תשובות רבי עקיבא איגר תניינא קנ״בTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 152
א׳לידידי הרב רבי ליפמן נ"י.
1
ב׳מה דהקשה מעכ"ת בדברי הש"ך (סי' ל"ג סכ"א) דרכי תמיד לדחוק דכוונת הש"ך לחוש על קרום שלא חזינן דניקב במקצתו זה ל"ח אם יש לו בדיקה, מש"ה אלו הי' לושט בדיקה מבחוץ הי' מהני כיון דעתה כל הקרום שלם בניקב חצי עור הפנימי בזה חיישינן דאותו עור שניקב מקצתו נתרפא, וממילא יש חשש דהחיצון עדיין נקוב אלא דאין לו בדיקה:
2
ג׳מה דהוקשה לרו"מ בדברי הרא"ש דא"כ אמאי נקט רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ, הא גם בפנימי לחוד אין לו בדיקה לק"מ, דבפנימי לחוד פשיטא דאין לו בדיקה דדלמא הארס עדיין מבחוץ, אבל בעור החיצון הי' ס"ד דסגי הבדיקה, כיון דבעור החיצון אין רואים רושם ארס אין עוד חשש וא"צ לבדוק הפנימי, לזה אשמעינן כיון שהוא אדום אפשר דרושם בעלמא אין ניכר, וצריך לבדוק גם בפנימי:
3
ד׳ומה דקשה לי בדברי הרא"ש בסי' ג' ועוד אי לא עטרפי וכו', למה יבדקנו, מלבד דאינו קושיא כ"כ דמ"מ צ"ל הדין למי שירצה לבחון יותר לבדוק החיצון דאולי לא ימצא ארס ולא יצטרך לטרוח לבדוק הפנימי, ביותר תמוה, הא הרא"ש לשיטתי' דס"ל דההיא דמסקי קועי' דמי מיירי לענין דרוסה, ומוכח דלענין ארס ג"כ אמרינן במקום ארס קשחיט ובהמה אין לה תקנה, א"כ בבהמה דא"א לבדוק בפנימי דשמא במקום ארס קשחיט, וירצה לבדוק קודם השחיטה עור החיצון, על זה אמר רבה דושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכי דיכול לבדוק הפנימי דהיינו בעוף דשוחט קנה לבדו, אבל בבהמה אין לו תקנה וצ"ע ובההיא עניינא תמהתי על הפר"ח, דבסי' קי"ד כתב דהעיקר כתירוץ הר"ן דאפילו האדים החיצון אין סופו לירד לפנימי, דסימנים קשים הם אצל דרוסה, ותמוה, דהא מ"מ באותו עור דשלט הארס סופו להתקלקל כדחזינן דבקנה אם יש בו טיפת ארס טריפה, דזהירא מקלי קלי, א"כ אף אין סופו לירד בפנים, מ"מ סופו להתקלקל החיצון, וממילא טריפה והר"ן לשיטתי' אזיל דס"ל בשניהם אדומים או לבנים כשר, אבל הפר"ח בסקי"ב דטריפה כיון דעור אחד כולו לקוי אינו מתקיים בעור השני, א"כ אזדא לתירוצא דהר"ן הנ"ל:
4
ה׳מה דהקשה מעכ"ת בחולין (דף ק' ע"א) על דברי התוס' שם, מה פרכינן בע"ז תנינא לה, הא אשמעינן דאף בב"ח דל"ש ליתן לאורחים נכרים לא בטל בפשוטו י"ל, או דבאמת ס"ל לסוגיא לקושטא דמלתא דאורחים נכרים לא חשיבי וממילא גם חתיכה נבילה הוי הטעם משום דדייני' על אחר הביטול, ויהי' באמת נפשט ספיקא דבעל פרי מגדים בפתיחה להלכת תערובות, בחתיכה בב"ח דנתערב בב' חתיכות נבילה אי בטל לענין כיון דגם לאחר הביטול לא חזי רק לנכרים, לא מקרי חהר"ל, ותוס' רצו לומר דהוי חהר"ל, אבל לפי האמת לא הוי חהר"ל, או די"ל דזה פשיטא ליה להש"ס מסברא דעיקרן דדברים חשובים לא בטלו הכל דנין אותם כלאחר הביטול, וזהו העיקר גם בנבילה ואין בזה חידוש, אבל באמת לדון ולומר רק על אחר הביטול, זהו נסתר מהא דקיי"ל בא"ח סי' תרע"ג בנר חנוכה דלא בטל, דהוי דבר שבמנין עיי"ש, אף דאחר הביטול ויהיו כנרות אחרות לא יהיה דבר שבמנין מ"מ אנו דנין ג"כ על קודם