תשובות רבי עקיבא איגר תניינא קי״בTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 112
א׳לחתן בני ידידי הרב רבי יעקב נ"י אב"ד דק"ק וואנגראוויץ.
1
ב׳מ"ש חתני רו"מ לתמוה על הריב"ן בתוס' יבמות (דף צ') דשוגג ומזיד קאי על אכילה מסוגיא דגיטין (דף נ"ד) דרמינן דנ"מ אדר"מ, ואם מיירי באכילה הא הוי בדאורייתא דלא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד:
2
ג׳הנה ביסוד דברי הריב"ן, הי' נ"ל כיון דבאו לתרץ רק הא דפרכי' תבא עליו ברכה וכו', דחזי לכהן, והא התשלומין נעשו תרומה, ולזה פירש הריב"ן דמיירי באכילה, ובאכילת מזיד לא נעשו התשלומין תרומה, א"כ י"ל דמזיד דקתני היינו דכל שבמזיד בא אם באכילה אם בתשלומין קנסוה, ובשוגג דקתני היינו שוגג גמור באכילה ובתשלומין, וליכא צד מזיד ופרכת הש"ס הנ"ל תבא עליו ברכה, היינו במזיד על אכילה דהתשלומין לא נעשו תרומה, ופרכת הש"ס בגיטין הנ"ל היינו מהתשלומין כיון דבהזיד בתשלומין קנסוהו גם בשוגג לקנסיה, דהא בדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד:
3
ד׳ואולם לישנא דהתוס' אבל התשלומין הם מזיד, מבואר שעל מזיד בתשלומין לא קנסו, והם ידעו בכוונת הריב"ן שכן הוא, או הוכיחו כן דאל"כ מ"מ מנ"ל למפרך דתבא עליו ברכה, דלמא מיירי רק במזיד בתשלומין, יהי' איך שיהיה כפי דברי תוס' שבכוונת הריב"ן, יפה תמה חתני רומ"פ נ"י:
4
ה׳ונראה לענ"ד דע"י קושייתו מובני' יותר דברי תוס' דלכאורה קשה מי הכריחם לומר בשיטת הריב"ן או על הריב"ן עצמו דבמזיד בתשלומין לא קנסו, ואי מכח קושיא הנ"ל, דמאי פרכי' דלמא מיירי רק במזיד בתשלומין, הא בפשוטו, דבתשלומין אמאי קנסו רבנן בשוגג, דהא סתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י דס"ל בגיטין דבדרבנן לא קנסיכן שוגג אטו מזיד, אע"כ דקאי על האכילה, ואי דמ"מ יקשה דלמא בשוגג ובמזיד דקתני היינו בתשלומין, וחכמים קנסו על שגגתו, באכילה דהוא דאורייתא, ז"א, כיון דעל מזיד באכילה ל"ש קנס דתע"ב ל"ש למקנסיה בשוגג אטו מזיד, דהא במזיד ליכא קנסא, וא"כ מנ"ל להמציא דעל מזיד דתשלומין לא קנסו, הא י"ל בפשוטו, דפרכת הש"ס הכי הוא, דהא טעמא דרבנן דקנסו שוגג אטו מגיד, ע"כ משום האכילה דהוא דאורייתא ולזה פרכינן דהא במזיד באכילה ליכא קנסא דתע"ב ורווחא שמעתתא:
5
ו׳ולזה נראה דהי' קשה לתוס' כקושייתו דמה פרכינן בגיטין דר"מ אדר"מ, ע"כ דס"ל להש"ס דסתמא קתני אף באוכל תרומה דרבנן, או דנטמא בטומא דרבנן, א"כ אף אם מיירי באכילה, יקשה דרבנן אדרבנן, ומוכרח לומר דרבנן דר"מ לאו היינו ר"י, א"כ שפיר יקשה מנ"ל להש"ס דלמא שוגג ומזיד קאי על התשלומין, ולזה הוכרחו לומר דס"ל להש"ס דבאמת ליכא קנסא כלל רק על מזיד דאכילה:
6
ז׳עוד נ"ל על תמיהתו דהך מלתא אי שוגג ומזיד קאי על האכילה או על תשלומין תליא בפלוגתא דפליגי בפסחים (דף פ') בההיא דנטמא וזרקו דלמ"ד התם דמזיד קאי על הטומאה דקנסוהו רק על התחלתה דפסולא, ה"נ באכל תרומה הקנס רק על התחלה, דהיינו האכילה דוקא, ולאידך מ"ד דהתם דקאי רק על הזריקה, ה"נ הכא קאי על התשלומין [אף דתוס' נקטו הטעם להך מ"ד דראוי לקנוס יותר על הזריקה דמקריב דבר טומאה לגבוה, היינו דמנ"ל להך ס"ד לפרש על הזריקה ולא על הטומאה וקנסוהו רק על התחלה, לזה כתב דס"ל דמ"מ על הזריקה ראוי לקנוס יותר אף דהוא סופו, כיון דמקריב דבר טמא לגבוה, וא"כ מה דקתני במזיד הורצה ע"כ דקאי על הטומאה ומוכח דליכא קנס על התחלתא מדלא קנסו גם על הטומאה] א"כ ממילא ה"נ באכל תו ליכא קנס על ההתחלה רק על גמרו דהיינו התשלומין דדמי לזריקה וע"כ השוגג באכל תרומה קאי על התשלומין א"כ י"ל דמה דפרכינן תע"ב, היינו למ"ד התם בדם שנטמא דקאי על הטומאה, הא הוי דאורייתא, וכמ"ש להדיא בתוס' גיטין ולהך מ"ד ע"כ באכל תרומה ג"כ קאי על התשלומין, ושפיר פרכינן:
7
ח׳תו הקשה חתני נ"י בהרשב"ם ב"ב (דף מ') ד"ה רודאה וכו' אפילו הוציא המלוה על הלוה כת"י וכו', דמהיכן פשיטא להרשב"ם בכת"י דא"נ לומר פרעתי ללמוד מיניה לשטר, ב', מאי צריך למערכה זו, הא פשוט דעל שטר א"נ לומר פרעתי, דהא מתני' ערוכה פוגמת שטרה לא תפרע אלא בשבועה, הרי דבשבועה מיהא גובית, וכן בסוגיא דשבועות, האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו' אמרינן זיל שלים, ואי אמר לשתבע לי וכו' הרי מפורש דעל שטר אינו נאמן פרעתי, וכן מפורש ככמה מקומות, ומאי צריך ראיה לדין זה:
8
ט׳ידידי חתני, בודאי בפשוטו דברי הרשב"ם תמוהים, והנראה לענ"ד דמה דפשיטא להרשב"ם דבכת"י א"נ לומר פרעתי י"ל דיצא לו מההיא דכתובות (דף כ"א) אבל אמגילתא לא דלמא משכח אינש וכו' ותני' הוציא עליו וכו' משמע דלא יהי' נאמן לומר פרעתי, והפוסקים דס"ל דנאמן על כת"י פרעתי טרחו ליישב ההיא דכתובות הנ"ל עיי"ש בהרא"ש ובריטב"א ובשיטה מקובצת, א"כ י"ל ס"ל להרשב"ם זה לראיה דעל כתב יד א"נ לומר פרעתי ועל השני' דמה צורך כלל לראיה, נראה לענ"ד עפי"מ דהקשה הרשב"א על הרמב"ן דס"ל דעל כת"י נאמן לומר פרעתי דכיון דאין גובין בו ממשעבדי אינו חושש להניחו, הרי בשטר פקדון דאין ענין שעבוד נכסים, אפ"ה לא הי' נאמן החזרתי רק מכח מגו דנאנסה, והש"ך סי' ס"ט סי"ד דבשטר פקדון נמי הי' יכול לגבות ממשעבדי, אי לאו דנאמן החזרתי במגו דנאנסה, גם כיון. דשם שטר עליו אינו מניחו ביד המלוה עיי"ש, ולפ"ז ניחא דהרשב"ם רוצה לדון דמה דאמרינן וצ"ל כתובו, היינו דבלא אמר כתבו אין רשאים לכתוב אף שיפרשו שלא באחריות ובלא"ה צ"ל כן, מדלא נקט בקיצור דהוי חוב לו לשעבד נכסים לגבות ממשעבדי, ע"כ דבא ליתן טעם דאין כותבין אף שלא באחריות] לזה הוצרך הרשב"ם לראיה דהי' מקום לומר מה דמבואר בכל הש"ס דעל השטר א"נ לומר פרעתי דדלמא דוקא בשטר אחריות אבל שלא באחריות כיון דאינו טורף ממשעבדי אינו חושש להניחו, ומההיא דשטר פקדון אין ראיה כדדחי הש"ך, לזה למד הרשב"ם כיון דבכת"י א"נ פרעתי כדמוכח מההיא דכתובות, הרי אף דאינו טורף ממשעבדי חושש להניחו ביד המלוה מכ"ש שטר, דשם שטר עליו דא"נ לומר פרעתי אף בלא אחריות דאינו טורף ממשעבדי:
9
