תשובות משיב דבר, חלק ב צ״טTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 99
א׳ב"ה ה' לסדר ותחי נפשי תר"ז לפ"ק. כבוד ידי"נ הרב וכו' כ"ש מ' חיים יהודא אייגעש נ"י. בדבר אשר הקשה לשאול ולרמות דברי הרמב"ם אהדדי היינו מש"כ בפ"ח מה' כלי המקדש ה"ד בגדי כהונה כו' היו מטושטשין או מקורעין כו' ועבד עבודתו פסולה. ובה' ביאת המקדש פ"א הי"ד כתב דין קרועי בגדים כו' אעפ"י שעבודתו כשרה ולא חללה ושנה משנתו שלהי ה' ביאת המקדש שכ' חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים כו' שאם עבד עבודתו כשרה. ובראש עיוני עלה בדעתי לדחוק ולומר דפסולה לכתחלה כמסקנא דסוגיא דפסחים (ע"ז ב) ע"ש וע' ביאורי הגר"א ה' לולב סי' תרמ"ו סקי"ז [וכן פסק רבינו בה' פה"מ פי"א ה"כ קמץ את המנחה ואח"כ נטמא שירי' כולן או נשרפו כו' ה"ז לא יקטיר ואם הקטיר הורצה. ולא באתי לפרש אלא להודיע צערי שלא הבנתי זה הפסק דאבוד ושרוף ודאי פסול אפילו בדיעבד כדמוכח בסוגיא הנ"ל. והא דתניא בתוספתא מנחות (פ"ד) נטמאו שירים או שנפסלו או שיצאו חוץ לקלעים כו' רי"א לא יקטיר ואם הקטיר בין בשוגג בין במזיד מודה ר"י שהורצה. דוקא הני תלתא ונפסל היינו בפסול היסח הדעת או פסול טבול יום כמבואר בפסחים (ל"ד ב) וכן יוצא ניחא כמ"ש התוס' שם. אבל אבוד ושרוף מה"ת דלירצו וה' יאיר עיני] וכש"כ כאן בברייתא דזבחים דכלל כמה דברים היו מרושלין כו' ודאי יש לדחוק ולפרש דפסולה דנקיט משום הני מילי. אבל דוחק גדול הוא וגם הסברא נותן דבגדי כהונה שנקרעו ה"ה ככלי הקודש שנקבו ונפסלו דאין מקדשין כדתנן בפ' המזבח מקדש. ואחר העיון יותר ראיתי שיותר תמוה עיקר הדין שבה' ביאת המקדש במקומו דמשמע שמפרש בגדיכם אל תפרמו בבגדי כהונה. וא"כ הא דכתיב בפ' אמור בכה"ג את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ג"כ בבגדי כהונה דפשוט דבעינן א' מיירי שני הפסוקים האלה כמש"כ הרמב"ן ז"ל בנימוקי התורה דעשאן לשעה ככה"ג ע"ש וע"א במכילתא דמילואים בת"כ פ' שמיני דלמדין זה מזה והאיך אפשר לומר כן והתנן במס' הוריות פ"ג כה"ג פורם מלמטה. ובבגדי כהונה לא יקרע כתוב ואיך ידחה רשות דקריעה שאינו אלא רשות מה"ת ומ"ע דרבנן ל"ת דאורייתא. ל"מ לפרש"י בסוטה (ז') דפרימה גדולה מקריעה שנקרעה לקרעים הרבה ודאי קשה. אפילו לפרש"י במכות (כ"ב) דפרימה היינו קריעה של תפירה וכן פי' הערוך. מכ"מ קשה הא בבגדי כהונה לא הי' תופר מלמטה כלל כדתניא ביומא (ע"ב) ע"ש. ותו לר' מאיר בראש פ' כה"ג דסנהדרין דסובר דכה"ג רשאי לצאת מביה"מ אחר מתו. וכי רשאי ג"כ לקרוע את בגדי הדיוט שלו ככל אדם ר"ל בגדי חול שלו. ולכאורה היתי רוצה לומר בדרך המצאה דר"מ ור"י לטעמייהו אזלי דר"מ מפרש בבגדי הדיוט ולכן סובר דכה"ג פורם מלמטה כדתניא בתו"כ פ' אמור ור' יהודא דסובר אינו יוצא מן המקדש ממש. וא"כ לובש בגדי כהונה לטעמי' דאינו פורע ופורם כל עיקר כדתניא שם ובהוריות שם דמפרש בבגדי כהונה. אבל אין זה אמת דהרי הרמב"ם פוסק דא"י מן המקדש כלל ומכ"מ פסק דפורם מלמטה ומלבד זה ודאי גם לר"י מיירי בבגדי הדיוט. דמי לא בעי מינם או מיעל לבית הכסא ולובש בגדי חול והיינו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' כלי המקדש ה"ה מת לו מת אינו יוצא אחריו וא"י מפתח ביתו או מן המקדש כו' דודאי מודה ר"י דרשאי לשבת בביתו. ומכ"מ לא יפרום בגדיו והיינו בגדי חול וא"כ דברי רבינו ז"ל תמוה דהא לא כתוב פסול קרוע בגדי כהונה בתורה כלל. ודבר זה פירשתי לפני גיסי הרב הגדול שי' והתפלא גם הוא על כל זה. ואח"ז האיר ה' את עיני שנינו יחד לחדש דבר שלא התעוררו נו"כ רבינו ז"ל. והיינו דהרמב"ם ז"ל לא מיירי בדין קרועי בגדים בבגדי כהונה כלל. ובהנהו ודאי כליתנהו דמי ומחללי עבודה אלא מיירי בבגדי חול. וכ"ת א"כ בל"ז הוי יתור בגדים הא ליתא דפסול יתר בגדים אינו אלא כדתניא בזבחים (י"ח) לבש שני מכנסים או שני אבנטים. וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל פי"א מה' כלי המקדש ה"ה. והא דתניא שם או יתר אחת לא כפרש"י ז"ל הוסיף עליהם שום בגד בעולם אלא היינו שכ' הרמב"ם שם או כהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג. וכן הא דתניא שם או שהיתה לו רטי' על מכת בשרו תחת בגדו היינו משום חציצה אבל יתר בגד חול כשר לעבודה. וכן ודאי מוכח פשטא דסוגיא דזבחים (י"ט) לענין תפילין דמסיק הש"ס דתפלין של ראש יכול כהן להניח ורש"י ז"ל כתב דלאו בגד הוא. וקשה דבשבת (ס"א א) איתא דדרך מלבוש עבידא ותו דתכשיט מיהא הוי ע' מש"כ רש"י שם (ס"ב א) ד"ה ואחד האשה. ובבגדי כה"ג נכלל הציץ שאינו אלא תכשיט כדאי' בסוכה (ה' א) וע' פרש"י ד"ה תכשיט מלבוש אדם. אלא ודאי דכל מה שאינו מבגדי כהונה אין בהם משום יתור בגדים. ועפי"ז ניחא מה שנתקשו רש"י ותוס' שלהי פ' מקום שנהגו באיסור שכרך ידיו בשיראי ע"ש ולא כתבו משום יתור בגדים איברא הא קשה טובא לכאורה לפרש הסוגיא דזבחים (י"ט) ועירובין (ק"ג) ע"ש. אבל קרוב לומר דרבא אר"ח דאמר שלא במקום בגדים שלש ע"ש חוצצת הוא כפשוטו ולא משום יתור בגדים כפרש"י ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם ולא כפירוש הכ"מ ז"ל אלא משום חציצה. ולהכי דייק רבינו וכתב כרך על בשרו בגד כו' משמע על בגדיו לית לן בה והיינו משום חציצה. ולא עוד אלא אפי' ר' יהודא בר"ח ור"י דנקטי לשון יתור בגדים. ה"פ משום דהוא בגד בפ"ע חשוב חציצה על בשרו אפילו שלא במקום בגדים. ומחלוקת הראב"ד ורמב"ם לא תליא בפירש"י ז"ל כדעת הכ"מ. אלא דדעת הראב"ד ז"ל דלרבא אר"ח שלא במקום בגדים בעינן שלש ע"ש. ל"ש במקום עבודה או שלא במקום עבודה ורק ר' יוחנן דלית לי' חציצה כלל מקשי הש"ס דבמקום עבודה מיהא תהוי חציצה פוסל. אבל לרבא ודאי פוסל בשלש ע"ש. והרמב"ם ז"ל סובר דרבא לא פליג במ"ע דחוצץ בכ"ש. ואח"כ ראיתי שנשאל ע"ז הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' צ"א. ויישב לחלק בין קריעה למעלה כעל מת ובקרע א' שהוא חייב מיתה ועבודתו כשרה. בין מקורעים הרבה ולמטה שדומה כמח"ב ואינו במיתה. ואינו נראה כלל דמה לי קרע א' או הרבה ה"ה דומה לכלי קודש שניקב. וגם עיקר קושייתי במקומה עומדת:
1
ב׳והא שהקשה הכ"מ בפ"א מה' ביאת המקדש דלמ"ל הילכתא למיתה תיפוק לן דכתיב את ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם ל"ת ול"ת. ותירץ בדוחק כידוע דדרשה דש"ס לענין מצות קריעה אינו אלא אסמכתא. ולי נראה דמעיקרא לק"מ דהתם חידוש הוא דהא בני אהרן לאו כה"ג הוי. ותדע דהא אסירא בעבודה הוי באותו יום כידוע שנהג בהם אנינות. וחיוב מיתה על קרועי בגדים ופרועי ראש אינו אלא בשעת עבודה. כמ"ש הרמב"ן ז"ל וכן מסיק הר"ש ז"ל בפ"א דכלים. ואף להרמב"ם ז"ל אינו במיתה אלא הפסוק כפשוטו ולא מיירי בעבודה אלא על קריעה ממש. וזה אינו לדורות רק הלכה הי' על עבודה בפריעת ראש. וזה פשוט:
2