תשובות רבי עקיבא איגר תניינא ק״גTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 103
א׳לכבוד בני הרב הגאון מה' שלמה נ"י בק"ק ווארשא.
1
ב׳א) מה שכתב בני חביבי נ"י דלתירוצא ב' דהרשב"א במשמרת הבית דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אלא דוקא היכי דהמיעוט נגרע מהרוב עצמו דמיושב בזה קושייתי בההיא דקיי"ל דקטן וקטנה מייבמים דסמכינן על הרוב שאינם סריסים ואיילונית דמ"מ נימא סמוך מיעוטא דאיילונית לחזקת איסור אשת אח שהי' מקודם בעוד שבעלה הי' חי:
2
ג׳דבריך נכונים, אבל אינם מעלים ארוכה לגמרי, דהרי הרא"ה ותוס' והרא"ש בבכורות (דף כ"ג) הקשו אם הי' רוב מצויים אצל שחיטה מומחים דנימא סמוך מיעוטא דאין מומחים לחזקה, ותירץ הרא"ה דרוב היינו כל, וכ"כ עוד גבי רוב פרות אינן חולבות אא"כ יולדות, דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, הרי דס"ל אף דהיכי דאין המיעוט נגרע מהרוב עצמו, מכל מקום אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וישאר קושייתי הנ"ל:
3
ד׳ב) ובדברי הרשב"א הנ"ל יש לי בעניי הרבה דברים, במ"ש בטענותיו על הרא"ה דאנן איך אכלינן בשרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה, ואי משום דלא אפשר, מ"מ יקשה כן לר"א דלא רמי אנפשיה הך סברא דלא אפשר שאני, עיי"ש, ולא ידעתי הא מוצא הדין דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא הוא משינויא דרבא יבמות (דף קי"ח) רישא סמוך מיעוטא מפילות, וע"כ כדי לאוקמי למתני' אף כרבנן דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה, אבל לסתמא דהש"ס שם דהוא בכ"מ ר"א ורבינא דאמרינן שם מחוורתא דמתני' כר"מ, מוכח דס"ל דלרבנן לא אמרינן סמל"ח, א"כ לר"א לשיטתיה ליכא קושיא משחיטה:
4
ה׳גם י"ל דהא דר"א לא רמי אנפשיה טעמא דלא אפשר שאני, היינו דס"ל דבדאורייתא אין לחלק בכך, אבל לדידן אף דס"ל סמל"ח לחומרא כיון דהוא רק מדרבנן שפיר אמרינן דבמקום דלא אפשר לא גזרו, ורב כהנא דחה להוכיח דאפי' בדאוריתא י"ל כן, דאלת"ה ר"מ היכא אכל בישרא, היינו אף אם נימא דר"מ דחייש למיעוטא היינו מדרבנן כמ"ש תוס' מ"מ היכי דהמיעוט מסייע להחזקה ס"ל לר"מ סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא, דהא ס"ל הכי אפילו לקולא גבי תינוק שנמצא בצד עיסה לשוי' פלגא ופלגא לטהר, והיכי אכל בשרא אע"כ דאפילו בדאורי' אמרינן לא אפשר שאני:
5
ו׳ג) והנה קושיא זו דהרשב"א, הקשה המהרש"א בבכורות, ומה דתירץ דניקב הושט הוי רק בכלל טריפה שנשחטה, זהו נגד פסקא דידן בש"ע סי' ל"ג דנקובת הושט הוי נבילה, [ובאמת בעניי לא מצאתי מקור לדין זה דנקובת הושט הוי נבילה, ומצאתי אח"כ בפרי מגדים שעמד בזה, וכעת תמהתי ביותר, דהא מפורש בתוספתא פ"ב דחולין שחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט שניהם, או שניקב הושט ואחר כך שחט שניהם טריפה ושחיטתה מטהרתה, הרי מפורש דנקובת הושט הוי רק טריפה ששחטה וכן מפורש לענ"ד בהרא"ש פ"ב דחולין סי' ו' במ"ש וכן בשהה במיעוט סי' וכו', אף על גב דמטרפא בנקובת הושט דלא גמירי שהי' אלא במידי דמנבלא ביה עכ"ל, ביאור הדברים, דדלמא דוקא בשהה בין סי' לסי' דאם לא תצרפם אין כאן שם שחיטה כלל דמנבלא ביה בזה גמירי דין שהי' שלא תצרפם, אבל בשהה במיעוט סי' דאף אם לא תצרפם שם שחיטה עליו, דיהי' מעשה הראשון כנקב בעלמא, והוי שחט נקובת הושט לטהר מידי נבילה, בזה מצרפים שלא יהא אפילו טריפה דהכל שם שחיטה עליו והשהיה לא מגרע בזה]:
6
