תשובות רבי עקיבא איגר החדשות נ״אTeshuvot Rabbi Akiva Eiger HaChadashot 51

א׳לק"ק ליסא.

ב׳לידידי הרב המאה"ג מו"ה מענדל נ"י אבד"ק לעסלא.

ג׳ע"ד הענין באשה ששהתה תחת בעלה ג' שנים ואחר כך טענה שאין לו גבורת אנשים ושעדיין היא בתולה ובאה בטענה בעי' חוטרא ליד'. הנה הבנתי ממכתבו שאין מבוקש לדון עכשיו בדין כפיי' על הגט כי באמת הדין ערוך לפנינו בש"ע אה"ע סימן קנ"ד דמסקנת הרמ"א דבאומדנא שהדין עמה כופין אותו להוציא, ואף בשוטים היכי דבאה בטענה, ובוודאי גם על זה פקחתם עיניכם היות שפרסמה דברים תחילה שלא בפני ב"ד ושלא בפני בעלה, ובזה כתב הד"מ סימן י"ז וסי' קנ"ד בשם הריב"ש דשוב אינה נאמנת לומר כן בפני בעלה דאזדא חזקה דאין אשה מעיזה, כיון כיון דכבר התחילה לטעון כן שלא בפניו, והובא בב"ש סימן י"ז. אולם הש"ך בספרו ג"א דחה זה בב' ידים. אולם עיקר מבוקשת ידידי נ"י ואריכות מכתבו לדון אם הבעל חייב במזונותיה עד שעת הגירושין הן במודה לדבריה הן בהכחישה.

ד׳פתח דבריו יאיר דלמ"ש תוס' ס"פ הבע"י דבטוענת אין לו גבורת אנשים אין לה תוס' כתובה כיון דליכא חובת ביאה, הוי כנכנסה לחופה ופרסה נדה דאיבעיא דלא איפשטא היא ע"ש, א"כ ממילא תליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בחופת נדה אם היא כאשתו ממש והוסיף ידידי נ"י דאף למ"ש הרמ"א דחופת חולנית סכנת מות לא הוי חופה ליורשה גם להרא"ש, מ"מ הכא עדיף דדעתו לבעול אותה כשיתרפה, ובפרט דגם בחולנית סתם הח"מ לדברי הרמ"א דרוב חולים לחיים ע"כ דבריו. אי משום הא לא אריה די"ל לאידך גיסא דאף להח"מ דווקא בחולנית דהוא ענין טבעי ורוב חולים לחיים ושולח גט והוא חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים, אבל בנ"ד דהוא ענין השתנות אף דידוע לנו דקצתם נתרפאו, מ"מ מאן מפיס דרפואתו שכיח ורובם מתרפאים. אולם לפי הראיה הב' של הח"מ נגד הרמ"א מההיא דיש חופה לפסולות, מזה ממילא מוכח דאף היכי דלעולם לא תהי' ראוי לביאה הוי חופה וה"נ בנ"ד, הגם דראיה זו יש לדחותה בקל דכמו דיתרץ הרמב"ם ההיא דיש חופה לפסולות וע"כ כמ"ש הלח"מ כיון דברצונו לבוא עליה באיסור מקרי חזיא לביאה מיד הכי נמי י"ל לדעת הרמ"א אליבא דהרא"ש, הרי מ"מ זכינו לדון דעכ"פ לעת הר"ן שהביא ראיה נגד הרמב"ם מההיא דיש חופה לפסולות מוכח דע"כ ס"ל דאף היכי דלעולם לא חזיא לביאה מקרי חופה מעליא. וגם מדברי תוס' הנ"ל שדימו אין לו גבורת אנשים לחופת נדה, ומשמע דאם תפסה תוספת כתובה לא מפקינן מינה משמע דלא גרע מחופת נדה, וא"כ ממילא להרא"ש היא כאשתו לכל דבר. וגם בלאו הכי דברי הרמ"א מוקשים דהרי אחרי שיישב הרא"ש לדברי הרמב"ם דהא דמשמע דהאיבעיא רק לענין תוספת כתובה היינו בפרסה נדה, אח"כ חזר והקשה דמ"מ כיון דעכ"פ הסוגיא לא מיירי מזה מנ"ל להרמב"ם להוליד דין חדש דחופת נדה לא הוי חופה, א"כ לדברי הרמ"א תיקשי כן להרא"ש לנפשיה כיון דעכ"פ הסוגיא לא מיירי מזה מנ"ל להמציא דין חדש דבלא חזיא לביאה כלל לא הוי חופה, גם בעיקר יסודו של הרמ"א בדברי תשובת הרא"ש כבר העלה בשו"ת חכם צבי מרגניתא טבא בסימן קכ"ד א"כ בוודאי יש לסמוך לענ"ד דלהרא"ש בכל ענין הוי חופה מעליא.

ה׳אולם מ"ש ידידי נ"י דגם להרמב"ם בנידון דידן חייב במזונות אף דהוי כארוסה, מ"מ הא אגידה ביה מחמתיה, ודימה זה לארוסה מגורשת ואינה מגורשת דחייב במזונות לשיטת רש"י כתובות צ"ז, לענ"ד אינו דומה התם דנתחייב במזונות כיון דמוטל עליו לכנסה כשהגיע זמן וחשבוהו רבנן כאשתו דבידו לכונסה ומש"ה בגירושין כזה דלא נפסק אגדה ממנו לגמרי לא פסק החיוב מזונות ממנו, משא"כ בנ"ד דאין עליו חיוב לכונסה דמה יעשה ומשמים עכבוהו, י"ל דמשום מניעת הגירושין לחוד לא מחייב במזונות היכא דליכא צירוף מניעת כניסותו אותה לאשה.

ו׳ובאמת בלאו הכא נ"ל לדון ולחייב בנ"ד הבעל במזונות כיון דאנן כותבין ואנא אפלח ואוקיר ואיזן וכו' הרי דנשתעבד לה לחיוב מזונות וסביר וקיבל, ועיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' צ"ג סכ"א דמשמע דהקנין שעושין קודם וסמוך לחופה קאי על המזונות בחייו ושאני דינא דתוס' כתובה דאף דהתחייב עצמו י"ל דאמדינן דעתיה דלא גמר והקנה רק אדעתא דחיבה אחר שיתרפא כיון דבלאו הכי עכשיו אינו מתחיל שום חיוב עד שתתאלמן, אבל לענין חיוב מזונות דמתחיל מיד הרי דסביר וקיבל ליזון אותה אף קודם חיבת ביאה, ואף דהרמב"ם ס"ל דא"י לחייב עצמו בקנין בדבר שאינו קצוב מ"מ הא רובם ככולם חלקו עליו בזה.

ז׳אמנם נראה דזהו ליתא די"ל דלא ידע בנפשי' שאין לו גבורת אנשים ומש"ה נתחייב עצמו במזונות ע"ד תיקון חז"ל, ואף דמעכ"ת כתב דמסתמא ידע בנפשי' והביא ראיה מתוס' יבמות ס"ט הבע"י דאין לפטרו מדין תוספת כתובה באומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה לידה דנשאת לו רק אדעתא דאישות.

ח׳לענ"ד כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת רק ע"ד אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות ובאם לאו ראוי' לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו.

ט׳ומ"ש ידידי נ"י לפום דרכו דידע איהו בנפשיה להפליא על תוס' שכתב דאין לה תוספת כתובה דדמי' לחופת נדה הא אדרבא דמי לח"נ והכיר בה בתחלה שהיא נדה שיש לה ת"כ כמ"ש החכ"צ דלא גרע מאלמנה לכהן גדול דיש לה תוספת כתובה ואף אם לא ידע בתחלה במומו, מ"מ י"ל דאח"כ כשנתגלה לו מומו ונתייחד עמו קנתה, ודומיא למ"ש הר"ן ס"פ אלמנה ניזונית באיילונית ולא הכיר בה עכ"ד.

