תשובות רש"י רמ״אTeshuvot Rashi 241
א׳את שלום הישיש נכבד מר יקיר בר מכיר אני הצעיר עם שלמה ב"ר יצחק דורש לשלום הנלוים עליו. והנני משיבו על דברי אגרתו ההוגעה אלי: על סדרי ראובן ושמעון המתעצמים בדין וסדרו איש איש דבריו, הצועק והנצעק, ומסרום לידו ומינוהו נאמן לשלחם הלום ולהשיב תשובה לידו. והנני משיב עליה כפי עניות דעתי שהראוני: הרי שקובל ראובן על אודות ספר אחד וכלי תשמיש שהיו לו בביתו באורליינש, והיה גוי אחד נושה בו מעות של רבית והפקידו על ביתו לשמור מה שבתוכו ולסמוך עליו בגבוי מעותיו. והוא הולך ונודד, על כי אבד ממונו בתפיסת השר, עד יוחן ממרום לשוב. ואיחר מהמועד אשר יעדו, ונטל הגוי ספר חומש שבביתו ושאר כלים, שוין פי שנים בחובו. ולאחר ימים מצא ראובן את הגוי בפריש ונתפשר עמו בתשעה דינרים ממטבע קלה של חמשה. ומינה לו שליח אחד מקרוביו מאורליינש לתת לו מעות הללו ולקבל ספרו וכל כלי תשמישיו. ונתרשל שלוחו של ראובן ונפסלה אותה מטבע והוחזקה לשבעה, והיה מחזר השליח להוציא מיד הגוי בט' דינרים פסולים, כי כן ייסד המלך על כל בעל משה לקבל קלין כאשר נלוו, והגוי תובע חדשים. והרגיש שמעון בדבר, ועל ידי שהיה מערער על ראובן, על לא דבר מלפני זאת ימים, קפץ ופדה ספרו לפי דבריו בעשרה דינרין ממטבע כבדה לשבעה, והניח ביד הגוי כל שאר הכלים. וגזירת קדמונים היתה בעיר שלא יפדה ישראל משכונו מיד הגוי. ועוד גזירה אחרת שלא יהא ישראל תופס את ממון, כדי לטעון עליו. ועתה תובע ראובן את שמעון שפדה את משכונו. ועוד שתופסו ומחזיק בו מחמת טענה אחרת. ועוד תובעו כל כלי תשמישיו, שהיה גוי רוצה להשיבם לשלוחו בתשעה דינר, לפי שלא היה איש קונה הספר מידו. ומאחר שהמציא לו שמעון מעות, החזיק הגוי בשאר כליו ונפסד על ידו. והביא ראובן עדים שנתפשר עם הגוי בט' דינרים ממטבע קלה. ועוד הביא עדים ששמעו מפי הגוי לאחר שנפסלה המטבע והוחזקה, שהיה תובע שלוחו של ראובן, ט' דינר מן החדשים, וקפץ שמעון ופדה. ושמעו שהקניטו שלוחו של ראובן לשמעון על שפדה משכונו והפסידו כל שאר כליו. ושמעון משיבו: אתה קלקלת ראשון את שורת הגזירה. שמשכנתי קודם לכן שנים דרכמון, אחד שוה י"ח דינרים קרטיינ"ש ביד אותו הגוי, והלכתי לעיר רחוקה ועכבתי ימים ושמעה אשתי בי שחליתי, והלכה אחרי ובקשה האיך לדבר לה טובות אל הגוי תמיד [שלא] ימכור אותו דרכמון. וגם אני שלחתי לך כמה כתבי בקשה על ככה, ולא דייך שלא עזרתני, אבל עמדת ופדיתו בדמים קלים ומכרתו כרצונך. וכשחזרתי בעיר הוגד לי וצעקתי לפני הקהלות הנועדים לשוק, ולא