תשובות רש"י ע׳Teshuvot Rashi 70
א׳תשובת רבינו שלמה: מן המשפחות המתגרות זו בזו בחירופים וגנאים, ונשמע לקהל קבלון וגזרו עליהם שלא ירגילו בכך. וקפצה אחת ונשבעה קודם גזירת הקהל שלא יקבלו עליהם הגזירה ולא חדלו מחירופיהם. וקפץ אחר והזכיר [לו] שנטמע בימי השמד. ועמד אחד מהם ואמר לזה, הס מהזכיר שהרי נגזר על כך, ולא הזכיר לו מי גזר עליה. ועכשיו נודע שרבינו גרשם גזר שכל המזכיר זה יהא בנידוי. ויש תלמיד אחר מאויביהם דמורה, דנתנדה זה בנידויו של רבינו [גרשם] נדוי עולמית, ושאין לנו חשוב כיוצא בו להתיר. והביא ראייה מההוא מרבנן דסני שומעניה דשמתיה רב יהודה [ושכיב רב יהודה]. אמרו ליה גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא. ואילו אומרים שלא הוזכר להם שם הרב ולא ידעו באותה גזירה מעולם, ועוד שהם מעיר אחרת. או אם חס ושלום נידוי הוא, יש כח בדור של עכשיו להתיר מאחר שקבל עליו הדין, שלא נתכוון הגאון לנידוי עולם. והרבה ראיות הביאו [לדבריו] ושואלים להשיבם דבר.
1
ב׳התבוננתי בדבריהם ויש מהן שיש להתלות עליהן, ומהן שאין דומין להן, והנני אשיב.
2
ג׳אם יבורר הדבר בעדים מהוגנין המוחזקין בגזירת הרב, חס ושלום ששינה בו מחומר שאר אלות וסייג הנוהגות בדורות האחרונים והוציא מפיו לשון שמתא וגם גזר שלא יזכר גנאי זה, לא לבעלי תשובה עצמן ולא לדורי דורותיהן והותרה המפקיר בה בשם גזירת הרב. אין לנו לנהוג קלות ראש בנידויו, כי אין לנו גדול כמותו להתיר גזירתו. ורואה אני את דברי התלמיד בזו, שאם נידה הרב אדם בחייו ועמד במרדו ולא בא לפניו להתיר נידויו, אין לו היתיר לעולם. וכן אם ח"ו שינה בזו בלשון שמתא להחמיר בו ממנהג הנוהג, אין לו היתיר עולם. וכל ראיותיהן שהביאו, יש להשיב עליהן. שכשנינו מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, לא שנינו אלא במנדים לכבודם, אבל במנדים לכבוד שמים אף המנודה לתלמיד מנודה לרב, וכל שכן לעיר אחרת, שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם, הושוו גדולים לקטנים. וכל שכן רבינו גרשם מאור הגולה שמפיו אנו חיין כולנו, וכל [בני] גלות אשכנז וכותים תלמידי תלמידיו הן. ובדבר זה לכבוד שמים [נידה], שהרי מסיני נזהרו על כך לא תונו, באונאת דברים הכתוב מדבר. אם היה בעל תשובה לא יאמר [לו זכור מעשי אבותיך]. ואע"פ אם היה בן גרים לא יאמר [לו זכור מעשי אבותיך]. ואע"פ שלדבריכם הם היו מגנין אתכם ממזרים ושאר גנאים, הוגזרו הקהל שבקבלון על כך. והם נשבעו תחילה שלא לקבל גזירתם [עליהם] וסמכו על הוראת טעות לאמור שאין שבועה חלה על שבועה ועברו עליה. ועכשיו אתם קורין [עליהם] ונשיא בעמך לא תאור. ואילו אינן עושין, לא זכיתם בזו, כי אם בנים חטאו ועברו על אזהרת לא תונו ונשבעו לשוא את שבועתם. וכשיצתה מפיהם יצתה לשקר, שנשבעו לעבור [על] המצוה שלא לשמור חוקי דת עברית לשמוע בקול זקניהם גודרי גדר ומחזיקי סייג, הם צריכין מלקות משבועה ראשונה ונידוי מגזירת הקהל שעברו, שעל כרחם חלה עליהם. ואע"פ שהן בני עיר אחרת, שהרי לכבוד שמים נידו. אבל אבותם לא חטאו בזו ולא הותר להן לספר אחרי מיטתן, שהתשובה מגעת עד כסא הכבוד ואפילו צדיקים גמורים אין עומדים במקום בעלי תשובה, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב.
3
ד׳ושאמרתם שהדורות מתמעטין והולכין, ואמר מר נידוי שלנו [חמור] כנזיפה שלהן. ועוד שאין אנו מתריעין בשופרות, שפחה של בית רבי לא התריעה, דקאמרה [ליה] ליהוי האי גברא בשמתא. ולא נהגו קלות ראש בנידויו ג' שנים, ואם נתמעט כבוד האחרונים מן הראשונים שאין צריך [לנהוג] יותר משלשים יום נידוי, ואם בא להתיר מכאן ואילך יתירו לו. אבל בהיתר הנידוי להקהל, חמור עלינו כל נידוי כל שופט ושופט שעומד לישראל כמו ב"ד של רב יהודה ואינו ניתר אלא בכיוצא בו, דכתיב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. למה לא נתפרשו שמותן של זקינים שלא יאמר אדם כו'. וכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שילך אדם אצל שופט שלא היה בימיו וכו'. וכשפסקנו הלכה הני בי תלתא דשמיתו אתו בי תלתא אחריתי ושרו לעולם כיוצא בהן, ולא פליגא אהא דרב יהודה: אבל רואה אני את דבריכם, שכל זמן שלא יעידו המוחזקים בה ששינה בה הרב להחמיר, כגון נידוי עולם או שמתא, צריכין לדון הצדיק לזכות שלא תלה קלקלה זו בתלמידיו הבאין אחריו, שמא יתקפנו יצרו לאחר ויעבור בכעסו עליה ויודע היה שאין בתלמידיו המפרנסין הדור אחריו שיתיר נידויו, ואי אפשר ליבדל ממנו כל הימים ונמצאו כולן עוברים. ואפילו אמר אותו צדיק כל העובר יהא בנידוי, למה [לא] אמר, אלא שינהגו בו חביריו נידוי כמשפט כל דור ודור, עד שיפייס באנא שא נא ויכלם בציבור לילקות ברצועה ולילך יחף, ואחר כן יהו כל עשרה שבציבור שלוחי רבינו גרשם להתיר. או אם הזכיר לשון ארור, ואמר מר ארור בו, נידוי בו, קללה בו, שבועה בו, קיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכוונת לבו, שהרי אין איסור זה בא אלא ע"י הגוזר ומה שלא נתכוון לגזור לא גזר: וכבר הוחזקו דורות האחרונים, העושים סייג וגדר לדורות הבאין, שתולין היתר הנידויים [ורבוי] העבריינים איש איש בשופטי דורו, וכן נוהגים בכל הקהילות. הכי נמי אני אומר, שלא אמר הצדיק יהא בנידוי, אלא שגזר על הדור לנהוג בו נזיפה כי [כדי] רידויים ולפי דעתם, כדשנינו הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי. ואין לומר שנידוהו התנאים ואין לו היתר שוב עולמית, לא באו אלא לומר שינהגו בו כדי רידוי ליסרו על כך. וא"ת שאין לנו לדון דינין שבלב להכריע דעתו של צדיק לזכות, שאף בדיני ממונות שעונשו גדול ליטול [ממון] מזה וליתן לזה שלא כדין מצינו כן. כי הא דבני רב עיליש נפק שטרא עלייהו [דהוה כתיב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד]. אמר רבא [רב עיליש] גברא רבה הוה ואיסורא לאיניש לא ספי [ליה]. אלא ה"ק [אי פלגא באגר תרי תילתא בהפסד, אי פלגא בהפסד תרי תילתא באגר]. אלמא סמכינן אגברא רבה ודרשינן לישניה לאוקומי מילתיה באין דלס ודופי. לכך יש להתיר אותו נידוי בשליחותו של צדיק, כההוא טבחא דלא סר סכינא כו'. אמרו ליה לא ניחוש מר לסבא. אמר להן אנא שליחותא דידיה קא עבידנא: ועל זאת סמכי הקהילות המתירים קשרי הקדומים להן, הכל לפי השעה. ודרב יהודה אינו ראייה לכאן, שנידהו לאלתר בחייו ובשמו של עבריין, משום דסנו שומעניה והיה לו לשוב בחייו ולהתיר נידויו ולא שב, הילכך לא נתלה בדורות הבאים. אבל גזירה זו לא נידוי היה שעבר איש ונידהו, אלא סייג לדבריו שלא יעברו לעתיד, ועל כן תלוי בדורות הבאים.
4
ה׳ועוד בזו אני רואה דבריכם מאחר שלא הוזכר [לו] שם הרב שגזר עליה. ולא מראיותיכם אני דן, מהתראת עידי נפשות שצריך להודיע באיזו מיתה נהרג, אין ראייה דגזירת הכתוב הוא, דכתיב מות יומת [יומת המת], וכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, ואין בנו כח להרוג שלא מן התורה אלא לעשות סייג לשעה. אבל אני דן מגוזרי [מלשון גוזרי] גזרות ומנהגן דאין מתכוונין לענוש השוגגין ואין יודעין [באותה] (אותה) גזירה אלא מקללין כל היודעה ומפקפק בה. וכל מי שלא הוזהר בשם מי שגזר עליה לא פיקפק בגזירתו ולא בא לכלל נידוי, דלא הוה אפקירותא למיהוי בנידוי עד דידע מאן נינהו גברא רבה דקא מפקר ביה. והכי אמרינן מנ"ל דאזמנינא לדינא דכתיב לכן אתה וכל עדתך לפני י"י וגומר. אלמא בעינא לאודועי מגברא רבה [דאזמניה], דאי מיתפקר ולא אתי לישמתיה, אבל אי מתפקר מבי דינא סתמא לא הוי אפקירותא לגבי ההוא בי דינא. אף זה לא פקפק בכבוד הרב ולא נתנדה לו. ואפילו באנו להחמיר עליו, אין להטיל עליו אלא חומר של סתם גזירה ולא נידוי גדול העולם שלא ידע בו. ואם היה המתרה מאנשי ריבו של זה, אומר אני שאין זה קרוי יודעה [לפי שלא היה נאמן עליו], אבל זה סבור לשתקו ולחבוש [את] פיו הוא בא.
5
ו׳ומה שהתירו הקהל קבלון כל גזירה שעליהם מפני אימת פורענות וסבורים אתם דאף גזירת גדול העולם בכלל. מהא דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ משמנה עשר דבר, לא אמרינן אלא בגדול הימנו. דהא תנן משנה שלימה בפסיקתא, אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמניין חלילה לי מליטול את השם להתיר הנידוי, רק יקבל עליו הדין וירצה חבירו ויתירו לו. ושלום שלמה בר יצחק:
6