ז׳ד) ולענ"ד דברי המהרש"א סתורים לדבריו בחולין (דף י"א) ד"ה נימא הא מלתא דכתב בחד תירוצא דהמיעוט טריפות לא שכיח, וא"כ ליתא לקושייתו בבכורות הנ"ל אבל באמת דברי המהרש"א הנ"ל תמוהים, דא"כ גם לר"מ לא ניחוש, דהא במיעוטא דמיעוטא מודה ר"מ, וגם איך נילף דאזלינן בתר הרוב היכי דהמיעוט שכיח מרובא מעליא דהמיעוט לא שכיח, ונ"ל על קושיא מהרש"א בבכורות דודאי בכולל שם טריפות הוי מיעוט גמור דישנו בהרבה בהמות זו בכה וזו בכה, אבל שם נבילה דהוא רק ע"י נקובת הושט או פסוקת הגרגרת זהו הוי מיעוטא דלא שכיח ולזה לר"מ היכי אכל בשרא דלמא במקום נקב שחיט, אף דבדק כל האברים והחשש רק על נקובת הושט, מ"מ כיון דלא באנו לדון דוקא מדין נבילה, אלא בסתם דלמא הבהמה טריפה ע"י נקובת הושט, דהא באמת אף דנקובת הושט הוי נבילה מ"מ גם טריפה היא כמ"ש תוס' חולין ר"פ אלו טריפות מקרי מיעוט דשכיח דשם טריפות הוי מיעוט דשכיח, אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטי, ובאנו לדון מכח סמוך מיעוטא לחזקה דאינו זבוח, א"כ צריכים לדון שמא הוא נבילה, זהו מקרי מיעוט דלא שכיח ונכון:
7
ח׳ה) תו כתב הרשב"א שם להקשות על הרא"ה מההיא דט' שרצים, עפר אני תחת כפות רגלי הרשב"א, ואני אומר באינה ויראה הא מצינו כמה פעמים בטומאה דרבנן שורפים בנטמא במשקים, דקיי"ל דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא, וכן בשבת (דף ט"ז) גזרו אגושא לשרוף וכן בששה ספיקות שורפים, א"כ מכ"ש דנוכל לומר, היכי דמדאורייתא שורפים מכח הרוב לא רצו חז"ל מכח חומרתם בכ"מ לומר סמל"ח למנוע השריפה, וההיא דתינוק ע"כ הטעם דלא הוי רוב מעליא, וכמו שצ"ל גם עתה בהוכחתו מט' שרצים דלא אמרינן כלל סמל"ח דתינוק שאני דלא הוי רוב גמור, גם מבואר ברש"י קדושין החילוק דבט' שרצים הוי רובא דאיתא קמן, מש"ה לא אמרינן סמל"ח, [והרשב"א במשמרת הבית כשמחלק דט' שרצים כיון דנמצא בעיסה ורוב שבבית אם מתעסקים בעיסה מטמאין אותה, ונסתייע מדברי רש"י קדושין, ולא ידעתי, הא ברש"י מבואר חילוק אחר, וכצ"ל, גם דברי רשב"א אפשרים רק לשיטת תוס' דבתינוק שנמצא לא ידעינן דנוגע בעיסה, אבל לרש"י לא שייך כן, דהא גם בתינוק מוחזקים בודאי דנגע ולא דמספקינן רק על התינוק עצמו אם הוא טמא] וכעין זה חילק התה"ד סי' שי"ד לענין ממון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, דזהו רק ברובא דליתא קמן, אבל ברובא דאיתא קמן מוציאין [אאב"ה ראיתי שבגליון תה"ד כתב אאמ"ו נ"י במ"ש שם להוציא מדברי הרשב"ם דברובא דבאיתא קמן הולכין בממון אחר הרוב, וז"ל, וק"ל דממ"ש הרשב"ם בסוגיא דשם בהא דאמרינן הנ"מ באיסורא כגון ט' חניות, א"כ משמע דגם כה"ג דהוא רובא דאיתא קמן הוא רק באיסורא אבל לא בממונא, וצ"ע, עכ"ל, ויש להסביר לפי שיטת רש"י קדושין הנ"ל דבממון הטעם דאין הולכין אחר הרוב משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון, וכמ"ש תוס' רפ"ג דבב"ק וברובא דאיתא קמן הא לא אמרינן סמל"ח, [ובאמת לפ"ז יקשה לשון רש"י חולין (דף י"ב ע"א) דלמסקנא הא דאזלינן בתר רובא ילפינן מאחרי רבים להטות ולא מחלקינן בין איתא קמן לליתא קמן והרי לדברי רש"י קדושין הנ"ל הא יש חילוק דרובא דאיתא קמן אלים יותר מליתא קמן, דמהני אף נגד חזקה, וצ"ל דזהו רק מדרבנן דהם אמרו והם אמרו לחלק בתקנתם בין איתא קמן לליתא קמן, אבל לענין דאורייתא אין סברא לחלק ודוחק] וזהו ממש כמו שכתב בני הרב נ"י בסוף דבריו אלא שכתב כן מסברא דנפשיה, ובאמת מפורש כן ברש"י קדושין הנ"ל, ובני נ"י רצה להעמיס כן בכוונת הרשב"א שלא יקשה עליו מרוב טבחי ישראל דל"א סמל"ח, ולא ידעתי, הא הרשב"א טרח לתרץ ההיא דט' שרצים, הרי ס"ל דאפילו ברובא דאיתא קמן אמרינן סמל"ח:
8