היית בעיר. וגזרו עליך להשיב את שלי או לירד עמי לדין. ולשלשת הימים, כששמעת הגזירה, זימנת עצמך לדין עמי. ולפי שיודע הייתי בך שהוצגת ריקם בתפיסת נשר [השר], לא דנתי עמך עד אראה ידך משגת לדמי דרכמוני. וגם אתה הבטחתני לשוב לפריס ולחזור על הקונה להחזיר הדרכמון. ומיניתי לך נאמנים במקומי לתת לך המעות ולקבלן, ולא קיימת. ולימים רבים שמעתי בני קהלינו מתרעמים לאמור: הנהיית כזאת, שהניח ראובן ספר חומש אחד ביד גוי פלוני כמה ימים ואין איש מקרוביו שם על לב לפדותו. והגוי רוצה לשלחו למקום אחר למכרו. תלונה זו שמעתי כמה פעמים, ולא ראיתי שלוחו של ראובן מחזר אחריו. ואמרו לי מקצת בני קהלינו לפדותו ולעכבו על דרכמוני, ולא היה ספק בידי. ולאחר ימים השיגה ידי, ובא אלי הגוי ואמר ליתן לי קרן ורבית שאני נושה בראובן מחמת דמי [דרכמונך] שמכרתים לו, אחזיר לך ספרו שהניח לי משכון עליהם, כי גם הוא יודע בדרכמון שגיליתי לו שהוא שלך ופדאו. וכן עשיתי. ונתפשרתי עמו לתת לו עשרה דינרי' חזקים לשבעה ולויתי מקצתם לרבית עד שנתתי לו עשרה דינרים, ושאר הכלים לא ידעתי מה טיבן, והספר בידי הרי שש שנים. החזר לי הקרן והרבית ודרכמוני וטול ספרך. ועל שאר הכלים, שמעתי שעכבן חברו של אותו גוי מחמת חוב אחר. וראובן משיבו: על הדרכמון כשקנאו, לא הכיר בו, ואשת שמעון לא בקשה פני על ככה. וכתבים שטוען שמעון לא ראיתי, וקניתיו בעשרה דינר ומכרתיו בי"א קודם שנגלה לאזני שהוא שלך. וכשצעקת עלי וזומנתי לדין ולא אבית, וקבלתי שתגזור עלי אם הכרתי בו. וכחזרתי לפריש, חזרתי אחריו ומוכרו הקונה, ונאמן עלי הדיין. ושכתבת, שברשות הקהל פדית ספרי להחזיק, כבר בקשת וגזרו על כל אשר צוה, או ששמע שצוו לך, שיבא ויעיד. ואין איש. ועל הרבית שאתה שואל, מחמיר אתה עלי יותר מן הגוי, שאפי' משכוני ביד הגוי כל ימיו, לא הייתי נותן לו רבית, כי החוב של רבית היה. ושמעון אומר: ששמע מן הגוי שהן קרן, ועולין לרבית. ועל הדרכמון, עדים היו לי שהכרת בו והלכו להם. ויש מן הנשארים שאומרים, זכורין אנו שיצא קול בעיר לאמר, הרע ראובן לעשות שפדה דרכמונו של שמעון. וסוף סידרי דבריו שנה על ספר דבריו לכוללן בקצרה וכתב: ראיתי הספר הנכרי מחזרו בשווקים ובבית הכנסת, שנה תמימה או יותר, ולא היה יכולת בידי ומשכנתי משכנותי ביד הנכרי על דמי הספר שהניח זה בידו בי' דינרי' דמי דרכמוני, ועתה יחזיר לי הקרן שנתתי והרבית שעלה על משכנותי. שהרי הגוי אומר לי, החזר הספר ואני אחזיר לך משכונך ודמי דרכמוני שהיה שוה י"ח דינר קרטיינ"ש, ויש עדים.
