תשובות רבי עקיבא איגר קנ״הTeshuvot Rabbi Akiva Eiger 155
א׳לכבוד מר חמי הרב רבי פייבלמן הגאבד"ק סאמטור נ"י
1
ב׳מה שעמד מר חותני רומפכ"ת בדברי המאור סוף בב"ק בסוגיא דגונב טלה מן העדר:
2
ג׳דברי המאור בסוגיא זו קשים מאד. והם סתומים עד ילאו המעיינים להבין. ואעתיק לכבודו אשר חנני ד' בכוונת המאור בימי חורפי בעודני יושב בק"ק ליסא סמוך על שלחן מרן חמנו הצדיק הגביר מ"ה איציק זצ"ל. וזה הוא:
3
ד׳במ"ש המאור להוכיח דתירוץ דר"ז לא קאי רק אטלה. אבל בסלע קיימינן דמיירי בגנב מבית בעלים, וז"ל שם ואי איכא מאן דס"ד דר"ז אכולה ברייתא קאי וכו' ובמנין סגי. ור"י דלא בעי אפילו מנין וכו' הכי פירושא. דע"כ הא דאמר רע"ק צריך דעת היינו מנין דבשלא לדעת ודאי אין צריך דעת שלא בבע"ח. לפ"ז ע"כ ר"י סובר דדעת השומר חשוב כדעת הבעלים ומהני לפטרו ממנין [דל"ל דר"י פליג אדרע"ק וס"ל דבשלא לדעת א"צ מנין וכר"י. דא"כ אכתי לתירוצא דר"ז הוי כתנאי. ולא ארווחו מידי הנך דס"ד דר' קאי אכולה ברייתא ואפילו אסלע] ועיין עוד לקמן. א"כ אמאי בעי ר"י חזרה למקום שייחדו הבעלים. דאף אם אינו מחזיר לשם כיון דדעתו חשוב כדעת בעלים ממש. כבר קיים והשיב ועדיף ממנין. ואף דשינה מקום שייחדו הבעלים הוי כאלו טלטלה ממקום שיחדו הבעלים שלא לצרכו דאינו חייב אלא באונס הבא מחמת הפשיעה [עיין טור חוה"מ סי' רצ"ב בשם הרמ"ה] אע"כ אף דלא כלתה שמירתו. מ"מ אין השומר חשוב כדעת בעלים אלא ביתו הוי כרשות בעלים. והיינו במחזירו למקום שיחדו לו הבעלים שם הוי רשות בעלים. ואכתי קשה הא לא מקרי חזרה אלא לרשות בעלים ואין כאן מנין. וע"כ שגם לרע"ק א"צ מנין אף שכלתה שמירתו סגי בחזרה לביתו דהוי כרשות בעלים. ורע"ק לא אמר צריך דעת בעלים אלא בטלה משום אנקטיה נגרי ברייתא [וכמ"ש הרשב"א דלר"ח בסלע שלא לדעת אפילו מנין א"צ ובטלה צריך דעת ממש] ובסלע דבעי רע"ק דעת בעלים. היינו בגונב מבית בעלים לדעת וכרב. זהו תוכן כוונת המאור אחר העיון. ועוד אם נימא דפליג ר"י אדרע"ק. וס"ל דשלא לדעת אפילו מנין ל"צ. מש"ה מהני חזרת השומר לרשות עצמו. ורע"ק ס"ל דבעי מנין שלא לדעת אפילו שלא בבע"ח. ואליבא דר"ח פליגי אם שלא בבע"ח צריך מנין שלא מדעת [ועי' במ"ל פ"ד מגניבה] ז"א דא"כ למ"ל לר"י לפרש פלוגתתן דר"י ורע"ק אם כלתה שמירתו או לא. הו"ל לומר דלכ"ע לא כלתה שמירתו, ולא פליגי אלא אם בעי מנין בשלא לדעת. מש"ה לא מהני חזרתו לרשות עצמו. כיון דליכא מנין. ודו"ק:
4
ה׳והרמב"ן שדחה זאת לפי הביאור הנ"ל. ע"כ כוונתו דדוקא בהחזיר השומר למקום שיחדו הבעלים. אז חשוב דעת שומר כדעת בעלים ופטור אפילו ממנין דהוי השבה מעליא. אבל כ"ז שלא החזיר למקום שיחדו הבעלים אין כאן חזרה כלל. ובודאי כלתה שמירתו:
5