י׳נפלאתי על ידידי נ"י דאיך שייך לערוך בזה מערכות קושיא על דברי תוס' הא אדרבא מסתימת רוב הפוסקים משמע דס"ל אף בהכיר בה שהיא נדה לא קנתה. וראיית החכם צבי אינה מכרעת לענ"ד מלבד דס"ל די"ל כיון דדעתו לבוא עליה באיסור מקרי חזיא לביאה כסברת הלח"מ הנ"ל, גם יש לומר דערבך ערבא צריך, דלמא באמת אלמנא לכה"ג לית לה תוספת כתובה אא"כ אחר שבא עליה. אולם לכאורה יועיל לנו דמיון של מעכ"ת נ"י אם נדון כסברתי הנ"ל לענין חיוב מזונות דאף דדחינו הדבר דבשעה שנתחייב לא ידע בנפשי' דאין לו גבורת אנשים, בזה יש לדון כסברת ידידי הרב נ"י כיון דאחר שנתגלה לו מומו חזר וזן אותה הרי סבר וקיבל. אמנם לענ"ד לענין זה לא דמי לההיא דהר"ן דעיקר סברת הר"ן כיון שידע אחר כך שהיא איילנות ואינו מקפיד א"כ נתקיים המקח והיא כאשתו לכל דבר וחייב בכתובה, משא"כ בנ"ד דגם עתה א"א להיות כאשתו אם נדון כדעת הרמב"ם דחופה דל"ח לביאה הוי כארוסה, א"כ ממילא אין לה חיוב מזונות עליה א"כ מה בכך דזן אותה, וכי בשביל זה יתחייב לזון אותה לעולם, וכי אם זן ארוסתו שעה אחת חייב לזונה לעולם, והרי מצד הקנין כבר כתבנו דהי' רק כפי תקנת חז"ל כיון דלא ידע ממומיה וא"כ בטלה לו חיוב מזונות ממנו, גם בלא"ה אינו נוח לי סברתי הנ"ל ואף בהכיר מומו מתחלה ושעבד נפשיה בקנין ואנא אפלח, מ"מ לגבי זה בוודאי האומדנא נכונה דלא נתחייב רק לכל זמן שתהיה יושבת תחתיו ומשמשתו, אבל לא בבאה להפקיע ממנו.

י״אגם מה דפשיטא ליה לידידי נ"י דלהרא"ש היא כאשתו לכל דבר וחייב לזונה, יש לגמגם ביה טובא, דיש לומר כיון דא"א לו לבוא עליה אין בו דין חופה כלל כמו דאמרינן ביבמות מודה רב בקטנה כיון דלית לה ביאה לית לה חופה ושאני בההיא דחולנית סכנת מות, מ"מ אלו בא עליה ביאתה ביאה אלא דאינה עומדת לביאה, בזה הוי כמו חופות פסולות אבל הכא דאין באפשרות לבוא עליה וביאתו אינו ביאה י"ל דדמי לקטנה, האמנם דיש לחלק דהכא רק משום חלישות כח הוי ואולי אי מבדרי לי' סמא יהי' עכשיו מיד חזיא לביאה, משא"כ בקטנה דא"א בשום פעם קודם זמנה, מ"מ הדבר צריך ראיה, ומדברי תוס' יבמות דף ע"ב ע"א ד"ה מבחוץ וכו' אין ראיה לזה דהתם סמי' בידינו לקורעו ולשויי' לבר ביאה, וכעין זה מחלק הש"ס ר"פ מי שאחזו לענין קורדייקוס ואין לי ראי' זולת ממשמעות דברי תוס' ספהבע"י דמשמע דאין לו גבורת אנשים דמי ממש לחופת נדה ורק מספיקא לית לה תוספת כתובה אבל לא דמגרע גרע וכנ"ל ועדיין צ"ע.

י״בגם יש לי פקפוק גדול לומר דמשעה שתבעו לגרש והדין באמת דכופין אותו אין לה עוד מזונות כיון דבעמוד והוציא קאי ויש לדמותו קצת לאלמנה לכה"ג ביבמות פ"ה ע"א דמבואר שם אף דבלותה ואכלה מבעי' בש"ס אם יש לה מזונות, מ"מ בלא לוותה ותובעת להבא, אין הב"ד פוסקים לה כיון דבעמוד והוצא, ואף די"ל דדווקא היכי דבעמוד והוציא קאי מצד איסור משא"כ בנ"ד, מ"מ גם בהיפוך אין ראיה דאולי כל שהדבר עומד להתגרש שוב אין הב"ד פוסקים לה מזונות כיון שהב"ד רוצים לכופו לגרש אין שייכות לחיוב מזונות.