ט׳ו) ולשיטת הרא"ה והרא"ש הנ"ל מיושב לי היטב קושיית תוס' ריש חולין (דף ג') ד"ה מ"ט לא אמר וכו' ותירוצם דחוק מאד כמובן, דהנה הרמב"ם נקט במומר שהוא מומחה, והיינו דבמומר לא אמרינן רוב מצויים מומחין, והקשו האחרונים דא"כ ר"א דאוקי מתני' במומר לוקי במומר כעין אוקימתא דרבינא דהכל שוחטים ואפילו מומר במד"א דידעינן בי' שהוא מומחה וכו' ונרויח דלא יקשה וכולן ששחטו אההיא, ולזה נראה דגם במומר איכא רוב מומחין, אבל המיעוט דאינו מומחה שכיח במומרים, מש"ה בעינן שיודעים בו שהוא מומחה, כיון דהוי מיעוט דשכיח אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וא"כ כ"ז לדינא דקיי"ל כשינויא דרבא ביבמות דמיניה יוצא היסוד דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא וכנ"ל, אבל לסתמא דתלמודא דהוא בכ"מ ר"א ורבינא דקאמרי שם מחוורתא מתני' כר"מ, מוכח דס"ל דלרבנן לא אמרינן סמל"ח וכנ"ל לא בעינו במומר שיודעים בו שהוא מומחה, דאזלינן בתר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, מש"ה ר"א לשיטתיה לא מצי לאוקמי מתני' במומר וכאוקימתא דרבינא, ולפ"ז פריך הש"ס שפיר רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה דכיון דס"ל ביבמות דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הו"ל למנקט מתני' דהכא במומר וכאוקימתא דרבינא לענין מומחה, דכיון דבמומר מיעוט שאינו מומחה שכיח אמר סמל"ח ובעי' יודעים בו שהוא מומחה, ומשנינן דרבא לטעמיה דאביי קאמר ואיהו לנפשיה מוקי באמת במומר וכאוקימתא דרבינא דבעינן שיודעים בו שהוא מומחה, וא"כ דברי הרמב"ם מפורשים בסוגיא ודוק:
9
י׳ז) ומיושב לי בזה סוגיא דחולין (דף י"ב ע"א) אי דלא ידע אי גמיר נימא רוב מצויין מי לא תניא וכו', וקשה לי אמאי לא פריך מדר"נ עצמו דאמר אמר לשלוחו צא ושחוט וכו', ולפי הנ"ל ניחא דהתם י"ל דבאמת הוי רוב אבל מ"מ המיעוט שכיח ומדרבנן אסור משום סמל"ח, וכיון דהוי רק דרבנן שוב סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו ואמרינן דהשליח שחטו, ולזה פריך מהברייתא מצא תרנגולת ומוכח דהוי מיעוטא דמיעוטא, וק"ל, [ובלא"ה י"ל דבאמר לשלוחו מטעם ס"ס אתינן, ספק שליח עושה שליחותו, ואת"ל אחר שמא מומחה]:
10
י״אח) ובזה נפשט לי מה דמסתפק הפרי מגדים, אם עשה שאינו זבוח גם בחיה ועוף כיון דנפקא מוזבחת ובההיא כתיב מבקרך וצאנך והיינו דאם נימא בחיה ועוף ליכא עשה, מאי פרכי' על ר"נ מברייתא, דלמא ר"נ ג"כ סבר דהוי רוב מצווין א"ש מומחין אלא דסבר דהמיעוט שכיח ואמרינן סמל"ח, ובברייתא דקתני תרנגולת דליכא חזקה דאינו זבוח סמכינן על הרוב, ועלה קתני או שאמר לשלוחו, היינו ג"כ בתרנגולת, או כיון דאסור רק משום סמל"ח דהוי דרבנן סמכינן על חזקה דשליח עושה שליחותו, [והיינו לשיטת תוס' דחזקת איסור אמ"ה לא הוי חזקה דהרי מתה לפנינו רק מכח חזקה דאינו זבוח,] אע"כ דגם בעוף איכא עשה דאינו זבוח:
11
י״בט) ובאמת קשה לי, הא עכ"פ לר"מ דס"ל חולין (דף ק"ב) דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך וצאנך, כיון דס"ל דמבקרך וצאנך דוקא אפילו למה דסמיך ליה דהיינו אמ"ה מכ"ש מה דילפינן מוזבחת עצמו דהיינו עשה דאינו זבוח לא תיכול, דהוא דוקא בבקר וצאן ולא בחיה ועוף, א"כ יקשה מסוגיא דחולין (דף פ"ו) דחרש שוטה וקטן ששחטו פטורים מלכסות דרוב מעשיהן מקולקים, הא ר"מ חייש למיעוטא, וע"כ משום דאמרינן סמוך חזקה לרובא והוי מיעוט, כמו מיעוטא דמיעוטא, וכן הא דמחייב ר"מ משום נבילה מה"ט הוא, והא כיסוי דשייך רק בחיה ועוף מה חזקה הוא לר"מ, לא מבעי' לשיטת רש"י וסייעתיה דהא דבהמה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אמ"ה בודאי קשה הא לר"מ ליכא אמ"ה בחיה ועוף, אלא אף לשיטת תוס' דמטעם חזקת אינו זבוח, הא לר"מ לכאורה גם עשה אינו זבוח ליכא בחיה ועוף, דהא ס"ל דמבקרך וצאנך דוקא ואין בכלל חיה ועוף, אח"ז ראיתי בפרי מגדים בפתיחה להל' שחיטה ד"ה עוד אבאר לך וכו' שהקשה כן להפוסקים דליכא כלל עשה דאינו זבוח והחזקת איסור רק משום אמ"ה אמאי פוטר ר"מ מכיסוי, הא לר"מ דאמ"ה אינו בחיה ועוף ליכא חזקת איסור עיי"ש, ולענ"ד גם לאינך שיטות דס"ל דאינו זבוח הוי עשה יקשה ג"כ דלר"מ בודאי ליכא עשה דא"ז בחיה ועוף וכנ"ל, האומנם דתוס' כתבו בחולין (דף ל"ג ע"א) וי"ל דמ"מ אמ"ה אסור דבעי' שחיטה, עכ"ל, וא"כ שפיר הוי חזקת איסור, אבל לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, דמהיכן ילפינן האיסור בלא שחיטה, דשחיטה בעינן שלא תהא נבילה אחר שתמות, אבל מחיים כיון דליכא משום אמ"ה מהיכא נפקא איסור אם לא דכוונתם מחמת עשה שאינו זבוח, אבל גם בזה קשה הא לר"מ כיון דבקרך וצאנך דוקא לענין אמ"ה מכ"ש דהוי דוקא לענין איסור אינו זבוח דנפקא מהא קרא עצמה דוזבחת וצע"ג, ובמק"א הארכתי:
12
י״גי) מ"ש בני רחימי נ"י לסתור תירוצו ב' דהרשב"א דהא ודאי אפילו באינן מומחין רוב שחיטתן מתוקנים, א"כ הא דאסור שחיטת אינו מומחה הוא רק מטעם סמל"ח לא הבנתי דבריך. דא"כ יהי' מזה הכרח ליסוד הדין דאמרי' סמל"ח, ויהי' מזה תיובתא לתוס' וסייעתם דס"ל לא אמרינן סמל"ח, ורבא ביבמות מוקי ג"כ מתני' רק כר"מ, גם לכ"ע הא עכ"פ לסתמא דתלמודא ביבמות דקאמר מחוורתא מתני' כר"מ משום דס"ל דל"א סמל"ח, יקשה דלשתרי שחיטת אינו מומחה, ולומר דבאמת כן הוא מלבד דהוא רחוק ודחוק, יקשה איך פרכינן בפשיטות אי ד דידע דלא גמיר פשיטא הא הרבה השמיענו מה דבאמת מותר לפי סתמא דתלמודא יבמות הנ"ל, ואשמעינן דאמרין סמוך מיעוטא לחזקה וכדרבא, אא"כ דנצטרך לומר אף לפי סתמא דתלמודא הנ"ל, מ"מ שחיטת אינו מומחה דראו חז"ל דהמיעוט שכיח הרבה והחמירו בזה וכעין שכתבו תוס' יבמות (דף ל"ו) לענין רוב ולדות ולענין משאל"ס, א"כ גם על הרשב"א ליכא קושיא, אבל באמת גם על זה יקשה, איך פרכינן אי דידע דל"ג פשיטא, כיון דמדאורייתא שריא מה פשיטות יש, דודאי יהי' אסור מדרבנן. א"ו נראה דבאינם מומחין ליכא רוב דשחיטתו מתוקנים וכדמשמע לישנא דהרשב"א דכתב לתרץ קושיית הרא"ה משום דהוי מיעוטא דמיעוטא כתב בלשונו הזהב דאף במיעוט דאין מומחין יש דשוחטים יפה, משמע דישנו מציאות לפעמים אבל לא דהוי רוב, והטורי זהב סימן ט"ו כתב בפשיטות דרוב מעשיהם מקולקלים, ואף שהנכון עם בני נ"י דדברי הרמב"ם רפ"ד מהלכות שחיטה אינם מורים כן, מ"מ צ"ל דשבקינן דדחיק לאוקמי נפשיה כפירושו דהכ"מ, או כמו דראיתי להמבי"ט בספר קרית ספר דהעתיק לדברי הרמב"ם אלו באם שחט לפנינו איזה פעמים יפה, בזה מדאוריתא מותר לאכול משחיטתו ומדרבנן אסור, ואף אי נימא דהרמב"ם יסבור כן דרוב מעשיהן מתוקנים, מ"מ תוס' והרשב"א והרא"ש דהקשו על רוב מצויין אצל שחיטה דנימא סמל"ח, בודאי אלו היו סוברים דגם במיעוטא אין מומחין רוב מעשיהם מתוקנים לא היו מקשים כלום, דהוי מיעוטא דמיעוטא ממש, גם תוספות בכורות אחר דכתבו להוכיח דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כתבו והא דאמרינן רוב מצויים וכו' ואמאי לא הקשו בפשוטו בדרך ממה נפשך מ"ש דבאינם מומחין דאסור ולא סמכינן על רוב מעשיהם מתוקנים ומה שכתב דבסתם סמכינן על רוב מצויין א"ש מומחין, מ"ש הך רוב מהך רוב, א"ו דס"ל דאינן מומחין ליכא רוב כלל:
13
י״דיא) מ"ש בני להוכיח בחזקה דרוב מעשיהם מתוקנים דאל"כ בהולכים לבית השחיטה נידון ביה דין קבוע שאינו ניכר, אני אומר ולטעמך איך קונים לוקחים בהמה מבית המוכר וסומכים על רוב בהמות כשירות והא הוי קבוע וכן ביבום, וכבר עמדתי בזה, והסברתי לעצמי דוקא היכי דהרוב מכח התערובות, ואנו דנין דכל דפריש מרובה פריש בזה יש דין קבוע אבל רוב בהמות כשירות דלאו מדין תערובות דנין דהבהמה זו פירשה מהרוב כשירים, דהא גם בנולדה לפנינו מותרת ול"ש בזה ענין פריש אלא דשדינן לה בתר רובא דעלמא דהוייתה ובריאתה כדרך הרוב, וכן לענין איילונית וסומא דאם הוא בעיר שכולם אין מומחין וא' נתגדל בפנינו בעיר זו, אעפ"כ דנין אותו דדרכו כדרך הרוב דאין שוחטים אא"כ למדו, ובכל הנך דלאו מדין פריש מרובא פריש הוא אין דנין בו דין קבוע:
14
ט״ויב) גם י"ל דקבוע הוי רק היכי דיש מיעוט בקבוע בודאי אבל בכל הנך טריפות ואיילונית וכדומה דאותם שידוע לנו שהם טריפות ואיילונית אינם בכלל הספיקות דדנינן עליהם, ועל אותן שאין דנין אין בהם ודאי טריפות ואיילונית וכדומה:
15
