תשובות משיב דבר, חלק ב צ׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume II 90
א׳תשובה להרב מ' ליב נ"י מו"ץ בק' ראסיין בעזה"י א) אשר הקשה בסנהדרין (מ' ב) הניחא לאביי אליבא דר"מ כו'. מה זה ניחא הא לאביי נשאר בקשיא. לק"מ דהא דמגדף ר"א אימא לאתוי שמונה חקירות לא על המשנה הקשה אלא על רב יהודה שמבאר טעם המשנה מהני קראי ומסיק לרבנן מילתא דאתיא בק"ו כו' ע"ז שפיר הקשה אימא לאתוי שמנה חקירות אבל ר"א ס"ל טעם המשנה בא"א ואולי ס"ל כדאי' בירושלמי דא' שמואל ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון. אלו שבעה חקירות אבל לר"י הוא דמקשה וא"כ רב יהודא כרבא ס"ל ולק"מ. והייתי אפשר לומר עוד בדרך המצאה דר' מאיר דקשה אליבי' כר"ש ס"ל דשריפה חמורה מסקילה ואיצטריך קרא לאתוי נשרפין. ויש לכאורה להוכיח דר"מ כר"ש ס"ל מדאיתא להלן (נ"ב א) ור"י האי את אביה היא מחללת מאי דריש בי' לכדתניא הי' רמ"א מה ת"ל כו' משמע דר"מ כר"י ס"ל דאחד ארוסה וא' נשואה בשריפה. וא"כ שריפה חמורה מסקילה ואיצטריך קרא לאתויי שריפה לחקירה אבל באמת איני סובר הכי דקשה לי טובא פרש"י ותוס' דר"ע ור' ישמעאל ס"ל כר"ש והדברים עתיקים (וא"כ צ"ל דמשנתינו (ע"ט ב) דא"ל אלו לא היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ועובד ע"ז. תיפוק לן דנשואה בשריפה ולא ארוסה ש"מ דסקילה חמורה משריפה. ועוד כמה קושיית בסוגיא דד"נ ויובן מתוך הישוב אלא ודאי משום הני תנאי דס"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה. ומכ"מ ס"ל סקילה חמורה דבאמת לא ממה דב"כ בשריפה הוכחה שהיא חמורה אלא ממה שפי' הכתוב הטעם את אביה היא מחללת ש"מ דמש"ה החמירה תורה עליה. וכ"כ בעל המאור בפי' ועדיין לא הי' ראי' למ"ד בין בארוסה בין בנשואה בשריפה די"ל שהטעם קאי על נשואה. מש"ה הוצרך ר"ש לומר שני כללות נאמרו בב"כ כו' מה נשואה להחמיר אף ארוסה להחמיר. ור"ע דס"ל ג"כ אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה מכ"מ ס"ל סקילה חמורה דלית לי' הוכחת ר"ש מהא דשני כללות תדע דר"ע ס"ל סייף חמור מחנק לפי מה דס"ל ס"פ הנשרפין נביא שהדיח בסקילה דוק ותשכח ממילא מסתמא כל הסדר כת"ק. אכן ר' ישמעאל דס"ל דוקא ארוסה ולא נשואה והוא ג"כ ס"ל סקילה חמורה. וא"כ ע"כ אינו מפרש את אביה היא מחללת לטעם כלל והיינו דאמרינן ור"י את אביה היא מחללת מאי דריש בי' כדתניא הי' רמ"א כו' פי' בלא ר"י היתי אומר שאינו מצוה אלא טעם דבני אדם מבזין אבל לר"י " ע"כ הוא מצוה וכדר"מ):
1