י״גוהנה באם נדון דבנ"ד יש לה מזונות, בזה יצא ידידי רופ"מ לדון במכחישה גם כן יש לה מזונות, הנה בכל דברי ידידי נ"י לא מצאתי יסוד מוסד לזה, זולת סברתו האחרונה ונדבר מזה, כי מ"ש מעכ"ת בכוונת הר"ן בטעם אחד שכתב דגרשתני יש לה כתובה ומדמי לה למתני' היינו דכוונת הר"ן משום חזקה דאינה מעיזה פנים אלים להוציא ממון דקדוק קלוש למאוד, דלא מצינו כלל דאסבר לה הר"ן בב' טעמים אלא שהביא ב' ראיות, ובתחלה בא רק לברר הדין דעכ"פ מדמה לה הש"ס למתני' מוכח דיש לה כתובה יהיה מאיזה טעם שיהיה, ואח"כ כתב ראיה שנית דהא במת בעלי נוטלת כתובה משום מדרש כתובה, וא"כ ממילא יש לומר דטעמא דגירשתני דיש לה כתובה הוא רק משום מדרש כתובה, דהרי מנ"ל להמציא דבר חדש דהחזקה אלים להוציא ממון הא יש לומר דטעמא דמתניתן משום מדרש כתובה, גם בהר"ן פ"ב דכתובות כתב להדיא דבגירשתני יש לה כתובה משום מדרש כתובה.

י״דתו כתב ידידי נ"י להוכיח כן והקשה מזה על הרא"ש דס"ל דגירשתני כיון דמכחישה בברי אין לה כתובה מסוגיא דילן למאי דאמר רב משרשי' השמים ביני לבינך דמ"ר קשיא לרבא, דהרי דלא הי' ס"ל טעמא דכסופא והי' ס"ל דטעמא דמתני' משום חזקה דאינה מעיזה, וממילא ע"כ מיירי במכחישה בברי דאל"כ ליכא העזה, הרי דמוכח דאעפ"כ יש לה כתובה, לכאורה קושיא אלימתא הוא להרא"ש, ונלע"ד דלר' משרשיא י"ל דאוקי מתני' בטוענת אין לו גבורת אנשים, ונאמנית על הכתובה במגו דהי' טוענת דאינו יורה כחץ דאז לא הי' הכחשה בברי, ומ"מ היתה נאמנת מטעמא דכסופא. וגם ר"מ ס"ל לטעמא דכסופא, אלא דמ"מ הוכיח דמ"ר קשיא לרבא, דלרבא דחזקה דאינה מעיזה לא מהני רק חזקה דכסופא א"כ, אלים טענית דכסופה מטענת העזה, ממילא ליכא מגו דלא היתה טוענת כן משום כסופא, אע"כ דגם טענת העזה אלים כ"כ וכי היכא דמעיזה ה"נ לא היתה חוששת לכסופא, וממילא גם לענין כתובה נאמנת במגו ולא הוי מגו להוציא כיון דמסייע לה שטרא.

ט״ואמנם נראה דליתא די"ל דלא הוי מגו דהא אם תטעון שאי"כ אולי יבדוק עצמו באשה אחרת ויוליד ממנה בנים ותתבדה ותוחז, אבל בטענת א"ל ג"א לא תהי' כמשקרת דיכולה לומר דאצלה א"ל גבורת אנשים כדאיתא בהגהת ש"ע שם סימן קנ"ד [ואפשר דגם בטענת אי"כ לא מהני מה שיבדוק עצמו רק להפקיע כתובתה דניכר דהמניעה ממנה דלא זכתה להבנות ממנו. אבל מ"מ לא תהיה כמוחזקת לכפרנית ואצלה איו"כ, דאף דמ"מ טענת אי"כ גרוע דעכ"פ אם יבדוק את עצמו תפסיד כתובתה, מ"מ י"ל דבאמת לס"ד דרב משרשיא גם בטענת אין לו גבורת אנשים ובדק עצמו א"ל כתובת דאינה נאמנית יותר ממה שנאמנית בטענת אי"כ, ועדיין יש לפקפק דבאמת נבוך אנכי לדינא למאי דקיי"ל בשהתה עמו י"ש ולא ילדה וטוענת דאי"כ נאמנת גם למ"א, דמ"מ י"ל דבשהתה יותר מי' שנים אינה נאמנת דהא סברה וקבלה, אף דהאחרונים סתמו ולא פירשו כן מ"מ נלע"ד דמפורש כן בתוס' יבמות ס"ד ע"א ד"ה יוצא וכו' ובכתובות ר"פ המדיר במ"ש דהא דלא חשיב במתני' שכופין להוציא גם י' שנים ולא ילדה ובא בטענה, דא"כ לא הוי מצי למיתניה עלה בין שהי' לה עד שלא נישאת וכו' וכן מפורש עוד בתוס' יבמות ס"ה ע"א ד"ה שביני לבינה וכו' ומה שלא אמרה מיד משום דעד י"ש לא היו חוששין לדבריהם ולא הי' מאמינים להם, משמע דבלא"ה אמרינן סברה וקבלה כיון דלא אמרה כן מיד עכ"ל, וכל זה בטוענת אי"כ אבל בטוענת א"ל גבורת אנשים נראה דל"ש לומר כן דמחלה לו שלא יהא לה אישות לגמרי ובוודאי גרע מהמומין הגדולים דלא מהני בהו סברה וקבלה. ומעתה הרי לר' משרשי' דמוקי למתני, בטוענת א"ל גבורת אנשים ממילא משמע אף בשהתה תחתיו הרבה ולא טענה, ובזה לית מגו דאי"כ דבשהתה תחתיו אמרינן סברה וקבלה. ואולי יש לדחוק דבאמת לס"ד דר' משרשי' מיירי מתני' בטענה א"ל גבורת אנשים ג"כ רק בטוענת מיד, ואעפ"כ כתבתי כן מחמת חידוש הדין שנולד לנו לענין סברה וקבלה.

ט״זונ"ל ליישב קושייתם על הרא"ש במה דנדייק לישנא דהש"ס דבנדרים אמרו ה"נ היא גופא קא אמרה נהי דבביאה ידע בי"כ מי ידע, ואלו ביבמות אמרו היא קים לה בי"כ והוא לא קים לו, ולזה נלע"ד דבאמת אפשר דהוא ידע גם כן ומרגיש בוודאי האמת אתו דהוא י"כ, אלא דמ"מ לא נחשב להב"ד להכחשת ברי על טענתה כיון דאפשר דטוען כן משום דלא קים ליה בגווי' כ"כ וטוען כן משום אומדנא דידיה, וכעין מה דאמרינן לענין פ"פ מצאתי א"כ י"ל דדווקא לענין דיהי' נקרא הכחשת ברי בזה טענינן אולי לא קים לי' כ"כ בגווי' אבל מ"מ עדיין שייך גבה חזקה דאינה מעיזה, דאם ידעה דמשקרה לא היתה מעיזה כיון דיודעת שהאמת שהוא י"כ מסתמא גם הוא יודע האמת בבירור ואיך נאמר דיכולה להעיז ולסמוך דהבעל יתלה בעצמו דלא קים ליה בגווי', ולזה מוכח הש"ס בנדרים להסביר הדבר היא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ירצה שהיא סוברת דהוא לא ידע כלל ענין י"כ.

י״זומה מתקו שפת אמת דברי הרא"ש בנדרים שכ' וז"ל וטועה היא וסבורה היא שאין הבעל מרניש בי"כ, ולכאורה תמוה מה טעות הוא, הא באמת לא ק"ל כדאמרינן בנדרים, אלא וודאי כדברינו דמסברת לא קים ליה לחוד, מ"מ הי' מקרי העזה אלא דהיא טוענת שאינו מרגיש כלל בי"כ, ומעתה י"ל דר"מ הי' סבור כפשטא דהוא לא ק"ל בי"כ, אבל לא דהיא טוענת שאינו מרגיש כלל וא"כ הוי העזה מש"ה נאמנת ומ"מ לא הוי הכחשת ברי די"ל דלא קים ליה בגווי'.

י״חומ"ש ידידי נ"י בסוף דבריו העולה מזה דלא מבעיא להפוסקים דס"ל דבגירשתני נוטלת כתובתה, ולזה הסכים הש"ך בספרו ג"א דבוודאי בנידון דידן נאמנית לענין מזונות אף במכחישה עכ"ד. זה אינו דהא רוב הפוסקים ס"ל דגובית כתובתה רק מטעם מדרש כתובה ולא תוספת כתובה א"כ מוכח בהיפוך דחזקה דאינה מעיזה לא אלים להוציא ממון.

י״טובאמת לקושטא דמלתא בער אנכי ולא אבין דעת רבותינו הקדושים ובראשם הר"ן שכתב תחלה דבגרשתני נאמנת ליטול כתובה משום מדרש כתובה, ואח"כ כתב דלפ"ז בטוענת אין לו גבורת אנשים גם כן נוטלת כתובה, ותמוה לי דבשלמא בגירשתני וכן במת בעלה שייך סברת מדרש כתובה דכיון דמאמיני' לדבריה שנתגרשה או נתארמלה ומתירין לה להנשא, וממילא הוי זמן גביית כתובה, אבל בטענת אין לו גבורת אנשים הא בלאו סברת מדרש כתובה, הא פשיטא דאחר שנתגרשה לפנינו תהיה גרושה בוודאי, אלא דטענת הבעל דבגירושין כזה ע"י הפקעתה ממנו בטענת שקר לא נתחייב לה כתובה, א"כ מה יועיל לזה מדרש כתובה. ואם נדון דאף במפקעת עצמו שלא כדין יש לה כתובה מדינא כדחזיא במורדת דלא קנסוה רק לפחות לה כתובה ועיין תוס' ר"ע אעפ"י ד"ה ועוברת ע"ד שכתב דקנסא היא, משמע דמדינא אף דמעשיה גרמו לה אית לה כתובה, [וצ"ל בנודרת היכי דהיא נתנה אצבע בין שיניה ג"כ רק משום קנסא] וא"כ י"ל דלענין זה מהני חזקה דאינה מעיזה שלא נתחזקה לעיני ב"ד לדונה כמורדת ואין קונסין אותה, א"כ בלא ספק מדרש כתובה גם כן יש לה כתובה כיון דבוודאי היא גרושה בפנינו ומותרת לעלמא וא"כ שייטי' דמדרש כתובה לא ידענו להסביר גבי השמים ביני לבינך.

כ׳תו כתב ידידי נ"י עפ"י הקדמת המהרי"ק דגם רבא דס"ל דגרשתני אינו נאמנת, מ"מ בטוענת אין לו גבורת אנשים נאמנת אפי' למ"א, דבמקום העזה וכיסופא מודה דנאמנת, א"כ ה"נ יש לומר בכה"ג נאמנת להוציא ממון, אולם אינו מוכרח, דיש לומר דסברת מהרי"ק כי היכא דחזינן דרב המנונא למד דמ"א מודה במקום חזקה דאינה מעיזה, והיינו די"ל במקצת סניף מודה המ"א למ"ר וכעין אפושי פלגותא לא מפשינן. הכא נמי הוא הדין לרבא דס"ל דעיקר דנאמנת למ"ר הוא משום כסופא דעדיף מחזקה דהעזה מ"מ מודה המ"א היכי דיש עם הכסופא גם חזקה דהעזה דנאמנת, או דאנן אמרינן כיון דלרב המנונא נאמנת משום העזה לחוד ה"נ לרבא עכ"פ הוי צירף לטעמא דכסופא, וא"כ כל זה היכי דמפורש דלחד תנא או לחד אמוראי מהימן י"ל דאידך מודה ליה בכה"ג עכ"פ, אבל לענין כתובה י"ל דלכ"ע לא מהני טעמא דאינה מעיזה וא"כ אף בצירוף כסופא י"ל דלא מהני.

