינו מבואר דאפי' בעודנו חי הוא עומד בזה הספק מהא שאין פודין את הולד בתוך ל' יום אפי' הוא חי דמזה אין הוכחה שהרי התורה לא חלקה בולדות ואפי' שידוע שכלו לו חדשיו. מכ"מ אין מצות פדה"ב עד אחר ל' יום והוא משום שהתורה לא חלקה וכמ"ש התוס' זבחים (צ"ו) בד"ה אלא ומנחות (ל"ז) בד"ה שומע אני. לענין הא דאין כל"ח יוצא מידי דופי ע"ש מעתה נימא דודאי כ"ז שהוא חי לפנינו אינו בגדר ספק והא שאין פודין אותו הוא משום דמצות פדה"ב אפי' אחר שמת שהרי אם מת אחר שלשים יום ולא נפדה חובה לפדותו, וא"כ אם היה הפדיון חל בתוך ל' יום היה הדין אפי' מת בתוך ל' יום חייב לפדות ובאמת אז ה"ז בכלל ספק ב"ק משו"ה גזרה התורה שאין מצוה לפדות עד ל' יום. אחר כ"ז דעתנו שכמו שמוהלין ומברכין בסתם ולדות ואין חוששין שמא נפל הוא. כך כ"ז שלא מת הולד בחזקת חי עומד ואין להסתפק שמא נפל הוא ורשאי האב לפדותו וכך המנהג בישיב' הק' דאב שנודע לו שילדה אשתו זכר והוא בכור פודה אותו ביום ל"א:
1
ב׳ובהא דאתי קמיה דמר אם יש ספק שמא יפדנו האב במקומו אין לעשות מאומה עד שיגיע ידיעה מן האב שאין הוא פודה שמה מאיזה טעם. אבל אם אין האב פודה בעצמו רבו בזה דיעות גאוני בתראי והנני לבאר מה שנלענ"ד בזה הרמ"א כ' בזה"ל ואין האב יכול לפדות ע"י שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב ויש לבאר באיזה אופן מיירי הרמ"א הגאון בעל חוות דעת בשו"ת חמדת שלמה סי' ל"ב כתב דמיירי שעושה האב שליח לפדות משל שליח. והכי נראה לכאורה שהבין הגר"א שהקשה ע"ז תרתי חדא דשלוחו של אדם כמותו. שנית הרי אחר יכול לפדות אפי' בלא דעת כו' וכש"כ כאן שאינו אלא חוב בעלמא, וכי הפורע חובו ש"ח אינו נפטר הלוה וכו' הרי הבין דעושה שליח לפדות משל שליח. ויש לדחות דהכי מקשה הגר"א דאחר שאפשר לפדות בלי דעת האב משל עצמו. א"כ ממילא אפשר לפדות משל האב בשליחותו] אלא שנחלקו הגר"א עם הגאון ח"ד מן הקצה אל הקצה. שהגר"א כ' בפשיטות דאחר יכול לפדות משל עצמו כמו פרעון חוב. והגאון ח"ד הסכים לדעת הרמ"א לפי פירושיה דא"א לפדות מממון אחר דדוקא ממון האב בעינן ולא דמי לשקלים ע"ש. ודבריו תמוה שהרי כל הקרבנות חובה אפילו חטאת חלב פשיטא שיכול להביא על חברו וכדאי' בתמורה (י') אלימא לענין כפרה פשיטא דמכר ליה אלא שצריך דעת בעלים כדאיתא בנדרים (ל"ו). וכן בפטר חמור אי' בבכורות (י"א) הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי והיינו משל שליח ע"ש וברור זה כרבינו הגר"א ז"ל אלא מה שמדמה לפרעון חוב אינו פשוט כ"כ ויבואר לפנינו. אבל בעיקר כונת הרמ"א נראה דמיירי שעושה שליח לפדות משל האב ורעו יגיד עליו. בהא דאין פודין ב"ד בלא דעת האב ודאי הפי' משל האב ור"ל שאין בכח הב"ד להגבות לכהן חמשה סלעים כמו בכל חוב דעלמא שב"ד יורדין לנכסי הלוה ומגבין למלוה גם בלא ידיעת הלוה. אבל כאן אע"ג דודאי כופין ב"ד לקיים מ"ע זו כמו שכופין על כל מצות עשה. מכ"מ אין נותנים לכהן בלא האב אלא כופין את האב לפדות את בנו וכמו בחיוב קרבן אין ב"ד מקדשין בהמת האדם אלא כופין אותו להקדיש משום שאין ב"ד יכולין להקדיש מה שאינו שלהם. ה"נ בפדה"ב המצוה שיאמר האב בשעת נתינה לכהן הנני נותן מעות אלה לפדיון בני. ומשו"ה מחויב להפריש חמש סלעים ולומר הרי אלו לפדה"ב. וכפירש"י בכורות (מ"ז ב) בכהן שהיה לו בכור חלל שאע"ג שאין הכהן צריך ליתן לכהן אחר אלא נוטל לעצמו. מכ"מ פרש"י בד"ה שהרי מפריש לי' ונוטל והכי אי' בשו"ע סי' ש"ה סי"ט הלכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו ומזה הטעם פרש"י בערכין (ד') בהא דכהנים פטורין מפדה"ב שהוא מק"ו אם פטרו של ישראל במדבר כו' ולכאורה לא נצרכנו לק"ו אלא בשביל לוים. או גם לכהנים בשביל פטר חמור דאסור בהנאה לפני הפדיון. אבל בפה"ב לכהנים פשיטא דפטורין כמו דתנן בערכין (כ"ח) הכהנים אינם מחרימים שהחרמים לעצמם אלא רש"י לטעמיה דבעינן הפרשה. וס"ד דכהנים חייבים להפריש ולעכב לעצמן משו"ה כ' דפטורין מק"ו [איברא השאילתות סי' קי"ח אינו סובר כפירש"י דבעינן להאי ק"ו כמש"כ שם אות ד' בס"ד בטעמו ונימוקו]:
2
ג׳הא מיהא ברור שאין ב"ד כופין משל אב בלא ידיעתו משום שאין יכולין לומר על מעות שאינו שלהם זה לפה"ב ולא כמש"כ הגאון ח"ד באותו תשובה שב"ד יורדין לנכסי האב כמו כל פריעת חוב. והא ליתא וכמבואר בהגהת רמ"א ואין ע"ז חולק:
3
ד׳ולכאורה לפי דברינו דהמצוה דוקא שיאמר האב שנותן לפדה"ב א"כ לא מהני תפיסת הכהן במקום ספק בכור אדם ואינו דומה לספק בכור בהמה שהוא מופרש ועומד משא"כ כאן אינו יוצא בפה"ב בתפיסת הכהן משו"ה לא מהני תפיסה. וכ"כ באמת בס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' ח' ולא כהגאון ח"ד מהא דאי' בכורות (מ"ח) אר"י ז"א שני יוסף ב"ש כו'. אלמא שהוא שעבוד דבע"ח ממש שגובה בע"כ הן אמת שהיה אפשר לפרש הסוגיא דכמו דבע"ח גובה בע"כ. ה"נ מחוייבין האחין ליתן לפדה"ב אבל בפרש"י מבואר במה שכ' והכי נמי טורף הכהן ה' סלעים מהנכסים כו' אלא ודאי השעבוד חל אפי' לא פירש עדיין לפה"ב. ומשו"ה יכול הכהן לתפוס ומכ"מ לא יצא האב ידי מצוה עד שיאמר הנני נותן לפדה"ב ובלא זה ג"כ ע"כ התפיסה דקרקעות דמשעבדי לבע"ח אינו מוצא מידי מצוה שהרי אין פודין בקרקעות. אלא מכ"מ משועבדים הקרקעות למצוה זו שימכור ויתן המעות לפדה"ב. וה"נ בספק בכור אדם תקפו כהן אין מוציאין מידו. אבל אין ב"ד מגבין בלי האב דאי משום חוב הרי הוא ממון שלא ניתן לתבע שאין הכהן מבורר ואי משום מצות פדה"ב הרי לא נתקיים המצוה בעוד לא פירש האב שיהא לפדה"ב. אחר כ"ז מובן דכונת הרמ"א שאין עושה שליח לפדות את בנו היינו שיהא השליח פודה משל האב. ויאמר ה"ז לפדיון הבן של פלוני ולא דמי להא דאיתא בבכורות (נ"א) דרב אשי שדר פדה"ב. דהתם רב אשי הפריש המעות לפדה"ב ושלח אותם להכהן והשליח עשה מעשה קוף. משא"כ אם השליח יאמר הרי אלו לפדה"ב יש מקום לומר דלא מהני השליחות כמו שכתב הר"ן ריש מסכת פסחים דא"א להפקיר ע"י שליח ובמהרי"ט ח"א כתב דא"א להקדיש ע"י שליח. והגאון רע"א בתוספותיו גיטין (פ"ד מ"א) הקשה ע"ז מתמורה (י') דאי' דציבור שווין שליח לאקדושי ובמח"כ לק"מ דהתם הפי' דהשליח מקדיש בהמתו בשביל הצבור. משא"כ שיהא השליח יכול להקדיש את שאינו שלו זה לא שמענו. וא"כ אפשר לומר שאין השליח יכול להפריש משל האב לפדה"ב ולהוציאו מידי מצותו אבל מכ"מ אין הדין ברור שיהא אמירה והפרשה לפדה"ב דומה להקדש והפקר ובהקדש גופא אין הדבר ברור כ"כ. ויש מקום להקשות מריש פ"ב דקידושין דשקיל וטרי מאי איצטריך לרבות שליחות בתרומה הא אפשר ללמוד מקרבן פסח ואי איתא דלהקדיש אינו יכול. א"כ איצטריך לרבות בתרומה שהשליח יכול לתרום משל בעלים. העולה מכ"ז שיכול השליח לפדות פדה"ב מממון האב. וכך עשינו מעשה פה אבל זה אינו אלא כשהאב עושה שליח לפדות משל האב. אבל כשאין עושה שליח אין אדם יכול לפדות משל אב אלא אם האחר מנדב משלו לטובת הכהן לפדותו. ה"ז כתורם משלו על של חברו ואין נ"מ בין אמו של הולד או איש אחר ואדרבה אם אמו רוצית לעשות פה"ב יש לדקדק אחריה מניין לה ה' סלעים שתוכל ליתן בלי רשות בעלה והכל לפי ראות עיני ב"ד בהליכות עולם שלהם אם היא עשירה או עניה וכדומה. זהו המתבאר בענין לפי דעתי הקלה. וה' יורנו ויעמידנו על קרן האמת והיא התכלית והחותמת:
4
ה׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
5