תשובות רבי עקיבא איגר תניינא מ״וTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 46

א׳לכבוד הרב ר' אלי' נ"י אב"ד בק"ק פלעשי.

ב׳ע"ד שאלתו בנשא מינקת חבירו:

ג׳הנה בדין שוגג כתב מהרי"ו בשם הא"ז דבמינקת חבירו בשוגג מהני וסגי הפרשה, והתה"ד כתב לחלק דוקא שוגג גמור דלא ידע כלל שהיא מניקה, או בע"ה דלא ידע דין מינקת חבירו, אבל לא ביודע הדין, אלא סמך על איזה סברא להתיר, והמ"ל כתב דמוכח דהר"י אורלייניש חולק על זה ממה דהביא הרא"ש בשמו להוכיח מההיא דפרק אעפ"י, והא התם הוי שוגג גמור בהוראת ר' יוסף עיי"ש, ובאמת החלקת מחוקק נקט סי' י"ג דאפי' הוראת ת"ח שהורה לו כך לא מקרי שוגג גמור, ואזדא לה ראיית המ"ל, וראי' ברורה לזה, דהרי התה"ד בסוף התשובה כתב הגהה אפי' באשת כהן צריך לדקדק היטב בתשובת מיימוני שהשיב מהר"ם למ' יעקב אי סמכינן אחד מד' עיי"ש, היינו דבתחלה כתב דאפי' באשת ישראל יש לסמוך בדיעבד על הגהת מיימוני דבשנה מעוברת ג"כ סגי בכ"ד חדשים, דאף דתלמודא מסיק דוקא באשת כהן סמכינן אחד מד' היינו משום דלאו הלכה פסוקה היא דעת מהר"ם בחודש העיבור עיי"ש, מזה נשמע דבאשת כהן סמכינן על חד מד' אף דהלכה פסוקה דלא כוותיה, ועל זה כתב דצריך לדקדק בתשו' מיימוני אי סמכינן אחד מד', והכוונה על תשו' מיימוני השייכים לסדר נשים סי' כ"ד, דשם כתב דדוקא בההיא דמת תוך ל' יום דמן הדין היה לומר דהלכה כרבנן אלא חומרא בעלמא הוא עיי"ש, ולכאורה תמוה, אמאי לא הביא דמתשובה זו מוכח ג"כ דלא כהא"ז לענין שוגג, דהא שם מבואר דעפ"י הר"ר יעקב עשו כן, וביותר דהמ"ל דייק מדברי התה"ד דס"ל דליכא חולק על הא"ז, דבשוגג לא יוציא, ולזה יפלא אחרי דעסיק בה התה"ד בדברי תשו' מיימוני הרי מפורש חולק על הא"ז, ע"כ דעפ"י הוראת חכם לא מקרי שוגג מעליא, ואזדא לראיית המ"ל:

ד׳מ"ש מעכ"ת דמ"מ הוי ראיה, דאם הי' סברא לחלק בין שוגג למזיד מנ"ל להר"י אורלייניש להביא ראיה, דלמא ההיתר רק היכי דלא הוי מזיד גמור, ע"כ דאין שום סברא לחלק, לק"מ, די"ל דפסיקא להר"י אורלייניש דאין לחלק בין שוגג עפ"י הוראה לבין מזיד גמור, ואם קידש כנשא הוי לגמרי כנשא, דהא בסוגיא לא מצינו הדין רק בנשא, אלא דבאנו ללמוד קידש מנשא, וכיון דמצינו עכ"פ דקיל יותר קידש מנשא לענין שוגג קצת, מה"ת לן להמציא דקידש יוצא:

