תשובות רבי עקיבא איגר החדשות נ״זTeshuvot Rabbi Akiva Eiger HaChadashot 57

א׳עובדא בא לידי פה ק' פרידלנד עמד השואל ושאל שלאחר שבישל דגים במחבת גדולה ומליאה ונתן הדגים בקערה ע"י כף אחת אחת, אחר כך עירה הרוטב בפעם אחת מהמחבת לקערה, ואחר כך כשנשתהו הדגים בקערה ונצטננו נאכלו הדגים, ונמצא בחתיכה האחרונה מונח בתוכו חתיכת דג טמא, דהיינו רצועה דקה וארוכה קצת כעין סרטין שקורין קרעפס, ובלכתו לשאול ממני ארכס ממנו חתיכת האיסור ואינו בפנינו לשערו אם יש בו ס' והשואל אמר שכפי אומד דעתו קצת הי' בו ס' אך אינו בבירור אצלו.

ב׳הנה החתיכת הדג נ"ל דבוודאי אסורה, אף כפי הסכמת האחרונים בסימן צ"ח דבאיסור דרבנן אף מבשא"מ אם נאבד האיסור תולין דהיה ששים כנגדו, מ"מ הכא הוי איסור דאורייתא כפי הסכמת הש"ך סימן ק"ז והמנ"י כלל כ' סק"ד דציר דגים טמאים ע"י בישל הוי דאורייתא והוי אינו מינו נגד דגים טמאים, ואין להתיר מטעם ס"ס ספק הי' כחוש ולא נאסר רק כדי נטילה, ספק שהי' ס' נגדו ואף דאין אנו בקיאן בין כחוש לשמן, ואין עושין מזה ס"ס דהוי חסרון ידיעה י"ל דזהו רק אם הוא בפנינו ומשום חסרון בקיאתינו מספקין במלתא, משא"כ כשנאבד דאף אם היינו בקיאים לא היינו יכולים לעמוד על הבירור שפיר הוי ס"ס, דהא מ"מ י"ל בהיפוך כיון דאפילו הי' בפנינו לא הי' אפשר לדונו בדין כחוש לא יועיל במה דאינו בפנינו. ובדבר זה נסתפק בפרי מגדים סימן נ"ג בש"ך סקט"ו, ובתפארת למשה סימן ק"ץ סט"ו כתב לאסור עיי"ש, גם הלא אף בכחוש עכ"פ בעי כדי נטילה דהוא עובי רוחב אצבע דזהו לא שייך לעשות בחתיכת דג דממילא יופסד הכל. ולפ"ז י"ל ביותר אף באיסור דרבנן יש לאסור דהוי ס"ס להחמיר ספק דהוי כחוש ואינו מועיל ספק דאינו מתפשט יותר מכדי נטילה ואת"ל דהיה שמן שמא לא הי' ס'.

ג׳והנה בדין הכף בזה שפיר הי' מקום להקל בלא הגעלה ע"י ס"ס הנ"ל ספק כחוש וספק ס' דבזה אף דעובי תחתית הדג שהאיסור מונח עליו אינו כדי נטילה, ואם כן אף בכחוש מתפשט האיסור לכף, הא קיי"ל דכחוש בלוע אינו יוצא מחתיכה בלא רוטב, וממילא אין הנאסר יכול לאסור ואף דהאיסור הוא עדיין לפנינו מ"מ לענין בליעת הכף דרך התפשטות הטעם מהאיסור דרך החתיכות הדג מקרי בלוע, וביותר מזה כתב המג"א רס"י תמ"ז במצות המשוחים בשומן ומקצתה נתחמצה ונגעה מצה אחרת בצד שלא נתחמצה לא נאסרה דהבלוע של החימוץ באותו מצה גופא ממקום למקום הוי בלוע) ואף דהחק יעקב חולק, היינו באותו חתיכה עצמו לא מקרי בלועה.