1
ב׳לפי הדברים הכתובים, אע"פ שמראה שמעון את עצמו כמכבד את כתבי הקדש וכמשיב אבדה, כל עצמו להנאתו נבהל. ולא דקדק בהפסד כליו של ראובן להוציאם מיד הגוי ולא לכבוד כתבי הקדש. שהרי הודאת פניו צווחת, ששמע פעמים תלונה זו בבית הכנסת, שהיה הספר ביד הגוי ולא שם על לבו לקנאו, עד שאמרו לו לעכבו על דרכמונו. ולא להשיב אבדה, שהרי סופו הוכיח שתובע רבית משש שנים ומקושש ומביא ערעור ועקיפין לעכבו. ולא לטובה נתכוון, שהיה לו לשאול את פי שלוחו של ראובן או משאר בני העיר, מה משכונות יש לו לראובן ביד הגוי הזה. ולהוציאם לא עשה כן, אלא הסתיר דבריו וקפץ ולקח את אשר חשק. וקרב לו לזות שפתים של שתי גזירות, שגזרו הראשונים, לפדותו שלא ברשות שכבר חקר זכותו, וגזרו על היודע שנתנו לו קהל רשות שיבא ויעיד, ולא הועד. והעדים מעידים שהיה שלוחו של ראובן מחזר להוציא הכל מידו בט' דינרים פסולים. ואפי' נתרשל השליח חדש, או חדשיים ויותר, כדברי שמעון ולא ראה איש מחזר אחריו, אין כאן יאוש בעלים. שהרי ראובן לא היה בעיר וסומך היה על שלוחו ועל גזירת הקהל שלא ימצא הגוי קונה לספרו, ומשכונו של ישראל אינו קנוי לגוי, ושם בעליו עליו. ועוד שהיו ביד הגוי הזה שאר כלים כנגד חובו ושלא כדין מכרו, ונמצא שמעון לוקח מגזלן לפני ייאוש ולא קנאו ומחזיר בלא דמים. שכל מקום שהגזילה שם, ברשות בעלים עומדת ואין כח ללוקח לעכבה על מעותיו. דאיתמר המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו, אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח, ושמואל אמר מעות יש לו, שבח אין לו, [בין למר]. בין למר מגזלן דגבי לוקח ונגזל שקיל בלא דמי, ואע"ג דלא הכיר בה שהיא גזולה, דהא נמצאת קתני. ועוד שנינו הגוזל שדה ומכרה לאחר והרי יוצאת מתחת ידו כו'. למדנו שמחזירה, וחוזר על הגזלן לגבות מעותיו. ואם תאמר אין דין זה נוהג במטלטלין, הרי שנינו אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהן מתנות, כגון לחיים וקיבה, נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. למדנו שאינו יכול לעכבו על דמיו. ועוד שנינו המכיר כליו או ספריו ביד אחר, אם יצא לו שם גנבה בעיר, ישבע לוקח כמה הוציא ויטול. בלוקח מגנב, ולא הכיר בהם שהם גנובים, עשו לו חכמים תקנת השוק שכל הקונה דבר בשוק וימצא גנוב, יקח דמיו ויחזירו לו, ולא מן הדין אלא מפני תיקון העולם, שאם אתה אומר ישלם בחנם מה שקנה בחזקת היתר, אין לך אדם לוקח מחברו כלום. אבל לוקח מגזלן לא עשו לו תקנה. ותדע דלוקח מגנב, מחמת תקנה הוא מחזיר לו דמים, ולא מן הדין מדאמר רבא ואם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק ומחזיר בחנם, אלמא חפציו לא קניא ליה. ותקנה נמי לא עשו, הואיל והיה לו לחוש שמא גנבה, וכ"ש לוקח את של חברו מן הגוי לפני ייאוש והכיר שהיא של חבירו, שהטיל מעותיו על קרן הצבי. ואם תאמר משכון היה, ובעל חוב קונה משכון ואין זה גזל. בישראל מישראל דברים אמורים, שאני קורא בהם ולך תהיה צדקה, ואם אינו קונה, צדקה מניין. אבל גוי מישראל דברי הכל אינו קונה, שהרי נוטל רבית, וצדקה אין כאן, וקנין אין כאן. ואם לא היו ביד הגוי (משכון) [משכונות] אחרים מראובן, היה מחזיר ראובן לשמעון מה שהגוי נושה בו ט' דינר שהעידו העדים ונוטל ספרו, דאע"ג דגוי משכון לא קני, אפותיקי מיהא הוי. ואם משפט האומות בעיר, ליטול מטבע היוצא בשעת פרעון, יתן חדשים. אבל אם כדברי ראובן הוא שיש לגוי שאר כלים משלו והוא לא היה נושה בו חוב אחר, ישבע שהיו שאר כליו שוין כנגד חובו, ונמצא שאין לגוי עליו כלום ויטול ספרו בחנם. ואם אינו כנגד חובו יחשוב אותן לפי דמיהן ויוסיף עליהם עד כדי השלמת החוב. ואם שווין יותר מן החוב, והרי הוא תובעו המותר שהפסיד על הגרמתו, אין לנו על כך. דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי, לא דן אלא במקום שברור לן שגרם לו הפסד, כגון מסור וכגון שורף שטרו של חברו ורוצה לשלם דמי הנייר, שוודאי גרם לו הפסד מרובה. אבל כאן מי יודע שגרם לו, שמא אילמלא לא קנאו, היה הגוי מעכבן כאשר היה מעכבן עתה, ואין לראובן עליו אלא הפסד שבא לידו באיסור.
2
ג׳ומה ששמעון טוען, שאמר לו הגוי שבדמי הדרכמון היה הספר בידו, הרי ראובן משיבו, שיש לו עדים שאותו מעות של רבית היו. ואע"פ שלא באת עדות זו לפנינו, אם יש עדים הרי יש. ואם לאו, אין הגוי נאמן אלא [אמר כן] להכניס בשמעון רוח קנאה על הספר ולפדותו, שכבר בדק באחרים ולא אבו. ואין לנו להשביע על כך, דטענת שמא היא. ואין זה מן הנשבעין שלא בטענה, השותפין והאריסין והאפוטרופסין כו', אלו נשבעי' שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא, מפני שמכניסין ומוציאין הממון ומורין הוראות היתר לעצמן ליהנות מטרחם. לפיכך הטילו חכמים שבועה עליהם. אבל כל אדם, אין נשבעין אלא ע"י טענת בריא. ומה שכתב שמעון להפטר מן הגזירה, ואומר פישון הגמל במדה כפושה מדד, במדה כפושה מדדו לו ואחרי שהייתה מחזיק בשלי בעולה, ואני בשלך בהתר, ואין זה עיקול, לעבור על הגזירה שגזרו ראשונים, שלא לעקל איש את חברו. הלב יודע שזה עקל ועקלקלות שהרי עדיין לא עמד ראובן בדין על הדרכמון, ואין אנו יודעים אם במדה כפושה מדד. ואפי' היה יודע ראובן, שיש לשמעון דרכמון ביד הגוי יכול הוא לישבע שלא הכיר. ואם מפני הקול שיצא בעיר, שהיו אומרים הרע ראובן לעשות. אין זה עדות, שהרי שמא לא בא עדיין ראובן להטעים דבריו לפניהם ולומר לא הכרתי. ואם היו סבורים מזיד היה, ולפי שורת הגזירה אין שמעון רשאי לתופסו, שהרי כל התופסים ע"י טענה הם תופסים, ואעפ"כ גזרו על כך. ואם לא יעמדו דברי ראובן על שאר הכלים, ישלם ט' דינר כאשר פירשנו. ורבית שטוען שמעון משש שנים, צלל במים אדירים והעלה חרס. אחת, שטוען ראובן שמעות [רבית] היו ולא היו עולין לגוי לרבית. ואפי' קרן היו, מאחר ששמע שמשכונו ביד ישראל, נתרשל מפדיונו, כי אין ישראל נוטל רבית מחברו.