ה׳מ"ש מעכ"ת ראיה מתוס' דהקשו בההיא דלא תתארס ולא תנשא, הא י"ל דנקט לא תנשא לענין אירסה בשוגג זהו ליתא, דהא הך ברייתא ר"מ קתני ור"מ לשיטתי' דקניס בדרבנן שוגג אטו מזיד, כדאיתא בגיטין (דף נ"ד ע"ב) והי' הדין דגם בשוגג לא יוציא, אבל לדידן דקיי"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד י"ל דבשוגג לא יוציא, ומה"ט יש להקשות על המהרש"א דכתב דקולא בקדשה כיון דבלא"ה אסורה לו אינו לר"מ, דהא ס"ל בסוטה דצריך להוציאה בגט ולא יחזירנה, אף דהתם בלא"ה אסורה לו מדאורייתא עיי"ש, א"כ יקשה על ראייתם מההיא דלא תתארס, הא עדיין ישאר הקושי' דהא התם ר"מ הוא ולדידי' גם קידש יוציא, ובעיקר קושיית מהרש"א נראה לענ"ד לחלק דדוקא בקידשה דמיד כשחלה איסור מינקת אסורה לו ממקום אחר, אבל בההיא דסוטה כשנשא מעוברת חבירו לא היתה אסורה לו ממק"א וחלה הדין דיוציא אותה לא מהני מה שאח"כ נאסרה עליו משום סוטה. ואבאר עוד דלא יקשה עלי דא"כ היאך מחלקין תוס' דבסוטה סגי בהפרשה דבלא"ה אסורה משום סוטה, הא מ"מ כבר נשאה באיסור קודם שהיתה סוטה, והיינו דלרבנן דר"מ דמאותו שעה דפקע איסורא דמעוברת חבירו כגון בהמתין אח"כ אין הדין דיוציא, ה"נ מאותו שעה דנעשית סוטה ונאסרה עליו ממקום אחר הדין דלא יוציא, דאם דנין הכל על אותו שעה שבאנו לדון דיוציא, אבל לר"מ דלעולם יוציא מכח דנשאה באיסור, א"כ אנו דנין על אותה שעה שנשאה דאם הוא באיסור זהו הגורם להוציא, מש"ה אף דעתה נעשית סוטה, מ"מ תיכף כשנשאה באיסור נגמר הדין דיוציא אף שיגיע שעה דאין לחוש לזה, ולא עדיף נעשית סוטה ועברו עליה כ"ד חודש דיוציא:

ו׳מ"ש להוכיח עוד מדהקשו הראשונים מההיא דהתם יכול להפרישה משמע דהפרשה בעלמא סגי, ולא תירצו דמיירי בשוגג, לענ"ד י"ל דאמאי נקט תקנה דליכא בכל גוונא הו"ל למנקט יותר יכול להוציא דזהו תקנה כוללת לכל גווני, אלא דלדעתי יש לדחות דהך תקנה יכול להוציאה ליתא באשת כהן, והי' הדין דאינה שותה, וכמ"ש תוס' בסוטה, מש"ה נקט יכול להפרישה דזהו אף באשת כהן, ומיירי באמת בשוגג עכ"פ יהי' איך שיהי' הא חזינן דהרמ"א סמך על הא"ז בסי' יו"ד והב"ש כתב ס"ק ל"ד דה"נ לענין מינקת חבירו, ומעכ"ת פקפק מכח ראיותיו דהרבה פוסקים חולקים על הא"ז. מזה ראוי לומר דהרמ"א היקל רק בהבחנה דקיל יותר כמ"ש תוס' בסוטה, [וזהו דעת הרמב"ם דבהבחנה אין כופין לגרש.] לענ"ד הא לפי ראיית מעכ"ת מהרא"ש מהראי' דלא תנשא, הא הרא"ש בודאי ס"ל דאין קולא בהבחנה, דהא ס"ל בתשובה דבהבחנה יוציא ואפילו בכהן, והרי לא מצאנו זה רק במינקת חבירו, א"כ יהא מוכח דאף בהבחנה ס"ל להרא"ש דבשוגג יוציא, גם בממנ"פ אם בהבחנה מחלקין נהי דליכא ראיה מהבחנה למינקת, מ"מ דלמא גם במינקת מקילין בשוגג כיון דעכ"פ חזינן לחלק בין שוגג למזיד ומנ"ל להביא ראיה דקידש לא יוציא, גם הא"ז ותה"ד דברו הכל ממינקת חבירו ומשמע דהרמ"א פסק כוותייהו. גם הא הרמ"א סי"ב כתב ועי' לעיל כיצד נוהגים, והיינו לענין הנזכר שם קולא דכהן וקולא דשוגג, אבל מה שיש לי לדון נגד הב"ש אלו הייתי כדאי, דנראה מדברי הד"מ דסמ"ק בכהן במזיד ובישראל בשוגג בהבחנה בסניף שיטת הרמב"ם דבהבחנה לא יוציא בזה סמכי' על הא"ז בישראל שוגג וכן מקילין בכהן, וה"נ סמכי' במינקת חבירו בקידש דיש סניף שיטת הרמב"ם דדוקא נשא אבל קידש לא יוציא, בזה סמכינן בשוגג על הא"ז, וכן בכהן, וא"כ כ"ז בקידש מינקת חבירו, אבל בנשא דליכא צד סיוע להקל, לא סמכינן להקל על הא"ז לחוד, והכי משמע דרמז הרמ"א על סעי' י' דהיינו להקל בכהן וכן בשוגג בישראל, והרי קולא דכהן בודאי רק בקידש, דהא בנשא מפורש בש"ס דאף בכהן יוציא, ה"נ קולא דבשוגג רק בקידש, דבחדא מחתא מחתינהו, מש"ה הקדים הרמ"א וכתב וי"א דאין חילק בין קידש לנשא, ועלה כתב ועיין לעיל סי' זה ס"י, והיינו דבהך מלתא דקידש דינו כמו דלעיל ס"י, וא"כ בנ"ד בנשא אין קולא דשוגג מהני גם מ"ש מעכ"ת כיון דהתרה אותה וידעה ועברה היא מזידה, זהו נכון, ובתשובת מהרי"ו מפורש דבעינן דוקא שניהם שוגגין:

ז׳מ"ש מעכ"ת לדון מצד דפרסה נדה אף דהר"ם כתב לאסור משום דמחלק דבסוטה מאוסה בעיניו ה"נ מתגנה בעיניו, שהוא הקפיד שתהי' בתולה, אינו מהדומה, דבתשובת מהר"ם העתיקו המהרי"ק שורש קל"ה איתא דדוקא בההיא דסוטה דהיא שנאתו והוא שונאה, משמע כיון דשניהם שונאים זה לזה לא יפוייסו, אבל בנ"ד היא אינה שונאתו, גם וכי בכחינו לדמות ענין מאוסים עליו, די"ל דוקא בבגדה בו לזנות תחתיו מאוסה עליו דמעלה בו מעל. גם עברה איסור א"א החמורה, אבל לא בזינתה מקודם אף דהטעתו. גם בסוטה אנו דנין דטואס בה ולא יבא עליה עוד, והא דמפרישה עד אחר זמן כד"ח ולנשאה אח"כ, היינו דישקה אותה ואם תמצאת טהורה יחזיקנה לאשה. אבל מקודם לזה הבירור דטהורה היא מאוסה לו. אבל הכא כיון דמפריש לנשאה אח"כ כ"ד חודש, הרי חזינן דלא מאוסה בעיניו ורצונו להחזיקה, שפיר החשש במקומו שיבא עליה. ובאמת האריכות למותר, דהדבר פשוט דמ"מ החשש שיבא עליה אחר שתטהר מנדתה, ובההיא דמהר"ם רק באיכלה ג' חדשים דהבחנה קודם שתטהר, ובענין שקידש אותה איזה ימים קודם כלות ג' חדשים דהבחנה, ופשוט מאד, אך מ"מ בשעת הדחק והחשש דעניות תעבור על דעת קונה יש לדון להקל קולא דהרמ"א בזונה מופקרת, דבמזנה לחוד בלא מופקרת ג"כ ישנו הרבה מקילים, אי מטעם דאין מי שיכוף אותה, אי מטעם דהוי לא שכיח ולא גזרו בה רבנן, ובנ"ד דהיא גם כן מופקרת דכתב הרמ"א להקל:

ח׳ומ"ש מעכ"ת להקשות דא"כ בההיא דסוטה דקינא לה ונסתרה אין לה מופקרת יותר מזה אין הכרח כלל, דמ"מ לא עברה רק פ"א, וגם זה אינו ודאי אלא דהתורה עשאה כודאי, ומשום פעם אחת לא מקרי פרוצה, ומה בכך דקינא אותה ועברה על דעתו, מ"מ משום זה לא הוי פרוצה. גם י"ל דהתם לא שכיח כ"כ דיהי' בעלה משמרה, דהא מנאפת תחת בעלה, ואין בזה תיקון כ"כ אם לא יפרישו אותה מבעלה. אבל בזונה דעלמא י"ל דכולי האי לעבור על מיתת ב"ד לזנות תחת בעלה לא תעשה, וכיון דהרמ"א כתב להקל במופקרת לזנות אין לנו להחמיר בדיעבד.