ד׳ובאמת דברי המג"א תמוהים אצלי למאוד, אם היתה כולה חמוצה היינו צריכים ס' נגד כולה ולא אמרינן שתסגי, ס' נגד מקום שנגע דהרי הטעם שמחוץ למקום נגיעתה כשמתפשט ממקום למקום ובא לשפת המצה זו נעשה בלוע הרי דהטעם דכולה מתפשט באחרת א"כ מה לי דכולה חמוצה או רק מקצתה, וכי כיפי תלוי לה לחמוצה. לזה נראה ברור כדעת הח"י, אך זהו רק באותו חתיכה, אבל מחתיכה לחתיכה אף בעוד שהאיסור מונח עליו מקרי בלוע, כמו שהעלה בשו"ת משאת בנימן סימן כ"ט (ובדבר הת"ח כלל כ"ט שכתב כן בלב הדבוק בעוף יש לעיין כיון דדבוק בו הוי לכאורה כחתיכה אחת ועיין). וגם מה דגמגמנו דהוי חסרון ידיעה לא שייך לגבי הכף דהא לגבי דבר בלוע סמכינן על בקיאתינו כמ"ש הש"ך סי' ק"ה אולם באמת כמעט מבואר להדיא בהגהת ש"ע סימן ק"ה ס"ט גבי חלב כחוש המונח על החתיכה הנוגעת בחתיכות אחרות אוסרינן כולן ולא מתירים מטעם בלוע ועיין בפמ"ג דהניח שם בצ"ע.

ה׳גם השואל אמר שקרוב לוודאי שבכל פעם כשלקח חתיכת דג עם הכף, שאם ג"כ מעט רוטב, וא"כ גם בכחוש נאסר הכף ככ"ר כמ"ש הטו"ז ס"י צ"ב, ואף אם לא הגיע הרוטב למעלה כ"כ עד אמצע של חתיכת הדג מקום שהאיסור מונח, הא מ"מ קיי"ל כר"י כדמשמע בסי' צ"ב, וכן עיקר להלכה דמקצתה תוך הרוטב בלע בכולה גם אף בלא רוטב הא קיי"ל כהרשב"א בדבר שמן בצלי בעי ס' וגם נטילה וא"כ הוי רק חד ס' שמא הי' שמן, ובזה אף אם הי' ס' מ"מ הא בעי נטילה, וכיון דחלק עובי חתיכת הדג לא היה בו כדי נטילה ממילא נכנס גם להכף דהא דבר שמן בלוע יוצא בלא רוטב, זולת שנאמר דהוי ס"ס בכה"ג ספק שהיה כחוש בלא מעט רוטב בכף דאז לא יוצא הבלוע להכף, ואת"ל שהי' שמן דלמא היה ס' וגם מעט רוטב ולא בעי נטילה, אך ז"א דמיד שאתה אומר שהי' שמן הוי ס"ס להחמיר, ספק דלא הוי רוטב, ואף אם יש ס' בעי כדי נטילה, ואת"ל שהי' רוטב דלמא לא היה בו ס' וכמ"ש תוס' כעין זה פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ. ולזה נ"ל דהכף צריך הגעלה ואף דמ"מ יש לדון כיון דהך מלתא גופא דבשמן בעינן ס' ונטילה לאו מוסכם הוא דהרא"ה חולק עליו א"כ י"ל שפיר דהוי ס"ס אך עכ"פ כיון דאמיד ומוחש להשואל דהי' מעט רוטב בכף ממילא הוי רק חד ספק והכף בעי הגעלה.

ו׳אולם בדינא דהמחבת נ"ל לדון טובא דלא בעי הגעלה דהרי הרוטב בוודאי הי' ס' נגד טעם האיסור והחשש רק דלאחר שהי' חתיכת הדג עם האיסור שבתוכו מונח על הכף, כיון דחתיכה ענ"נ ונאסר הדג ובלע הכף ממנו וכשהחזירו להרוטב נאסר הרוטב דאין בו ס' וכיון דחענ"נ הוא דרבנן והוי ספק שמא הי' בו ס' הוי ספק דרבנן, ואף דלאו בירור גמור הוא דהי' מעט רוטב בכף וא"כ הוי ס"ס להחמיר ספק שמא לא הי' בו רוטב ואף אם הי' בו ס' נאסר כדי נטילה, וספק שלא הי' בו ס' מ"מ יש כאן ב' ספיקות ג"כ ספק שהי' כחוש בלא רוטב ולא בלע כלל הכף מהאיסור ואין הנאסר וכו' גם הך דינא גופא דבשמן אף היכי דיש ס' בעי נטילה הוי רק חומרא בעלמא כמ"ש האחרונים, בוודאי יש לצרף בזה דעת האומרים דבמקצת חתיכה לא אמרנן חענ"נ עיין ש"ך סימן צ"ו בענין. דליכא גוונא דאיסורא בנ"ד אא"כ לא הי' בו ס' והי' שמן או מעט רוטב דאם היה בו ס' בממנ"פ דבכחוש אין בלוע יוצא בלא רוטב, ואם הי' מעט רוטב הי' בטל בס' ואם הי' שמן בלא רוטב דנאסר כדי נטילה מ"מ לא אמרינן לגבי חענ"נ, וכיון שכן דאם הי' בו ס' בוודאי שרי ממילא לענין חתיכה עצמה נ"נ הוי ספק דרבנן.