ט״זיג) תו כתב בני נ"י לסתור תירוצו דהרשב"א דהוי מיעוטא דמיעוטא דמ"מ יקשה בהא דאמרינן פ"ק דחולין דף ג') ר"ג וב"ד ס"ל כר"מ הא גם לרבנן לתסר משום סמל"ח זהו קשה גם לתירוץ להרא"ש והרא"ה דכתב לתרץ רוב מצויים היינו כל או דהוי מיעוטא דמיעוטא, הא גבי כותים ליכא למימר הכי, דא"כ גם לר"מ לא ניחוש, דהא מודה ר"מ במיעוטא דמיעוטא, ובאמת זהו קושי' תוס' בבכורות מהא דר"י אכל משחיטת כותי, ואמאי לא חשש לומר דסמל"ח, לענ"ד י"ל דהא צריכים להבין לישנא דהש"ס וגזר רובא אטו מיעוטא, מה ענין גזירה, הו"ל לומר דחיישי' למיעוטא, ולזה נראה דזהו ממש כההיא סוגיא דר"פ כל הצלמים, דלר"מ גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום, ופירש הרמב"ן דאף במקומות שהוחזקו דאין עובדים אותה, כיון דלר"מ מיעוט יש לו חשיבות גזרינן אטו אותו מקום, ולרבנן מיעוטא כמאן דליתא ולא גזרינן והר"ן כתב שם כסגנון הזה, דאפילו סתם מקומות מדינא שרי ואסורים רק משום גזירה עיי"ש, וא"כ ה"נ לענין כותים דמצאו במקום אחד שעובדים ע"ז, ולר"מ גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום, ולרבנן ל"ג, וא"כ אף לענין שחיטה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ כיון דהמיעוט בעצמותו לא חשוב סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ כיון דהמיעוט בעצמותו לא חשוב לרבנן אלא כשאנו דנין על הבהמה זו שלפנינו אמרינן סמל"ח אבל לענין גזירה אטו אותו מקום, כשאנו דנין על המקומות מיעוט מקומות כמאן דליתא ולא גזרינן, וראי' לזה דאמאי גזרו על היין לר"מ הא ר"מ מודה היכי דהחזקה מסייע לרוב כדאיתא יבמות (דף קי"ט) והא היין הי' לו חזקת היתר, אע"כ דחז"ל רצו לגזור איסור יין של אותו מקום משום הרחקה ורק לגזור שאר מקומות אטו מיעוט מקומות תלוי בפלוגתא דר"מ ורבנן, אי מיעוט חשוב או לא, ואנו אין דנין על היין לומר בו חזקת היתר, אלא על המקומות, וה"נ לרבנן לענין שחיטה, כיון דבעלמא המיעוט כמאן דליתא, ואינו חשוב לגזור עליהם ולא תליא כלום בחזקת היתר או איסור שבחפץ ודו"ק:
16
י״זיד) תו כתב בני רחימי בההיא דבב"ק אייתי ראיה דמומחה את, היינו אף דרוב מצויים נגד זה יש רוב מומחים שאינם מנבלים, וזה דניבול אתרע ליה רובא בודאי כן הוא הפשוט, וכ"כ הפרי מגדים סי' א' [אולם לפ"ז סתם אדם ששחט וניבל, נימא מה ששוחט אח"כ בלא אחרים רואים אותו ליתסר דהא אינו מכלל הרוב, וכיון דאתרע וניבל פ"א בפנינו וגם אף בשחט בזמן רב אח"כ דאפשר דלמד בנתים, מ"מ נימא כיון דהוא שחט כשלא היה מומחה יצא מכלל הרוב זה ודלמא גם עתה לא היה מומחה, ובזה יש לדון טובא, אבל עכ"פ מה ששחט במעט זמן אחר שחיטתו זו שכיבל בפנינו והא אסור וחידוש שלא הובא מזה כלל באחרונים]:
17
י״חטו) מה דהקשה בני נ"י כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב דלמא הוא מיעוטא דמתנבלים בשחיטת מומחה, נ"ל כיון כי היכי דאמרינן בע"ז (דף ל"ד ע"א) כיון דאיכא שאר עגלים וכו' הוי מיעוטא דמיעוטא, ה"נ י"ל כיון דרוב הניבול הוא ע"י אינו מומחה, וגם רוב העולם אינם מומחין, ויש ג"כ חזקה שלא למד בכה"ג מפקינן ממוכא, ובאמת יותר הו"ל לבני נ"י להקשות דנימא רוב מצויים נגד רוב ניבול, דהוא מן אינו מומחה והוי פלגא ופלגא, ואיך נוציא ממון ומ"מ לפי הנ"ל י"ל דסמוך פלגא לרובא בעלמא דאין מומחין וחזקה דלא למד:
18
י״טטז) גם י"ל דמדין שומר אתינן עלה דחייבי' בתורה בלי בירור שבועה דנאנסה והכא אפשר דלא מהני שבועה דהוי כההיא דאיסי דספ"י דבב"מ אם יש רואים יביא ראיה ויפטור, ואף להפוסקים שם דאינו צריך לישבע, מ"מ דוקא התם דאף במקום שיש רואים, מ"מ אפשר דלא ידע מי ומי הם הרואים, אבל בזה כיון דבידו לברר שהוא מומחה צריך לברר, וכההיא דאמרינן שלח אחוי, גם כיון דכיבלה בידים, ואם אינו מומחה הוי מזיק בידים דמי קצת לההיא דסי' שמ"ו סי"א בספק שמירה בבעלים ופשע דס"ל להרמב"ם דחייב והטור ס"ל דפטור, ומבואר בסמ"ע והש"ך שם טעם פלוגתייהו דהרמב"ם לשיטתיה דפושע הוי כמזיק וצריך להביא ראיה לפטור, א"כ הכא דהוי כמזיק ממש לכ"ע צריך להביא ראיה, אלא דיש לחלק, די"ל דשאני התם דהוא מזיק בודאי אלא דבבעלים גזה"כ לפטרו מש"ה על הספק חייב, אבל הכא זהו עצמו הספק אם הוא מזיק:
19
כ׳יז) מ"ש בני נ"י להעמיס בכוונת הרמב"ן לדברי קצות החושן סי' ר"פ וטען עליו בני נ"י מדברי תוס' מ"ש דרובא עדיף מחזקה ילפינן מפרה אדומה, לענ"ד בפרה במה שמזין עליו עדיין אין דנין על איסור והיתר ולא בשום דבר ואח"כ כשנגמרה ההזאה, אז דנין אם הפרה היתה כשירה והועיל ההזאה ואנו דנין מכח הרוב דנטהר ויצא מחזקת טמאה ואין כאן עתה חזקה, ואף דאחר הזאה הז' צריך הערב שמש מ"מ דנין כן אחר ההערב שמש, ורק בממון א"א לפסוק עליו ממון מכח הרוב, משום דאפילו לפי הרוב עודהו מוחזק בממונו וטוען שאינו רוצה לסלק חזקה מממונו, ומה"ט אין זה ענין לדברי הרמב"ן, דמה בכך שבאה לפנינו כשהיא חיה, מ"מ אחר השחיטה נידון מכח הרוב דנשחט בהכשר ואין כאן עוד חזקה:
20
כ״איח) תו כתב בני נ"י על תוס' סנהדרין (דף פ') דרמזו בקושייתם על חולין (דף י"א) והא מהתם אין ראי' רק על היכי דלא אפשר, ולמה לא הקשו מההיא דסנהדרין (דף ס"ט) לענ"ד אין כוונתם אההיא דילפינן מרוצח ועדים זוממין, אלא על תחילת הסוגיא דאמרינן מנה"מ דאזלינן בתר רובא, מנ"ל הא כתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן לא תבעי לך, הרי דרובא דא"ק נפקא מאחרי רבים להטות ממילא אף בנפשות כן דהא האי קרא בנפשות כתיב, ומזה הקשו על ההיא דנסקלים בנשרפים דהוי ג"כ רובא דאיתא קמן:
21
כ״ביט) מה דהקשה מעלתך על הרשב"א במה דרוב טבחי ישראל דנימא סמוך מיעוטא לחזקה, גם אנכי עמדתי בקושי' זו, ובאופן זה, דבט' חניות י"ל דאנו דנין שיש לפנינו רוב בשר שיצאו מחזקתן ודנין על הך חתיכה שהוא מהרוב חתיכות שיצאו מחזקתן, ובתוס' נדה (דף י"ח ע"א) ד"ה אחר הרוב והכא דאיכא חזקה נגד הרוב וכו', מ"מ י"ל דלא אמרינן בזה סמל"ח, מטעם הנ"ל, ודוקא בט' שרצים דאנו דנין החזקה על העיסה שהנמצא בההוא צפרדע אבל מ"מ תמוה במצא גדייו ותרנגוליו בעיר שרוב טבחי ישראל, דאנו דנין רק על הגדי הזה מי שחטו, ולא נפרש מבשר המקולין, בזה שייך סמל"ח, ודמי ממש לט' שרצים, וצע"ג:
22
כ״גכ) ובדברי הרשב"א במ"ה לא הבנתי כראוי דבטענותיו על הרא"ה כתב לדחות תירוצו דהרא"ה דרוב היינו כל, דמ"מ איכא מיעוט מומחין דשוהים, הא זהו יקשה גם לתירוצו דהרשב"א דל"א סמל"ח, אלא היכי דהמיעוט נגרע מהרוב עצמו, בזה יקשה מה מהני רוב מומחין, מ"מ נימא סמוך מיעוטא דשהית מומחין דזה נגרע מהרוב עצמו, והא תינח אם כולם מומחין דזהו עצמו הרוב, דאין שוהים והמיעוט אין שוהים ולא נגרע מהרוב עצמו, אבל ברוב מומחין הוי כמו מיעוט מפילות, ואולי יש לדחות דוקא במפילות, דאמרינן דהעיבור היה גרע שנתעברה נפל ויצא מהרוב, אבל ע"י מומחה דההמחאה הי' כראוי, והשהיה ענין אחר, ולגבי השהיה אנו דנין דמומחין עפ"י הרוב אין שוהים ולגבי זה אין המיעוט נגרע מהרוב, ועדיין צ"ע, כן נראה לענ"ד, אביך השמח בחכמת תורתך:
23
כ״דחולין (דף ט"ו ע"ב) תוס' ד"ה כגון שהיה לו חולה, וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת וכו' דאיבעי' היא וכו', ונראה לענ"ד ליישב בתוס' שבת (דף מ"ג ע"א) ד"ה טבל מוכן, דהקשו במתני' דהמעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל, דלתסר משום מגו דאתקצאי בה"ש וכו' עיי"ש. ומזה תמוה לי בדברי תוס' סוכה (דף י' ע"ב) וכ"כ גם הר"ן ביצה להוכיח מההיא דלגין של טבול יום, דאמרינן דבתחילת היום הוי סעודה הראויה הא אסור משום מוקצה דאתקצאי בה"ש וכו' מוכח דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, ולכאורה תמוה, הא ממתני' דהמעשר פירותיו הנ"ל מוכח דבטבל ל"א מגו דאתקצאי בה"ש, ועיין רש"י ביצה (דף ל') דכתב הטעם דבמוקצה דאתקצאי בה"ש מנחמת אי' דרבנן לא אמרינן, וע' תוס' שם, עכ"פ יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון דבמתקן טבל בשבת לא אסרינן משום מוקצה אזדא לה הראיה מההיא דלגין של טבל, ולכאורה צע"ג:
24
כ״הוהנראה לענ"ד דבעיקר קושי' דתוס' שבת הנ"ל עמד המהרש"א בקושיא דלמא באמת הך מתני' דהמעשר פירותיו אתי' כר"ש דלא ס"ל מוקצה מחמת איסור עיי"ש, ונ"ל דלק"מ דהרי בגיטין (דף נ"ד ע"א) פרכינן דר"מ אדר"מ, דס"ל דבדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד, ובמעשר פירותיו לא קנסו דבשוגג יאכל, ופירש"י שם דסתם מתני' ר"מ, הרי דניחא לסתמא דתלמודא דמתני' זו ר"מ, ולזה יפה הקשו תוס' דהא בסוגיא דחולין ס"ל לרב דר"מ מודה בשוחט בשבת דאסור משום מוקצה דמוקצה מחמת איסור אית ליה ויקשה אמאי בשוגג יאכל, הא אתקצאי בה"ש מחמת איסור ונכון:
25
כ״ואמנם נ"ל ליישב קושיות תוס' למ"ש הר"ש פ"ז דדמאי במתני' דלוקח יין מבין הכותים דמיירי בבין השמשות דאף דאין מעשרין ודאי מ"מ מותר ע"י תנאי מה שאני עתיד להפריש וא"כ לר"מ לשיטתיה דס"ל דיש ברירה ורשאי לשתות ע"י מה שאני עומד להפריש, א"כ טבל לא אתקצאי בה"ש דיכול לתקן ולומר מה שאני עתיד:
26
כ״זאך עדיין יקשה על האיבעי' בביצה אם יש מוקצה לחצי שבת דנפשוט דאין מוקצה לחצי שבת, דא"כ עדיין יקשה אמאי בשוגג יאכל, הא כשחשכה לו ליל שבת שאין לו תקנה להפריש באותו שעה איתקצאי ולתסר כל השבת ויהיה מוכח מזה דאין מוקצה לחצי שבת, אמנם נראה דג"ז לק"מ, ויעויין בתוס' שבת (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אין לנו דר' יוחנן ס"ל במוקצה מחמת מיאוס דאסור כר"י ובמוקצה מחמת איסור כר"ש דמותר דס"ל דמחמת איסור קיל מן מחמת מיאוס, ויעויין בתוס' ישנים דאף דאמרינן בחולין דר"מ מוקצה מחמת מיאוס לית ליה ומחמת איסור אית ליה היינו דרוב ס"ל דמחמת איסור חמור יותר, אבל ר' יוחנן ס"ל דמחמת מיאוס חמור עיי"ש, א"כ לר' יוחנן כיון דר"מ לית ליה משום מיאוס כ"ש דלית ליה מחמת איסור, וממילא ניחא ההיא דמעשר פירותיו ואין הוכחה מזה דאין מוקצה לחצי שבת:
27
כ״חולפ"ז מיושב דברי הר"ן ותוס' סוכה הנ"ל בהוכחתם מלגין של טבל והיינו דס"ל דטבל הוי כמו מוקצה מחמת איסור, וההיא דמעשר פירותיו בשוגג יאכל, היינו ר"מ לשיטתו דס"ל יש ברירה, ובאמת לא אמרינן מוקצה לחצי שבת או לר' יוחנן ל"ל לר"מ מוקצה מחמת איסור, ולזה קושייתם דמנ"ל לרבא לומר זאת אומרת דסוף היום קונה, ועי' בתוס' דהיינו זאת אומרת ולא ס"ל דאיהו לנפשיה סבר דתחילת היום קונה עירוב, דלמא גם הברייתא זו ס"ל דתחילת היום קונה, אלא דס"ל כר"י דאמרינן מוקצה מחמת איסור, וס"ל ג"כ דאסור לאכול ע"י תנאי, דמה שאני עתיד להפריש כדס"ל לר"י ור"ש גבי לוקח יין דאסור אי מטעם אין ברירה או מטעם דשמא יבקע, ולא הוי סעודה הראויה ודו"ק:
28
כ״טולפ"ז מיושב קושיית תוס' שהתחלנו דליכא למפשט האיבעי' מדרב, דבאמת לא אמר רב מסברא דאין מוקצה לחצי שבת, אלא לשיטתי' דס"ל דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור ומוכח דהמעשר פירותיו דבשוגג יאכל דהטעם דר"מ לשיטתי' לא אתקצאי לבה"ש דיכול לתקן ע"י מה שאני עתיד להפריש, וממילא מוכח דאין מוקצה לח"ש, אבל לדידן דקיי"ל כר"י ומחמת מיאוס חמיר ולית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור לא נפשוט כלל, ויכולים לומר דיש מוקצה לח"ש ודו"ק:
29
ל׳ובזה מיושב היטב קושיית מהרש"א בביצה (דף ג') בתוס' ד"ה מוחלפת דיקשה דרבנן דר"י אדרבנן דר"י, גם קשה מאד בסוגיא דשם, הא באמת שינויא דעולא, דמיירי בתרנגולת לגדל בצים הוא מרווח טובא, ואמאי נדחקו ר"י ורבא לשנויא בדוחק דמוחלפת או לדבריהם, והנראה לענ"ד דהנה בעירובין (דף ל"ט ע"ב) אמרינן וצריכא וכו', אבל ביצה דאיכא למגזר משום פירות הנושרים וכו', ולכאורה תמוה, דהא תינח לר"י ורי"צ אבל לאינך טעמא דביצה משום מוקצה, וכן לאוקימתא דעולא דמיירי בעומדת לגדל ביצים יקשה דההיא בבא וכן בביצה מיותר:
30
ל״אוהנראה לענ"ד, דהנה בתוס' סוכה הנ"ל נקטו בקושייתם ג"כ על שני יו"ט של גליות דנימא מגו דאיתקצאי בה"ש, והיינו דדלמא עתה ביום ב' הוא י"ט, ומ"מ אף דנולדה בחול, כיון דאנן מספיקא לא היה אפשר לאוכלו בה"ש דשמא הראשון יו"ט, וא"כ אתקצאי בה"ש, ותירצו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ולכאורה קשה דלפ"ז הו"ל לגמרא לומר בפשיטות דבבא וכן ביצה צריכא דלא נימא אף דהוי ב' קדושות מ"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי, מש"ה קתני ביצה לאשמועינן דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ואי דזהו כבר נשמע מההיא דכלכלה דיקשה ג"כ מאי מהני התנאה דמ"מ ליתסר משום דאיתקצאי בה"ש, ומוכח דמוקצה מחמת יום שעבר ל"א, א"כ יקשה דלימא ההיא דכלכלה צריכה לאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, והנראה לענ"ד דמה שכתבנו דמכלכלה ג"כ מוכח כן תליא בזה דלרב משרשיא דס"ל רפ"ג דגיטין דטעמא דאמר ר"י בלוקח יין משום דס"ל בתולה בדעת עצמו אין ברירה ועיין בעירובין (דף ל"ו ע"ב) דמההיא דאיו משמיה דר"י מוכח דס"ל דגם בדרבנן אין ברירה, א"כ שייך בטבל מגו דאיתקצאי אבל לאינך מ"ד דר"י ס"ל די"ב אלא דחייש לשמא יבקע אין ראיה מכלכלה, די"ל דלא איתקצאי בה"ש, דהא יכול להפריש בה"ש בדרך תנאי מה שאני עתיד להפריש, די"ל דוקא בלוקח יין דהוא דאורייתא חיישינן לשמא יבקע, אכל בכלכלה פירות דתרומות פירות דרבנן, ואף זיתים וענבים ס"ל להרמב"ן הובא בב"י א"ח סי' רכ"ה, וכ"כ בפשיטות תר"י בברכות דף מ"ה ע"א) ד"ה כל שטיבולו במשקה דהוי דרבנן, דדוקא יין ושמן הוא דאורייתא ולא זיתים וענבים, י"ל דלא חיישינן לשמא יבקע, ולפ"ז ניחא דמה דל"א בצריכותא דכלכלה דתני לאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דזהו אינו מספיק למאן דס"ל אליבא דר"י דיש ברירה ולא איתקצאי בה"ש, ומ"מ בבבא דוכן ביצה לא משנינן דאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, דלמ"ד אליבא דר"י דאין ברירה נשמע זהו מכלכלה, באופן דנקט הצריכותא בזה דמספיק לכל האמוראים, ונכון מאד בעזה"י:
31
ל״בולפ"ז מיושב קושייתינו דלאינך טעמי באיסורא דביצה, דאייתר בבא וכן ביצה י"ל דהנך אמוראי ס"ל דיש ברירה ואצטרך ההיא דוכן ביצה לאשמעינן דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, דלא נשמע מכלכלה, ולפ"ז מיושב מה דנדו ר"י ורבינא מאוקימתא דעולא, די"ל דס"ל דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה [ואף דר"י ס"ל דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, מדפריך לאיו מ"ש בא לכאן ולכאן א"כ מוכח מההיא דר"י בהר"ז גיטך אם מתי דס"ל דיש ברירה, מ"מ י"ל כפי דמחלקי תוס' בגיטין דבלוקח דאפשר דאין עתיד להתברר לעולם בזה אמרינן אין ברירה,] ויקשה דאייתר בבא דוכן ביצה מש"ה הוכרחו דאין טעמא דאיסור דביצה במתני' זו משום מוקצה אלא משום משקין שזבו, או פירות הנושרים:
32
ל״גולפ"ז מיושב קושיית מהרש"א דדרבנן אדרבנן לא קשיא דכיון דאמרי' מוחלפת י"ל באמת דאיירי בעומדת לגדל ומשום מוקצה ובבא דביצה אצטריך לאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, דלא נשמע כן מכלכלה, די"ל דס"ל דיש ברירה ולא איתקצאי בה"ש דיש לו תקנה ע"י תנאי מה שאני עתיד להפריש ודו"ק:
33
ל״דוהנה לכאורה יש מקום תפיסה על דברינו שאמנו דבכלכלה יש תיקון בה"ש בתנאי דמה שאני עתיד להפריש דאמרינן יש ברירה ובתרומות פירות ל"ח לשמא יבקע אמאי צריך להתנות אם היום חול יאמר בבה"ש שבין ראשון לשני מה שאני עתיד להפריש אחר יו"ט, אבל באמת לק"מ, דנהי דבדרבנן ל"ח לשמא יבקע, מ"מ טוב יותר בתנאי אם היום חול דאף אם באמת יארע דיבקע לא שתה איסור, ומ"מ לא איתקצאי בה"ש, דהא אפשר ע"י תנאי דמה שאני עתיד להפריש:
34