כ״אאולם יש להסתייע לידידי רומפמכ"ת בדבר זה, דלכאורה יש לעיין איך למד רבא גרשתני מן טמאה אני לך למ"ר דלמא שאני התם דליכא חזקת אשת איש כנ"ל דהא עכשיו אין דנין אותה לפנויי' אלא דמכריחים אותו לגרש, ואף דבריש גיטין אמרינן לענין בפ"נ דמקרי אתחזק איסורא, אף דג"כ דנין רק אם ראוי' להתגרש בגט זה, מ"מ אחר שתתגרש שוב י"ל דחזקת אשת איש מורה דהגט לא נכתב לשמה ואינה מגורשת, משא"כ הכא דעכ"פ אחר שתתגרש בפנינו בוודאי תהי' גרושה גמורה לפנינו, [ואולי י"ל דאם באמת שקר בפיה מקרי גט מעושה שלא כדין ובטלו הגרושין ועיין] משא"כ בגרשתני דהוי חזקת אשת איש כנגדה, וצ"ל דמ"מ בטא"ל הוי גם חזקת היתר שאינה טמאה לו אך עדיין יש לעיין דלמא טא"ל מהני חזקה דלא עבידי לבזויי נפשה לסלק חזקת ההיתר ובאמת מכ"ש דחזקה דאינה מעיזה מהני אף למ"א לסלק החזקה, אבל מ"מ י"ל דבטא"ל מאחר דנסתלק חזקה דהיתר שוב נאמנת בברי כדין ע"א, ואף בדבר שבערוה היכי דליכא חזקה נסתפקו תוס' יבמות פ"ח עיי"ש, משא"כ בגרשתני דהבעל מכחישה בברי והוי עד אחד בהכחשה, ובאמת בלא"ה קשה לי למ"ש הרא"ש ספ"ק דכתובות בסוגיא דארוס וארוסתו דאם הארוס מכחישה גם ר"ג מודה דהולד פסול דהוי ברי וברי הרי דגם לענין איסור משגחי' בברי דידיה א"כ בוודאי יש לתמוה דלמא חזקה דכסופא או העזה מהני רק שלא במקום הכחשת ברי ודומה ממש לראו' מעוברת דברי וחזקה מהני, ומ"מ לא אמרינן היכי דהוי הכחשת ברי ואם כן ה"נ בגרשתני דהוי הכחשת ברי י"ל דא"נ. והוא לכאורה פליאה עצומה.

כ״בולזה נלע"ד בהכרח קושיא זו לומר דבטא"ל איכא תרתי חזקה דהיתר ורוב שלא נטמאו, וכיון דחזקה דכסופא מהני נגד רוב וחזקה, ה"נ לכ"ש דמהני נגד חזקה וברי בגרשתני דחזקה ורוב עדיף מברי וחזקה, כמ"ש הרז"ה רפ"ב דכתובות גבי רוב נשים בתולת נישאת כיון דלר"ג במשארסתני נאנסתי מהני ברי וחזקה להוציא ממון, ה"נ מהני חזקה ורוב אף בברי וברי ע"ש. ומעתה שפיר יש לומר דבטוענת אין לו גבורת אנשים נאמנת להוציא ממון חיוב מזונות אף דלית ביה משום מדרש כתובה והיינו כיון דחזינן דבטא"ל דברי וחזקה דכסופא מהני לסלק רוב וחזקה, ה"נ באין לו גבורת אנשים נסתלק משום חזקה דכסופא הרוב וחזקה דממונא. ואי דהוי תלתא להבעל חזקה דממונא ורוב וברי, הא מ"מ כיון דיש לה ג"כ חזקה דהעזה וכל חד וחד לחודיה יכול לסלק רוב וחזקה ממילא במכ"ש דתרווייהו בהדדי יכולים לסלק רוב וחזקה וברי ודוק.

כ״גומ"ש ידידי נ"י בסוף דבריו די"ל דאף אם שקר בפיה ומפקעת עצמה שלא כדין מ"מ מדינא יש לה מזונות עד הגרושין, אלא דבמורדת קנסוה רבנן, ומש"ה עכ"פ אלים להב"ד טענתה ע"י חזקה דהעזה דאינה מעיזה לאמתלא טובה שלא לשווייה כמורדת ושלא לקנסה, וממילא יש לה מזונות, מסתברים דבריו אולם מ"ש ידידי נ"י עוד דנאמנת במגו דאי"כ דאז לא הי' מכחישה בברי ואף דלמ"א אינה נאמנת, מ"מ לענין מזונות כמ"ש הרמב"ם דאין דנין אותה למורדת. זה אינו דדווקא לעשותה כמורדת לפחתה מכתובתה לא משווינן לה, אבל מ"מ לית לה מזונות ג"כ מחששא דעיניה נתנה באחר דאם נתחייב לבעל לזונה תעגן אותו כי יודעת שיהיה קשה לו לזונה ויצטרך לגרשי' ולנקטי' בכובסא. ובזה מיושב מה דקשה לכאורה הא בנטולה אני מן היהודים למ"ר בוודאי אינה יכולה לכופו לגרש דהא ליכא טענה דבעי חוטרא לידה דהא אסורא וקיימא לכ"ע, וכיון שכן איך שייך עיניה נתנה באחר כמ"ש התוס' בסוגיא דמאיס עלי, ולפי הנ"ל ניחא דאם נאמינה דתשמיש קשה עליה יצטרך לזונה ושפיר שייך עיניה נתנה באחר וכנ"ל.