ו׳מה דהשיב הרמב"ן על מסקנת המאור בסופו. דאליבא דאמת מיירי הברייתא בלדעת ממש ומבית בעלים ולא כר"ז. היכי אמרינן בהמפקיד סיפא רע"ק הא אפשר דכ"ע ס"ל דלא כלתה שמירתו אלא דמ"מ לא מהני חזרת שומר לרשות עצמו כיון דליכא מנין. דנהי דהוי כגונב שלא לדעת דבעי מנין עכ"פ כרב ודעת השומר לא מהני לפוטרו ממנין וכמש"ל. והכי פירושו דהש"ס בהמפקיד, רישא ר"י דסבר דאפילו בלדעת ממש א"צ מנין בגונב מבית בעלים וכ"ש בשלא לדעת. מש"ה מהני החזירו השומר לרשות עצמו דלא כלתה שמירתו הוי כחזרה לדעת בעלים. וסיפא רע"ק דבשלא לדעת בעי מנין מש"ה אף דלא כלתה שמירתו. מ"מ חייב דדעת שומר לא מהני לפטרו ממנין וכנ"ל:
6
ז׳ואל תתמה כיון דכולה ברייתא מיירי בגונב מבית בעלים לדעת היכן מצינו דרע"ק סובר שלא לדעת בעי מנין ז"א, דאלת"ה אלא דיסבור דשלא לדעת א"צ מנין א"כ לרב תיתי מתני' דמנו את הצאן לא כרע"ק ולא כר"י. מה שאין כן השתא אתי לרב כולה כרבי עקיבא. כמו דפירש רב דמנו הצאן אסיפא קאי. וק"ל:
7
ח׳ומה דהשיב הרמב"ן עוד שם דלא לחנם נקט הברייתא סלע וטלה, וכוונתו דלשיטת הפוסקים דר"י אתי לאוקמי כולה בשומר ניחא. דנקט תרוויהו לאשמועינן ליחדו ולא יחדו אליבא דרע"ק ור"י. כמ"ש תוס' בב"מ (שם ד"ה אי ר"י וכו'). אבל למסקנת המאור דלדידן דמפרשינן כולה ברייתא כפשוטו וכרב א"כ למה נקט סלע וטלה:
8
ט׳נלענ"ד דאי תנא סלע לחוד הו"א דר"י מודה דעכ"פ מנין בעי בגונב לדעת. ובסלע איכא מנין כשמחזיר למקום שגנב. דאדם עשוי למשמש בכיסו. ואי הוי תנא טלה לחוד היינו מוקמין להברייתא בשלא לדעת [והוי ניחא טפי דלר"י לא בעי מנין וזהו עדיף ממה דמוקמינן השתא לדעת. ויהיה הכרח דר"י אפילו בלדעת לא בעי מנין] ודעת בעלים דקאמר רע"ק היינו מנין, או היינו מוקמינן בבית שומר ופלוגתייהו בכלתה שמירתו. מש"ה נקט נמי סלע דליכא לפרושי בבית שומר כנ"ל. וגם נשמע מינה דדעת דאר"ע הוא דעת ממש. ומנין אינו פוטר. דאל"כ למה פליג על ר"י בסלע, ונשמע היטב סברתם דרע"ק ור"י. דלרע"ק בעי דעת ממש. וזה פוטר אפילו ממנין וק"ל:
9
י׳וחכם א' השיב על הנ"ל. דקשה לו לשיטת המאור. דאוקימתא דר"ז דס"ל לרע"ק בלדעת כרב וכר"ח בשלא לדעת בטלה דבעי דעת ממש. א"כ מתני' דבב"ק לא אתיא כרע"ק. דהא קתני ומנו הצאן פטור והא לדידיה בין לדעת בין שלא לדעת אין מנין פוטר בטלה. ועל דרך זה מפרש הרשב"א קושיית הש"ס ומי אמר רב הכי והא א"ר האי מאן וכו' כיון דסבר כר"ח בטלה שלא לדעת בעינן דעת ממש. ע"כ אינו סובר כרב דלדעת צריך דעת. דיקשה ממתני' ומנו את הצאן עיי"ש. ובאמת בלא תירוצא דר"ז למאי דבעי לאוקמי סלע לדעת וטלה שלא לדעת. וס"ל לרע"ק כרב וכר"ח קשה נמי קושיא זו. אבל על ר"ז קשה יותר דמשמע מיניה דבעי לפרוקי דלא תיתא כתנאי ולאוקמי מלתא דר"ח ובזה קשה וכנ"ל:
10
י״אויש ליישב עפ"י הרשב"א שם שתמה למה בעי רב בלדעת דעת ממש. ואפילו מנין לא סגי. הא כל שהחזירו למקום שנטל כבר קיים והשיב. וי"ל דכל שנטל וידעו בו סבר רב דבעי ההשבה כעין הגזילה. כדי שיצא זה ידי ההשבה. דלפעמים יחשבו הבעלים שזה אחר הוא. אבל שלא לדעת שלא ידעו הבעלים שנגנב. אלא שלפעמים מונים הצאן ומוצאים חסר כיון שלא ידעו שנגנב לא נחשד בו. וכשידעו הבעלים שהוחזר דהיינו שמנו הצאן וידעו שהיא שלימה. יצא הגנב בסתם מידי חשד גניבה. ושמואל סבר לדעת סגי ג"כ במנין. כיון דע"י המנין ידעו שהגנב עשה תשובה