3
ד׳ומה שטוען שמעון שהניח מאז משכנותיו ביד הגוי, דבריו סתרו זה את זה. שהרי כתב בתחילה רווחתי בחילוף המטבע ומקצתן לויתי ברבית ונתתי לו י' דינרין. ודרכמון שלקח ראובן מן הגוי לא פירש שמעון את תביעתו כל צרכה, אם היה הגוי נושה בשמעון חוב קצוב כנגד כל דמיו, וקנה זה שיעבודו של גוי, הרי לא חיסרו ולא הזיקו. ואפי' פיחת לו הגוי מדמיו, אחולי אחיל גביה. ומפני גזירת הראשונים, אם מכיר ראובן שזהו דרכמונו של שמעון, יחזיר מה שמודה שנשתכר בו, שלא להשתרש בחטא. ואם היו דמיו מרובין מן החוב וטוען הפסדתני, אם אין עדים שהכירוהו ביד ראובן אין לשמעון טענה עליו מן הדין. שהמכיר כליו ביד אחר שנינו, והרי כתב ראובן שעדיין אינו יודע אם של שמעון היה. אבל שלא לפקפק בגזירת הראשונים ולא להערים איש לקנות של חברו מיד הגוי. ועוד שטוענו שגילתה אשתו את אזניו והוא עצמו בכתבי פסין, יגזרו באלה על מי שהכיר בו וקנאה, שיודה. ואל יאמר יצאתי ידי שבועה מגזירת (הראשונ) [הראשונים], שמא הורה התר לעצמו על שמכרו הגוי מכר חלוט והם גזרו על הפדייה, שהרי בטענותיו כתב כן. ואם יודה שהכיר בו בשעת לקיחה, יקבל משמעון מה שהיה הגוי נושה עליו דבר קצוב ובשבועה ויחזיר לו את שלו, שהרי אין מקחו מקח. ואם בא להחזיר לו אחר והוזלו דרכמונים אין שומעין לו. דקיימא לן זהב טבוע פירא הוי ושייכא ביה יוקרא וזולא דא"ר יוחנן אסור ללוות דינר בדינר, ותנן [הזהב] קונה את הכסף. ובזקנותו של ר' נשנת וחזר בו ממה ששנה בילדותו וצריך להחזיר דמיו של אותה שעה. ואם לא הכיר בשעת לקיחה והכיר בו קודם שמכרו, או שיש עדים שהכירוהו בידו ואע"פ שלא הודיעוהו, חייב להחזיר כל דמיו של אותה שעה, אלא שנוטל דמים שנותן לגוי. דכיון דלא הכיר בו בשעת לקיחה, יש כאן תקנת השוק לישבע כמה הוציא ויטול. דדמי ללוקח מגנב ולא הכיר בה שהיא גנובה, שעשו לו תקנת השוק. ולא דמי ללוקח מגזלן, שמחזיר בלא דמים ואע"פ שלא הכיר משום דגזלן [הוא] והוי ליה הלוקח למידק שמא גזלה. אבל כאן הרבה גוים מוכרים דרכמונים בשוק, לפיכך יטול מה שנתן ויחזיר את מותר דמיו שהיה שוה באותה שעה. ואם מכרו בפחות, מזיק בידים הוא. ואע"פ שכסבור שלו היה, נמצא שאינו שלו. ובמזיק, לא חלק הכתוב בין מתכוין לשאין מתכוין דתנא דבי חזקיה מכה נפש בהמה ישלמנה לא חלקת בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון. ואמר מר פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד. וכאן אע"פ שלא נתכוון לשל חברו, אלא לשלו, חייב. ואם תאמר גם זו תקנת השוק והואיל וקנאה בחזקת התר ולא הכיר בה ופטר על נזקיה, אין לנו להוסיף על תקנת