הביטול, ומה שבמקור הדין, בתה"ד מביא ראיה מתוס' חולין, והט"ז הקשה דהוא ראיה לסתור, דהא כתבו דאנו דנין על אחר הביטול, לענ"ד כך כוונת התה"ד, דזהו ס"ל מסברא, דכמו אם אחר הביטול הוי חהר"ל ולא בטל, ה"נ אם קודם הביטול הוא חשוב לא בטל רק דהוצרך לראיה מתוס' דלא נימא דחהר"ל ודבר שבמנין אין אנו דנין כלל על הך חתיכה, אלא על חתיכה דעלמא כיוצא בזה, וא"כ בנר חנוכה דהנר בעצמותו בעלמא אינו חשוב, אלא דהך נר המיוחד לנר חנוכה חשיבא, אולי לא מקרי דבר חשוב, לזה הביא ראיה כיון דחזינן דחטאת בטילה, דכהנים אין מחזיקין טובה וכו' אף דחתיכות אחרות כזה חשיבי, מ"מ הך חתיכה אינה חשובה, וכיון דאפילו לקולא אזלינן בתר חתיכה זו, מכ"ש לחומרא, ומדוקדק היטב בלשון התה"ד עיי"ש, וזהו ביאור תוס' בקושייתם דהקשו אמאי חטאת בטל הא הוי חהר"ל וכ"ת שאני וכו' דהא חתיכות בב"ח וכו', ולכאורה תמוה, דבלא"ה מי ניחא אמאי הוי בב"ח ראוי להתכבד, הא אסור לכל, ולדברינו ניחא, דבל"ז י"ל דאזלינן בתר חתיכה דעלמא, ושפיר הוי בב"ח חהר"ל, דחתיכה דעלמא כיוצא בזה הוי ר"ל, לזה הקשו כיון דחטאת בטל, ע"כ דאזלינן בתר חתיכה זו, א"כ אמאי בב"ח לא בטל, ותירצו דאם יתבטל יהיה חהר"ל, וא"כ מסקנתם דאזלינן בתר חתיכה זו, וזהי ראיית התה"ד:
5
ו׳עכ"פ חזינן דמשום קודם ביטול מקרי ג"כ חהר"ל, מ"מ י"ל דפסיקא להש"ס דאין לחלק בין קודם הביטול או לאחר הביטול, ואין בידינו לדון אם יש בזה חידוש, די"ל דפסיקא לחז"ל דזהו מלתא דפשיטא, וא"צ לאשמעינן:
6
ז׳תו הקשה רומ"פ בתוס' חולין (דף ק' ד"ה כיון שנתן טעם) וזה אין לומר כשאין ב"י מגעילין הא מ"מ כשיגעילו כשאב"י מוכח דנטל"פ אסור, ממילא יקשה ג"כ דהמים נ"נ:
7
ח׳בודאי דברי תוס' מחוסרים הבנה, ובלימודינו אמרתי למה דמבואר בע"ז (דף ס"ז) דלר"מ דסבר נטל"פ אסור, הא דנבילה שא"ר לגר אינו קרוי נבילה מוקי בסרוח מעיקרא לפ"ז י"ל דכוונת תוס' דדלמא מגעילו וכו' והיינו דנותן טעם לפגם אסור ובעינן ס' לבטלו, ומ"מ אם אין בו ס' אף דאסור לאכלו משום דמרגיש טעם האיסור דאסור, מ"מ המים בעצמותם לא נעשו נבילה, כיון דהם פגומים, והוו כסרוחים מעיקרא ורק הבליעה אסור כיון דהיה איסור בעודו משובח ונכון:
8
ט׳מה דהקשה בדברי הר"ן פרק ב' דפסחים גבי בית שאור, דלתירוצו הראשון יקשה גם בנשתמש בו חמץ בצונן, אמאי משתמש בו מצה בצונן, נראה די"ל אף דבלע צונן, מ"מ כיון דבליעת צונן מהני הכשר הגעלה, או עירוי ג"י, דהא הר"ן מדמי ליה ליי"נ, והתם גם לכ"ח יש תקנה, וכמו דפסק המחבר סי' תנ"א סכ"א, דאף בבלע ע"י כבישה יש תקנה לכ"ח ע"י הגעלה, ומש"ה מותר להשתמש בצונן, אבל בבלע ע"י בית שאור, י"ל דהוי כמו בליעה בחמין, ולא מהני הגעלה, וכמו דדייק הר"ן בלשונו הזהב, דכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין כיון שאין לו תקנה רק שבירה, הרי דדייק שנשתמש בחמץ כיון דבליעתו מרובה, אבל בבלע בצונן י"ל דמהני הגעלה, א"כ י"ל דשימש בו חמץ הוי בליעתו בצונן, ובית שאור הוי כשימש בו בחמין, וכמ"ש הר"ן דהרמב"ן מצא בירושלמי גם לענין הכשר כלים לדמותו ליי"נ, והיינו כנ"ל כיון דבליעתו בצונן, כן נראה לענ"ד:
9