כ״דואזכיר לרופ"מ נ"י מה דקשה לי בההי' עניינא בסוגיא דנדרים פ"ב ע"א וא"א עינוי נפש ואמאי תהי' נטולה מן היהודים, הא באמת מעיקר הדין למ"ר אנן דנין דתשמיש קשה אלא דמ"א התקינו דלגבי בעל חיישינן דעיניה נתנה באחר אבל איך נוכל לעשות זה לעינוי נפש, הא לגבי אחרים אוקמי אדינא ואמרינן דאמרת כן בשביל שהתשמיש קשה לה וכיון דתשמיש קשה לה פשיטא דלא הוי עינוי נפש וצע"ג.

כ״הוהתוס' יו"ט נזהר בזה וכתב דלמ"א לא אמרינן דהתשמיש קשה לה אלא דעושית כן להקל עצמה על בעלה, אבל עדיין לא נח דעתי בזה, אף דחיישינן דזה דלא נכוף לבעלה לגרש, היינו הכל לגבי בעלה, אבל לגבי אחרים חיישינן שמא באמת קשה להם.

כ״וגם יש לעיין במ"ש התויו"ט סוף נדרים בקושייתו דאמאי אסורה לאחרים בנטולה אני מן היהודים הא אין אחע"א, ותירץ דהוי איסור מוסיף, דמגו דמיסתרא על בעלה מיסתרא ג"כ על אחרים ע"ש. ותמה מזה על תוס' דנקטו זה רק לכולל, ותמהו דהא כולי פרקי ר"י, ור"י לית ליה כולל ודבריו תמוהים דהא נטולה אני ע"כ מיירי באומרת תשמיש שלעולם עלי קונס, דאל"כ הא משעבד לבעלה ואינו חל, וע"כ דאסרה עליה תשמיש וא"כ לא מקרי היא חתיכת האיסור לדון בה דין מוסיף. ואולי יש לומר דמיירי באוסרת תשמישה על כל העולם, והא דחל על בעלה, היינו כיון דאנו דנין דהתשמיש קשה לה תו לא משעבדה ליה, ואף דלמ"א אמרינן דעיניה נתנה באחר ובערמה אומרת כן היינו דחיישינן להכי אבל לא לדונו כוודאי להקל שלא תצרך הפרה, ואולם התויו"ט מדויל ידים למש"ל בשמו דהא דתשמיש הוי עינוי נפש משום דלמ"א אמרינן דאין התשמיש קשה לה, א"כ ליתא לדברינו דבאסרה תשמישה על העולם לא לבעי הפרה דהא משועבדת ליה כיון דדיינינין לוודאי דתשמיש קשה לה, אע"כ באסרה תשמיש עולם עליה וא"כ לא הוי מוסיף ודוק.

כ״זואולם באמת לא ידענא התחלה לקושית התוס' יו"ט הא בכל מקום דאין אחע"א קיי"ל דהאיסור מתלי תלי וקאי, וכשיפקע איסור הראשון חל השני, והכי נמי אחר שנתגרשה ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר ופשוט.

כ״חאחר זמן רב בא לידי ספר שער המלך ומצאתי שהערה ממש זה פי"ז מהלכות א"ב עיי"ש.

כ״ט[א"א ב"ה ראיתי בס' שער המלך שתירץ דבשבועות ונדרים כיון דאינו יכול לחול בשעה שיצא מפיו תו לא חייל ולא אמרינן ביה מתלי תלי וקאי, וכבר עמד בזה א"א הרב נ"י במכתבו בגליון ש"ך סימן רל"ח ע"ש].