ז׳הן אמת שראיתי להפמ"ג בסימן צ"ח בטו"ז סק"ג דנסתפק בנשפך במבשא"מ ואח"כ הוסיפו בו מים עד דעכשיו בוודאי איכא ס' והספק רק אם אז לא הי' בו ס' ונעשה נבילה, די"ל דאסור כיון דכבר היה בכלל ספיקו דאורייתא, ודמי לספק טריפה שבשלו בכלי ונעשה אינו בן יומו עיי"ש.

ח׳אולם לדידי נראה דאין לדמותו כלל דדווקא התם דיינינין על האיסור גופא דמה שאסור בעצמותו משום ספק דאורייתא אף דנעשה אח"כ ספק דרבנן מ"מ עומד באיסורו דהיינו הבלע של ספק טריפה אף דנפגם מ"מ עומד באיסורו, וכמו כן בס' איסור שנתערב והוא דבר חשוב אמרינן דכיון דהספק בעצמותו לחומרא עומד באיסורו ולא נתבטל כיון דהוא דבר חשוב, משא"כ גבי נשפך דמיד כשנשפך ואסרנו המאכל היינו מספק שמא מעורב בו טעם איסור, אבל מ"מ לא נתחדש ולא נולד איסור חדש לומר דטעם ההיתר נהפך לאיסור כדין חתיכה עצמה נעשה נבילה, דלגבי הטעם של ההיתר אמרנו דלא נאסר מעולם דהוי ספק דרבנן, וא"כ כשהוסיפו אח"כ עד ס' מותר דטעם התיתר לא נאסר מעולם ולא בעי ביטל, ובענין זה לא מקרי תרתי דסתרי דכך משפט תורתינו הקדושה דבמילי דאורייתא ספיקו לחומרא ובדרבנן ספיקו להקל, ואולם מדברי הש"ך סימן פ"ד סק"ל משמע כדעת הפמ"ג דהרי בחורו נקוב לחוץ אסור רק מספיקא דשמא פירש, ואעפ"כ דעת הש"ך לדון בו דחתיכה עצמה נעשה נבילה.

ט׳ובזה מיושב היטב דברי הת"ח. כלל נ"א שכתב שם דאף לטעם הר"ב, מ"מ יש להקל אף בעירו הרוטב להקערה אח"כ דהוי ספק דרבנן כמו בנשפך, ותמהו כל האחרונים הט"ז והש"ך והמנ"י דהא ביצת אפרוח ודג טמא הוי מבשא"מ, ואף דהדגים טהורים שבמחבת שנאסרו הוי מב"מ עם הדגים שבקערה, מ"מ כיון דנאסרו מספק בעי ביטול כמו וודאי איסור דבלח בלח בעינן ס'.

י׳ולענ"ד נראה דהרי לרבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה אם חתיכת היתר בלע כזית חלב ובשלו עם חתיכות אחרות ובכולם ס' נגד כזית האיסור אף דחתיכה עצמה אסורה דאין הגעלה באוכלין וכדאיתא בש"ע רס"י ק"ו מ"מ אם אינו מכירו בטל ברוב כיון דפליטת טעמו אינו אוסר הוי כמו יבש ביבש כמ"ש הראשוני' בפשט דברי הש"ס פ' גיד הנשה שנתבשל עם הגידים דפרכי' ויבטל ברובה, וכיון שכן אף לדידן דקיי"ל כר"ת, מ"מ אנן אמרינן דהמעט דגים שנשארו במחבת ונאסרו מספק שמא הי' אז שם דג טמא ולא היה בו ס' אף דנאסרו לאכלו דשמא אוכלים טעם דג טמא שמעורב בהם, מ"מ גוף טעם ההיתר לא נעשה נבילה, וכשעירו אח"כ הרוטב והדגים להקערה ועכשיו יש ס' בכולם נגד טעם האיסור מותר הכל דהא הפליטה טעם ההיתר של המעט דגים ההמה אין אוסר רק אם יבוא אליהו ויברר אותם נאסר אותם מחששא דמעורב בהם טעם איסור ואין הגעלה באוכלין וממילא הוי כמו יבש ביבש כנ"ל ברור ונכון בעה"י.