והחזיר וכו' ומדייק במתני' ומנו הצאן ונמצאת שלימה. משמע שקודם חזרה הרגישו הבעלים בגניבה וכגון שמנו והיתה חסירה. ועכשיו חזרו ומנו ונמצא' שלימה עיין שם [ובדפוס אזדקר טעיות והעתקתי בתיקון ולפי"ז שפיר מתני' אתיא כרע"ק ולדעת צריך דעת. ובטלה שלא לדעת נמי צריך דעת. והך ומנו הצאן דמתני' קאי בלא ידעו הבעלים הגניבה. רק ע"י מנין שחסר הטלה. ושוב מנו אחר חזרת הגנב והעדר שלימה. לכן מפטר הגנב אף לר"ח במנין לחודיה דל"ש טעמא דנקטה נגרי ברייתא. דנהי דלא ידעו מהגניבה. מ"מ ידעו שלמודה לצאת לחוץ מהעדר ונטרי לה כדנטרו אנשי. אבל היכא דידעו מגניבה ממש. לא סגי במנין דאכתי לא יצא הגנב מחשד דחושבים הבעלים שזה אחר הוא. אך קשה. מאי פריך הש"ס ומי אמר רב הכי. דלמא סבר כרב בחדא דהיינו בלדעת צריך דעת. וכר"ח בחדא בטלה שלא לדעת. ומתני' מתפרשא שפיר דמנין מהני בלא ידעו מהגניבה אבל ידעו מחסרון. וכמ"ש הרשב"א מדקדוק הלשון ונמצאת וכו':
11
י״בולולי דמסתפינא הייתי מפרש פרכת הש"ס ארבא באופן אחר. והכי פירושו. כיון דרבא מפרש טעמא דר"ח. משמע דכוותי' ס"ל. ואיך אמר האי מאן וכו' דנשמע מינה דסבירא לי' דלדעת נמי צריך דעת. אם כן למה דחיק עצמו לאוקמי ברייתא דסלע וטלה בשומר שגנב מרשותיה. ולא מניח לה כפשטיה דפליגי בסלע לדעת ובטלה שלא לדעת. וכסברא דידיה עצמו י דסבירא ליה כרב בחדא וכר' ח בחדא ואתיא דבריו כרע"ק, ומתני' נמי מפרשא שפיר כנ"ל. ועל כרחך דלא ניחא ליה סברת ר"ח בשלא לדעת דאצטריך דעת, ומש"ה משכן נפשיה לאוקמי ברייתא דסלע וטלה בגנב מרשו' עצמו. מש"ה לרע"ק בעי דעת וכמ"ש הרמב"ן במלחמות. ולית' בטעמ' אליבא דרע"ק דס"ל כלתה שמירתו עיי"ש. דל"ל דסלע דברייתא אדחק' ליה דאמאי בעי רע"ק דעת ולא אפטר במנין. דהא רבא עצמו ס"ל הכא כרב דאמר ההי' גנב וכו' וכיון דע"כ ס"ל כרב ע"כ ליתא לדר'"ח. כנ"ל לפרש קושיית הש"ס. ואף דעיקר חסר מהספר לא מגרע לביאורנו יותר ממה דביאר הרשב"א דהקושיא קאי לרבא איך יפרש מתני' דילן. דג"כ עיקר חסר. עד כאן לשון החכם. והשבתיו על קושייתו. באמת פשטא לישנא דמתני' דתני לא ידעו בגניבתו. לא משמע לן דאחר הגניבה מנו ונמצאת חסירה. והא דבעי בשלא לדעת מנין ולא סגי בחזרה לרשות בעלים, י"ל דלכך בעי נמי מנין מספק דשמא נודע להבעלים אחר הגניבה ע"י מנין וכדומה דחסר מהצאן מש"ה בעי מנין. וזה ניחא לרב ושמואל. אבל לר"ח דס"ל דשלא לדעת בעי דעת ממש לא הוי מהני בסיפא מנין שאחר חזרת הגניבה. דאמרינן בהיפוך. דלמא לא מנו הבעלים אחר הגניבה קודם החזרה. ולא נודע להם שנחסר. ואכתי לא יצא בהחזרת הגניבה דאנקטינהו נגרי ברייתא. וע"כ לר"ח הך ומנו את הצאן ארישא ושפיר מקשה הש"ס ארבא אם סובר כרב וכרב לא אתי שפיר הך ומנו את הצאן דמתניתין ודוק:
12
י״גואי דקשיא לתירוצא דר"ז לשיטת המאור הא לא מצי רע"ק למסבר כרב וכר"ח, זהו באמת כוונת המאור במה שכתב אחר כך ור""ח נמי וכו'. ור"ל כיון דקיי"ל כרב דבלדעת צריך דעת נדחים דברי ר"ח. דהא מתני' לא אתי' כוותיה דרע"ק. חתנו ידידו כבן את אב מכבדו:
13
י״דעקיבא
14