ב׳(ב) בדברי הסמ"ע בשם הה"מ בסי' רל"ב. לענין יכול להבחין ולנסות ברורים הדברים כמש"כ מע"כ שי'. שאם בשעת המקח יכול להבחין ולנסות ולא נסה אינו יכול לחזור גם בלי תשמיש. ואם בשעת הקנין לא הי' אצלו שיהא יכול להבחין ולנסות ובהגיע לידו לא בחן מיד בעינן דוקא השתמש ואין בדין שום ספק וגם הגאון נתיבות המשפט הי' מורה ודן הכי אלא שלא עמד על כונת הסמ"ע והה"מ ואין הדבר צריך לפנים:
2
ג׳(ג) איברא בדין יתומים קטנים אם יכולים הבע"ח לעקל הנכסים עפ"י ב"ד כי היכא דלא ליפסדו. צריכה רבא דהדעת נותן שדומה להא דסי' ע"ג ס"י לענין לפני הזמן ואע"ג שיש לחלק שהרי כאן חוששין אנחנו שמא אינו מגיע שהתפיס צררי מכ"מ אחר שאנו מאמינין בשבועה הרי שאינו אלא חשש שלא לגבות עד שישבע אבל מכ"מ ראוי לעקל. איברא תליא בעיקר דין דסי' ע"ג שחולק הרא"ש עם הגאון אם הוא מעיקר הדין או תקנה כמבואר ברא"ש ב"ק פ"א סי' ט"ו. דהגאון ס"ל שאינו אלא תקנה וא"כ אפשר דלא תקנו ביתמי כמו שלא תקנו לשבע ולטול כמו בשלא בפניו. משא"כ לשיטת הרא"ש שדין גמור הוא להציל עשוק מיד עושקו ה"נ ביתמי. וא"כ אזיל מה שהביא הגאון רי"ץ אלחנן נ"י בשם תשובת הגאון שאין לחוש לאיבוד נכסים. שהגאון לשיטתו קאי ומגוף גמ' דעירכין (כ"ב) דאי' התם יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' אין ראי' לחשש אבידת נכסים לגמרי דהתם הפי' דאכלי פירות הנכסים שמשועבדים לבע"ח. אבל מכ"מ סוף סוף יבאו לידי גוביינא אלא רה"ג למד מזה דה"ה אם יהי' נאבד הקרן לגמרי וזה אינו אלא לטעמי' דכ"ז שלא הגיע הזמן לגבות אין לב"ד לחוש עפ"י דין להציל עשקו. והנה כיב"ז יש מחלוקת בין הרא"ש והגאונים ז"ל בדין תופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים שכ' הרי"ף בפ"א דב"מ דהא דיכול לתפוס הוא במקום פסידא ואינו אלא תק"ח. והרא"ש סי' כ"ז חולק וס"ל דדין גמור הוא. וכבר ביארנו בס"ד בחיבורי הע"ש סי' ק"נ אות ב' דאזלי לשיטתייהו במה דחולקים עוד בפ' הגוזל קמא סי' כ"א בענין העושה שליח לגבות חובו כ' הרי"ף שיכול הלוה לומר לאו בע"ד דידי את והרא"ש כ' ע"ז וצריך טעם לדבר כו'. ונראה לי וכו' וביארנו בעזרו ית' שדעת הגאונים כהרי"ף. ומבואר בשאלתות דר"א שם הטעם משום דכתיב מי בעל דברים יגש אליהם. דוקא בעל ולא שלוחו ואין לו יכולת להציל העשוק שהוא המלוה אם לא בהרשאה וקנין. וה"נ אינו יכול לתפוס בשביל המלוה אע"ג שלא יהי' להלוה שום הפסד בדבר. וה"נ בנ"ד כ"ז שלא הגיע זמן שהמלוה יכול לתבוע בדין אין לנו להציל עשקו אבל לשיטת הרא"ש אינו כן. ואחר דקיי"ל בדיני הרשאה כסוגיית הפוסקים הראשונים ז"ל דהא דבעינן הרשאה לגבות חוב אינו אלא משום חשש מיתה או ביטול השליחות ויהי הפסד ללוה. וא"כ נקטינן בגוף הענין כהרא"ש שדין גמור הוא להציל העושק אף שעוד לא הגיע זמנו. ממילא אפילו ביתמי הכי הוא:
3
ד׳נפתלי צבי יהודא ברלין
4