חכמים. ואם בא אדם לדמותה להא דאמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה משתמש בה כל ימי שאלתה, כסבורין של אביהן היא, טבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול, דמשמע מה שנהנו ולא מה שהזיקו. אינה דומה לזו, שהמשאיל, משעה שהשאילה לאביהם, סילק ידיו הימנה והעמידה באחריות השואל כל ימי השאלה, וכשטבחו באחריות אביהן טבחו, ואומר לו כלך אצל אבינו. תדע דקתני סיפא הניח להן אביהן [אחריות נכסים חייבין לשלם, וכן הדין במוכר], לפני יאוש בחזקת בעלים הוא עומד, ואם הזיקו לוקח מתחייב בנזקיו. ועל מה שמעלהו שמעון בדמים יקרים, אם יש עדים ששמאוהו באותן הימים, ובקי אין בדמיו כמה היה נמכר בשויו, ולא ששמעו באחד שנתן עיניו והעלה על דמיו, יבואו ויעידו. ואם לאו, על ראובן לישבע כמה היה שוה, שהרי הודאה במקצת אצלו היא, שהרי מודה לו בדינר שטוען שלקחו בי' ומכרו בי"א.
4
ה׳ושכתב שמעון: אני וראובן סדרנו וכתבנו איש איש דבריו, כבר עברה חצי שנה ומסרנום ליד נאמן ומצאתי רץ, הולך למקום אשר ביררנו, והתנה עמי לשאלת הכתבים בד' פשיטים, וקרובי ראובן שמינה תחתיו, ויצא לו לדרך, עכבו את הנאמן משלחו. מחמת שכתבתי בטענותי על ראובן ראיה לדברי שהוא מוחזק בכך לפדות משכונות חבריו מן הגוים. וכבר קנה כלי קרן אחד שהיה משכון לישראל ביד גוי, ואמרו לי מחוק דבר זה תחלה ואח"כ שלחם, כי לא בעל דברים אתה על הכלי הזה. וכשראיתי אותם מעכבין, אני הוצרכתי למעותי, הנחתי הספר במשכון לישראל ללוות מן הגוים על משכנותיו מעות לרבית וכן עשה. ועכשיו שכרנו רץ זה בדמים יקרים ויורנו הדין. על מי לתת רבית המעות מאז ותוספת שכר הרץ. וראובן משיבו: הרי טענותי ביד הנאמן היו, ולא יישר שליח הראשון בעיני השליש, כי לא הכירו, שוכרו היה וקרובי לא היו מתרעמים על טענה אחת, שהוספת שלא בפניו, להחשידני בעיני הדיין, שקניתי כבר משכון אחד של חברי מיד גוי. ולא היו הם בקיאים בדבר, עד שבאתי אני והשיבותיך לא היו דברים מעולם.
5
ו׳לפי הדברים הכתובים, טובים ונכחים דברי ראובן על [שמעון] מאחר שנמסרו ליד השליש, עליו לעשות לפי ראות עיניו, והרי לא נראה לו לשלחם, וראובן לא היה בעיר ולא עכב. והשליש יפה כוון שלא שלחם, מאחר שהוסיף שמעון טענה אחת שלא בפני ראובן, עד שיבא הלה וישיב שצדיק [הראשון] (ראשון) בריבו והאף אין זאת, אפי' פסקו בית דין על ראובן ואמרו, צא תן לנו, ולא נתן, לא היה שמעון להאכיל רבית המשכון חברו אלא לעשות בית דין ולמכרו. וכ"ש שלא פירש עדיין מה מוטל עליו ליתן. ועל כלי הקרן, הרי לא באת עדות לכאן שיחשיד ראובן על השבועה. שלמה ב"ר יצחק.
6