י״אוכיון שכן בנ"ד נמי טעם הדג לא נעשה נבילה ולא נאסר הרוטב ולא בעי במחבת הגעלה. אך לאשר ידעתי מך ערכי מבלי לסמוך על דעתי הקלושה והוריתי להגעיל גם המחבת, אולם אם יזדמן לזה במחבת חרס דעתי נוטה להקל להשהותה מעל"ע וד' יניחני בדרך אמת:

י״בבמקור נדפסו שתי תשובות נז וזו התשובה השנייה

י״גתשובה נז

י״דבש"ע חוה"מ סימן רס"ח ס"ב בהג"ה ב' שבאו כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהן קנו שניהם עכ"ל, מלשון זה משמע להדיא דבעומדים שם קודם נפילת המציאה אף שאחד בא לשם קודם לחבירו, מ"מ קנו שניהם דבשעת נפילת המציאה לשם שניהם עומדים שם. ותמוה לי דהא בגיטין ע"ח ע"א דפריך הש"ס וליחזי הי מינייהו קדים וכו' הרי מבואר דאם קדמה היא לתוך ד' אמות אלו קודם להבעל, ואח"כ בא הבעל לשם וזרק לה הגט קנתה היא דכבר זכתה בד"א אלו לקנות על ידן הגט שיתן לה אף דבשעת נתינת הגט גם הבעל הוא בתוך ד' אמות) א"כ הכא נמי בבאו שניהם זה אחר זה ואח"כ נפל המציאה לשם מהראוי שיזכה הא' דכבר זכה בד' אמות אלו לענין מה שנפל לתוכו. ולענ"ד דין זה ברור כמ"ש דזכה האחד ובהכרח שבקינן לדברי הגהת ש"ע הנ"ל דדחיק ומוקי לנפשי' דאו שעומדים היינו דבאו לשם בבת אחת וצל"ע.

ט״וונסתפקתי להסוברים דגם במתנה ד' אמות קונים אם ראובן בא תחילה לתוך הד' אמות ואח"כ בא לוי לשם, ושמעון נתן ללוי מתנה וזרקו לתוך ד' אמות אלו, אם נימא דלוי לא קנה, כיון דראובן בא לשם תחלה ד' אמות אלו נעשו שלו וכמש"ל, או דנימא דלענין זכיית זה החפץ דא"א לראובן שיקנה דתלוי בדעת הנותן לא מקרי הד' אמות שלו וזכי' ללוי בכל מה דא"א שיזכו הד' אמות לראובן זוכים ללוי, והנה מדברי הב"ש באה"ע סימן קל"ט סכ"ג במ"ש שם בדברי הרמב"ם דאיירי דאין לה שם ד' אמות כגון דבא אחר לשם תחלה וכו' הרי דס"ל בפשיטות דאף מי שאין לו שייכות בזכייה זו מ"מ כבר הד"א הם שלו שלא יקנה בהם זה האחר.

ט״זאמנם דברי הב"ש תמוהים לכאורה מסוגיא דגיטין הנ"ל דפריך והא אי אפשר לצמצם, ולדברי הב"ש משכחת לה ברווחא דתחלה הי' אחר בתוך הד' אמות, ובעודו שם באו הבעל והאשה זה אחר זה לתוך ד' אמות אלו דכ"ז שהראשון עומד לשם הד"א שלו ולא ניקני להבעל והאשה, ואח"כ הלך הראשון משם דבאותו שעה שהולך משם הבעל והאשה זוכים כאחד בד"א אלו אלא ע"כ דלענין הגט אין נפקותא בזכיית אותו האיש דאין לו שייכות בו וצל"ע לדינא ומה דיש לעיין בהג"ה זו דהא אי אפשר לצמצם, עיין בספר בית מאיר סימן קל"ט דהתעורר מזה.