ט׳ומ"ש מעכ"ת א"כ בנ"ד ק"ו דאין סברא שתבזה עצמה עוד הפעם דהא חזי' דבושה, זה אינו, ואין דעתי נוחה בסברות כאלו בדויים מלב, דהבושה כיון שהיא תחת בעלה עכשיו גנאי להנשים לומר עליהם כן. אבל כשתהיה פנויה תחזור לסורה, ומ"ש מעכ"ת כיון דהב"ש סי' ס"ח כתב דנמצאת בעולה צריך לקדשה. א"כ הוי כלכתחילה, באמת מלשון הרמב"ם וש"ע משמע דא"צ לקדשה וכ"כ הב"מ, וביותר די"ל דגם תוס' מודים לזה, די"ל גם בנמצאת בעולה הוי כמו כל מומים, דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"נ י"ל דחייש שמא תהי' בעולה וגמר ובעל לשם קדושין, ודברי תוס' הם לשמואל דהוא מרא דהך שמעתתא, דלא ס"ל לההיא דאין אדם עושה בב"ז, וזהו דוחק דמשמע דהלכה כשמואל, אך מ"מ כיון דמדברי הרמב"ם והש"ע משמע דא"צ לקדשה יש לסמוך על זה במופקרת לזנות, ועתה נ"ל להוסיף דמה שכתבתי לסלק קולא דשוגג משום דבנשא לא מקילין, מ"מ בנ"ד בזונה דיש לנו סניף דבזונה ליכא דין מינקת חבירו, בזה סמכיכן על הא"ז בשוגג כמו שהיקל הרמ"א בהבחנה, וכן בקידש מעוברת ומינקת חבירו מכח סניף שיטת הרמב"ם וכנ"ל, ואך בנ"ד כיון דהתרה בה ליכא קולא דשוגג, ויש להוסיף עוד אם אפשר ליתן הולד למינקת ותשבע שלא תחזור בה, דהוי רק משום גזירה נשבעה אטו לא נשבעה, בזה י"ל בזנות דלא שכיחא לא גזרינן, כן נראה לענ"ד:

י׳בש"ע אבן העזר סי' ק"כ ס"ט ואפילו חתמו השאר וכו', תמוה לי, כיון דאמר כולכם כתבו ותנו, [דבפשטא דמלתא ע"כ בהכי מיירי, דאלו בלא תנו, כיון דהבעל עצמו נתן לה הגט אף למ"ד כולם משום עדים, הא חזינן דנתרצה ליתן בחתימת ב' עדים, וכמ"ש תוס' בפשיטות בסוגיא שמא יחפה] וכיון דכולכם הוי תנאי, והוי כאומר אם יחתמו כולם יתנו, ודאי לאומר כתבו ותנו אם לא באתי תוך יב"ח ספ"ז דגיטין, דאם כתבו תוך י"ב חודש לא הוי גט, דעשאן שלוחים לכתיבה לאחר קיום התנאי ואפילו לר' יוסי דפליג שם דיכולים לכתוב מיד מ"מ מודה דהנתינה צריך להיות אחר יב"ח, וא"כ לכ"ע במוסר גט לשליח ואומר תן אם לא באתי וכו' א"י ליתן עד אחר קיום התנאי, וא"כ מה לי תנאי אם לא באתי ומה לי תנאי דאם יחתמו כולם, והרי אדרבא התם יש קצת הוכחה בהיפוך מדלא אמר אם לא באתי תנו, דע"כ תנו מיד קאמר, מכ"ש הכא דאמירת תנו הוא מאוחר לאמירת כולכם והוי קצת כאומר התנאי קודם שאמר תנו, ודוחק לומר דהתם קצת הוכחה מדלא אמר תנו בתנאי אם לא באתי, וע"כ דהתנאי הי' על גוף הנתינה, אבל הכא דלא הזכיר במפורש התנאי רק שרמז במילת כולכם לא שייך לומר כן, וצ"ע:

י״אובעיקר הדין במ"ש הח"מ לנכון דאינה מתגרשת עד אחר חתימת כולם, ואם חתמו אחר שנשאת תצא, כיון דנשאת קודם חלות הגירושין הוי כזינתה ואסורה לו, ומ"ש הר"ן אחר דנשאת היינו דהגט הוי גט מעליא אבל מ"מ תצא תמוה לי מדברי הר"ן סוף פרק הזורק בסוגיא דגט קרח דאמרינן התם כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה גזירה משום כולכם, והקשה הר"ן דהא ע"כ בתנאי קאמר, והא עדיין אפשר לקיים התנאי כדאמרינן ואינך מכאן ועד יוד ימים ונדחק בזה, כיון דהתנאי בגופו של הגט אין דעתו שתתגרש, אלא לאחר שיהי' הגט נשלם, וההיא דמכאן ועד יו"ד ימים היינו קודם נתינה עיי"ש, ומה הוצרך לזה, הא בכל תנאי דעלמא מתגרשת בשעת חלות התנאי, וממילא אם קיום התנאי אחר הנשואים הי' כזינתה קודם הגירושין ותצא מזה ומזה, מש"ה בגט קרח תצא מזה ומזה, וההיא דמכאן ועד י' ימים היינו קודם הנשואין או גם אחר הנשואין לענין גוף הגט, ולא מיירי מדין היתר לבעל הזה שנישאת לו, ואין מהצורך לחלק כלל בין כולכם לתנאי דעלמא, וצ"ע: