תשובות רבי עקיבא איגר קפ״הTeshuvot Rabbi Akiva Eiger 185
א׳תו הקשה לי אחי בדברי הרי"ף פ' מי שהיה נשוי הביא תחילה דברי ר"פ דהלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת בנין דכרין וכתובה נעשה מותר ואח"כ כתב והיכא דאיכא בע"ח ואיכא מותר על ב' כתובות. מאי דשקל בע"ח כ"ע ל"פ דנעשה מותר, והוא תימה. כיון דכבר פסק דכתובה נעשה מותר מכ"ש בבע"ח. ולאיזה צורך הביא ההיא דבבע"ח לכ"ע נעשה מותר:
1
ב׳לענ"ד ליישב עפ"מ שכתב הרא"ש דהא דבע"ח נעשה מותר. הוא דוקא אם הניח ב' כתובות ומותר דינר. רק דהבע"ח שקיל המותר דינר ויותר. אבל אם לא הניח רק כשיעור ב' כתובות לא משוינן גביית בע"ח לשוי' למותר דינר כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה הוי כנתחדש דבר אבל בשעת מיתה לא היה מותר דינר וכבר זכו יורשי קטנה כמו במועטין ונתרבו עיי"ש:
2
ג׳וע"פ דברים אלו י"ל דמרווח שמעתתא בהא דאמרינן דבבע"ח כ"ע ל"פ דנעשה מותר כי פליגי בכתובה דנדחק רש"י דהטעם דבכתובה כיון דמקבלים ולא פורעין לא מתקיים בזה נחלה דאורייתא, ולכאורה קשה לי. דלפ"ז כל מקום שאמם קיימת ונוטלת כתובתה היה נקרא מותר דינר כמו בע"ח אחר. וא"כ אף שמתה אח"כ להוי כמרובים ונתמעטו [אח"כ מצאתי שעמד בזה בספר מגיני שלמה ונדחק הרבה בזה] אמנם לפי דברי הרא"ש הנ"ל מיושב היטב דלכאורה קשה במ"ש הרא"ש בתחילת דבריו וש"מ כתובה נעשה מותר. דבפרעון כתובה גופא מתקיים נחלה דאורייתא. ולאיזה צורך הוצרך לזה. הא בלא"ה כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה. והוי כנתחדש דבר ממילא כיון דבשעת מיתה היה שם מותר דינר הוי כמרובים ונתמעטו. מש"ה טריפת הבע"ח אינו ממעט את המותר דינר. דכבר זכו בהם המרובים. ובהכרח צ"ל דבכתובה לא שייך לומר כן. דהא אף דאחת בחייו ואחת במותו יש להו כתובת בנין דכרין. ולא חיישינן לאתו לאנצויי, היינו כיון דמ"מ השניה נוטלת כתובתה והראשונים יורשים זכות אמם ליכא לאנצויי. [והא דמבואר בטור דאם השניה לא נשבעה ומתה דאין יורשים נוטלים כלום. אעפ"כ בני הראשונה נוטלים כתובת בנין דכרין. הרי אף דאין השניה נוטלת כתובה כלל לא חיישינן לאנצויי. יש לומר דהתם הראשונים אומרים שמא כבר קבלה אמכם כתובתה עי' ב"ש סימן קי"א ס"ק וכיון שכן דעיקר זכות בני הראשונה מטעם דגם השניה נוטלת. ומיד אנו דנין דאלו ואלו נוטלים. א"כ לא שייך לומר הטעם דכתובה נעשה מותר דהוי כמרובים ונתמעטו והוי כנתחדש דבר דהא מיד צריכים לדון על נטילת השניה. דמזה עיקר זכות בני הראשונה. ומש"ה הוצרך הרא"ש ליתן טעם דהפריעה עצמה מקרי נחלה דאורייתא. ורק לענין דליכא שיור כ"כ ומותר דינר. בזה כתב הרא"ש דכבר זכו בני הקטנה. דלענין זכיית הקטנים אין חילוק בין כתובה ובע"ח:
3
ד׳ולפ"ז יש לפרש דברי הש"ס בבע"ח כ"ע ל"פ דהוי מותר, דהוי כמרובים ונתמעטו כ"פ בכתובות דלא שייך ה"ט. כיון דמיד צריכים לדון דא"נ וא"נ בזה פליגי אם בפרעון מתקיים נחלה דאורייתא. והוא נכון מאד בעזה"י:
4
ה׳ולפ"ז י"ל דמש"ה הביא הרי"ף בהלכותיו הא דבע"ח דכ"ע נ"מ. והיינו כיון דדקדק הרי"ף בלשונו ואיכא מותר על ב' כתובות מאי דשקל בע"ח. מבואר בהרא"ש דבעי' מותר דינר זולת החוב אלא דהבע"ח שקיל אותה ומטעם דהוי כנתחדש דבר. דלזה צריך ראיה לדון גביית בע"ח לנתחדש דבר. לזה הביא דברי הש"ס דבבע"ח לכ"ע נ"מ כ"פ בכתובה וע"כ החילוק דבבע"ח הוי כמרובים ונתמעטו. ומוכח מזה דהוי כנתחדש דבר. ומינה למידין דבליכא שיעור ב' כתובות ומותר דינר בשעת מיתה לא מהני גביית בע"ח לשווי' למותר. כיון דהוי כנתחדש דבר. ממילא הוא בכלל מועטים ונתרבו. ודוק היטב:
5
ו׳עוד יש לפרש בסגנון זה. דמה שהקשינו לעיל על רש"י דבכתובה לא נ"מ דמקבלי ולא פורעין, הא כ"ז שאמם היתה בחיים היה מקרי מותר דינר ולהוי אח"כ כמרובים ונתמעטו. נראה לי ליישב כיון דבני השניה לא יטלו כלום בתורת ירושה ומיעקר מהם נחלה דאורייתא. לא אזלינן בתר שעת מיתה לקיים התקנה. ולא דמי לבעלמא במרובים ונתמעטו. דאלו ואלו נוטלים מהנכסים אחר מיעוטן לפי ערך ולא מיעקר נחלה מהם. א"כ מה"ט י"ל דהוצרך הרא"ש לומר דהפריעה הוי מניעה. דבלא"ה מדין מרובים ונתמעטו לא היה מועיל כיון דהשניים לא יטלו כלום בתורת נחלה ומיעקר מהם נחלה. מש"ה צ"ל דלא מיעקר נחלה כיון דבפריעת בע"ח הוי קיום נחלה דאורייתא:
6
ז׳ולפ"ז י"ל דהכי אמרינן בבע"ח כ"ע ל"פ דנ"מ, דאף אם הפריעה לא הוי קיום נחלה דאורייתא מ"מ הוי מרובים ונתמעטו, כ"פ בכתובות דמצד מרובים ונתמעטו לא מהני כיון דהשניה אין לה כלום בתורת נחלה מיעקר נחלה דאוריית' בזה פליגי אם בפרעון מקרי קיום נחלה דאורייתא. גם י"ל דבבע"ח כ"ע ל"פ דהוה כמרובים ונתמעטו אבל בכתובה כיון דבחזקת אלמנה קיימא לחד תירוצא בתו' כתובות (דף צ"ז) דדמי למזונות אלמנה דקיי"ל דבחזקת אלמנה קיימא, ומיד כשמת נעשית מוחזקת ולא הוי כנתחדש דבר. ועפ"י דברים אלו יש לפרש דברי הרי"ף כפי הדרך הראשון הנ"ל ודוק:
7
ח׳ואשר כתב אחי הגנ"י שבחור אחד שנסע מפה לישיבתו הרמה, אמר לו בשמי פירוש בדברי הר"ן בכתובות מוכרת והולכת למזונות עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר, ואך להבחור הנ"ל אין בזכרונו היטב את כל הדברים, ורצון אחי ני' להודיעהו הדברים כהווייתן, הנה אעתיק לו הרשום ממני בזה, במ"ש הר"ן שם דנ"מ לענין מלוה בשטר, ואם יטרוף מן הדמים שביד הלוקח והיא לא תטרוף מהם דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה עיי"ש, והוא תמוה לכאורה, דאף אם תמכור למזונות, מ"מ הא אין שייכות להמלוה בשטר להדמים רק מחמת שטורף הקרקע שמכרה למזונות דהיא משועבדת לו למלוה בשטר, א"כ תבא היא ותטרוף לכתובתה שקודם להמלוה בשטר, ואף דמוכרת למזונות מיניה חוזרת וטורפת לכתובתה, מ"מ הא הטעם דאחריות דנפשי' מי לא קבילת, והיינו לגבי לוקח שלא לטרוף להפסידו, אבל לגבי מלוה בשטר פשיטא שכתובתה קודמת, ואף אם הלוקח יסלק למלוה בשטר במעות, מ"מ היא תטרוף הקרקע מהלוקח בעד כתובתה והלוקח יחזור על המלוה בשטר להחזיר לו מעותיו, כיון דבטעות סלקו דהכתובה קודמת ליתן הדמים להאשה ולא יפסיד הלוקח כלום מן טריפת הכתובה:
8
ט׳גם יש לעיין לכאורה, מה שייכות שיטרוף הדמים, מה שייכות לו בדמים לטרוף, ורק הלוקח יכול לסלקו במעות, אבל על הדמי' אין לו כלל ענין טריפה:
9