י׳אמנם עכ"ז לא יספיק דהא מסוגיא דשטר הקנאה מבואר דשט"ח שאין בו אחריות גובה מנכסים בני חורין, וכמ"ש הש"ך שם בס"ק הנ"ל, וזה התמיה יסתער גם על הרשב"א הנ"ל דלמאי צריך משטר פקדון, ולא הוכיח בפשוטו מסוגיא דהקנאה דשט"ח שאין בו אחריות גובה מבנ"ח וה"ה כת"י, ועי' בתומים שנדחק, אבל אי' דבריו [מספיקים על הרשב"ם:
10
י״אונראה לענ"ד דמסוגיא דההקנאה לא מוכח, דהנה ממה דאמרינן תחילת הסוגיא ואי כשאין חייב מודה וכו' מזה אין ראיה, די"ל דסתמא קתני יחזיר אף בנמצא השטר והוא ת"ז, דבפשוטו הכי הוא דאם לאח"ז יחזיר כ"ש בתוך זמנו, ולזה פרכינן כיון דיש בו אחריות לא יחזיר דע"כ בשביל ריעותא דנפילה מהימן פרוע אפילו ת"ז, א"כ גם באין בו אחריות ניחוש דיתבע אותו ת"ז או במשלם זמניה ויגבה מבנ"ח, אלא דהי' מוכח כן דלא יקשה מנ"ל להש"ס להמציא דאביי מוקי למתני' בחייב מודה ומשום חיישינן לפרעון, דלמא ס"ל דל"ח לפרעון, ומתני' באין חייב מודה,. והיינו לא דטעין לא לויתי, דבזה גם אין בו אחריות לא יחזיר דדלמא יבורר שאמר לא לויתי על שטר זה ולא יהי' נאמן עוד לומר פרעתי דהוחזק כפרן ויגבה מבנ"ח, אבל י"ל דמיירי בטוען פרעתי דביש בו אחריות לא יחזיר אף אי ל"ח לפרעון מ"מ כיון דעכ"פ הוא אינו אומר להחזיר אנן חיישינן דלא לוה ולא מטא לידיה, גם הא נאמן לומר פרוע במגו לא לויתי, אבל אין בו אחריות יחזיר דנהי דנאמן לומר פרעתי במגו דלא לויתי. הא לעולם לא יגבה בשטר כזה דלא חשש להניחו, כיון דאינו גובה ממשעבדי, ובזה ל"ש לומר דסתמא קתני אף בת"ז וכנ"ל, דהא אביי ס"ל אדם פורע תוך זמנו, א"כ יהי' מוכח מזה דגם בשטר שלא באחריות אינו נאמן פרעתי:
11
י״באמנם גם מזה לא מוכח, די"ל דמ"מ קשה כיון דלא יגבה בו לעולם ולמאי מחזירין למלוה, ע"כ לצור עפ"י צלוחיתו ומוכח דיש בנייר ש"פ, ויקשה דנחזיר ללוה לצור דהא טוען פרעתי והנייר שלו, ואי דטען מזוייף בזה יקשה איך יחזור דלמא יבורר דטען מזוייף וימצא קיום ע"י דדימה וזייף, דחיישינן לכך מחמת ריעותא דנפילה ויגבה מבנ"ח דהוחזק כפרן, אע"כ דמוקי בחייב מודה וחיישינן לפרעון, ושמואל מוקי בטוען מזוייף והוצרך באמת להמציא דאומר הי' ר"מ דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבנ"ח, והיינו אף באומר להד"ם דהשטר חספא בעלמא הוא, והסברתי לי די"ל דס"ל כיון דדרך שטרי ראיה עשויים לטרוף בו ממשעבדי, מש"ה אם אין בו אחריות אין עליו שם שטר ומקרי מפי כתבם ויכול לומר להד"ם, ומש"ה יחזור לצור דלעולם לא יגבה בו, גם בלא"ה אינו קושיא דנימא דאביי מוקי באין חייב מודה, כיון דקושטא דקתני בברייתא מפורש דאפילו חייב מודה לא יחזיר, ואסיקנא באמת דשמואל תיובתא מהך ברייתא ושפיר אמרינן דאביי מוקי בחייב מודה, באופן דליכא הוכחה מסוגיא זו דשט"ח בלא אחריות דא"נ לומר פרעתי מש"ה הוצרך הרשב"א לבא עלה מההיא דשטר פקדון, והרשב"ם הוצרך לבא עלה ללמדו מדין כת"י דא"נ לומר פרעתי, דזהו מוכח מההיא דכתובות (דף כ"א הנ"ל) דבזה ליכא למימר דהחשש שיגבה בו ת"ז, הא אביי הוא מרא דשמעתתא דכתובות שם ואיהו סבר אדם פורע ת"ז והריטב"א שם כתב באמת לתרץ אההיא אבל מגילתא לא, דהחשש שיגבה בו ת"ז ותמוה לי, דהא אביי ס"ל דאדם פורע ת"ז,] ודו"ק:
12