י׳ואמרתי עפ"מ שכתב הרא"ש פ' מי שמת בשם ה"ג דבמזונות בנות אם יתומים קדמו ומכרו דאין מוציאין למזון אשה ובנות ממשעבדי, מ"מ אחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי גובות ממעות שקבלו היתומים בעד הקרקע, דמה לי אם הקרקע בידם או המעות הלא זה משועבד כמו זה, והרא"ש שם חילק דמ"מ האי מטלטלין לא שבק אבוהון ולא נשתעבדו עיי"ש והובא [הב' דעות בטור אה"ע (סי' קי"ב) ובש"ע חוה"מ ס' ק"ז] מבואר דעת רה"ג היכא דשניהם שעבוד שוה אף שזהו לא הניח אביהם דמ"מ כיון דבא מכח ירושת הקרקע הוי כאלו ירשו המעות, נמצא ה"ה לפי דינא דגמרא, אם היתומים החליפו קרקע בקרקע דגובות מזונות מהן, דהלא על שניהם שעבוד שוה, ולא גרע מהדמים אחר תקנת הגאונים, וכן הדין אם כתב לבע"ח שעבוד מטלטלין אגב קרקע והניח קרקע והיתומים מכרוהו גובה הבע"ח מהמעות שבידם תמורת הקרקע אף לדינא דהש"ס, דהמעות ההמה כיון שבא מכח קרקע שירשו הוי כאלו ירשו אותם ובע"ח גובה מהם, כיון דיש לו שעבוד מטלטלי אג"ק, ולפ"ז י"ל דזהו כוונת הר"ן דשמא יבא מלוה בשטר שמשועבד לו מטלטלין אגב קרקע והמעות משועבד לו כיון שבא מכח קרקע דיתמי ולכתובה אין משועבדים, דכתובה אינה נגבית ממטלטלין וממילא אין יכולת לה לחזור ולטרוף מהלוקח הקרקע, דע"י טריפה זו מחזיר הקרקע, דאף שהיא אינה גובית רק פ"א, מ"מ שייך ביה אחריות דנפשיה לא קבילת שלא להפסיד אותו ע"י טריפת כתובתה וכן מוכרחים לומר בדברי תוס' שכתבו הנ"מ לענין אם נשאת אחר ל' שלא תטרוף לכתובה, דלכאורה גם ע"ז קשה הא לא גבתה למזונות, ואינה נוטלת ב' פעמים אמאי לא תטרוף לכתובה, אע"כ ס"ל כיון דאם תטרוף הקרקע לכתובה יפסיד הלוקח דמ"מ יצטרך הלוקח ליתן הדמים להיתומים דלא מצי הלוקח לומר דמה שגבתה הקרקע ממנו לכתובה הוא מדר"נ, דהא הקרקע זו לא הי' משועבד לאביהם, והוא ברור ונכון בעזרת השם יתברך:
10
י״אובעיקר היסוד דאינה חוזרת וטורפת לכתובה, דאחריות דנפשיה מי לא קבילת מסתפקנא בפירושא דהא מלתא, אם הוי כסלקה עצמה שלא תטרוף ממנו פעם שני, או דהכי פירושא, דאף דאחריות בעלמא לא קיבל, היינו רק אחריות דאחרינא ליטרוף, מ"מ אחריות דנפשיה היינו מן טריפת עצמה מקבלת אחריות לשלם להלוקח ויכולה לטרוף ממנו הקרקע ולשלם להלוקח המעות מדין אחריות, ואף דממילא אין יכול לטרוף הקרקע כיון דהלוקח יכול לסלקה בזוזי יכול לומר שרוצה לסלקה ומעכב המעות לעצמו מדין אחריות מ"מ נ"מ אם הקרקע משועבד לכתובה דרך אפותיקו מפורש שאין הלוקח יכול לסלק בזוזי אם יכולה לטרוף הקרקע ולשלם לו הדמים מדין אחריות:
11
י״בומסתברא לענ"ד יותר כפי' הב', דהכי משמע לישנא דהש"ס נהי דאחריות דעלמא וכו' דמשמע הכל לענין שעבוד אחריות ולא לענין וכן הוא בההיא דנטיל (דף צ"א) גבי אי אתיא אימא ומערערה עיי"ש דהדין ברור דהבן במקום אימא לטרוף הקרקע, רק דעליה אחריות דנפשיה לשלם להלוקח ה"נ כן הוא בדבר זה דמוכרח למזונות ובאה לחזור ולטרוף לכתובה, והחילוק רק דבההיא דנטיל אם כתב סתם שלא באחריות א"צ לשלם כלל כיון דהוי זכייה הבאה לו לאחר מכן. ובההיא דהכא דהזכיה היה לו מיד. אף אם פירש שלא באחריות אין אחריות דנפשיה בכלל. וכמ"ש הר"ן שם. אבל מ"מ דהכל רק לענין דצריך לשלם הדמים ללוקח. אבל מ"מ זכותה לטרוף הקרקע כנלענ"ד. ועדיין צ"ע לדינא כבר נלאו ידי היום מרבוי הכתיבה ע"כ אסיים עם רב הוספי לשעשע אתו עוד, אחיו ידידו.
12
