מדרשי פילון י״ז:א׳The Midrash of Philo 17:1

א׳מדוע אומר (הכתוב, כשאברם) היה בן תשעים ותשע שנה, ה' אלהים¹⁰³ במסורה ובשבעים רק: "ה'". נראה ואמר: "אני ה' אלהיך¹⁰⁴ במסורה: "אני א־ל שדי". ובשבעים ᾿Εγώ εἰμι ὁ θεός σου, כלומר: "אני אלהיך". וכן מביא פילון ב"על המנוסה והפגישה", א."?

1

ב׳... והנה התגַלוּת זו היתה בשנת התשעים ותשע לחייו, שהוא מספָּר נאה. ראשית, הרי הוא שָכֵן למאה, והמאה היא כוח העשרה, כשהעשרה מוכפל בעצמו, והחוקר האלהי (=משה) קורא לזה "קדש קדשים"¹⁰⁵ נראה, שמרמז כאן אל "מעשר מן המעשר" (ראה במדבר יח, כו), אף על פי שאין הוא נקרא שָם "קדש קדשים". אולם המתנות נקראות בדרך כלל "קדשי בני ישראל" (ראה שם יח, לב). ואפשר, שפילון נימק: אם המעשר "קדש", הרי המעשר מן המעשר הוא "קדש קדשים" (ראה מרקוס, עמ' 227 הע' i).. אמנם הכור¹⁰⁶ ראה במדבר יא, לב: "עשרה חמרים" מתרגם השבעים "עשרה כור" (κόρους). גם המתרגם הארמיני לשבעים השתמש בתעתיק (כור). כנ"ל גם ויקרא כז, טז "זרע חומר שעורים". פילון מבין מידה זו כקשורה בעשירית, ועל כך מתבסס פירושו. ראה גם יחזקאל מה, יד. מ. -העשירית הראשונה- נקרא פשוט "קדש", ואותו הוא קובע למשרתי המקדש¹⁰⁷ הכוונה ללויים, וכן קורא להם ב"על המנוסה והפגישה", צ.. והעשירית מן העשירית, שהוא חוזר ומצַוֶוה על המשרתים להפרישו בנוסף, (נועדה) לממונֶה¹⁰⁸ נראה שכוונתו לכהן. ראה "על שינוי השמות", ב (המובא בביאור).. ועשירית נמנית במאה, כי מה היא עשירית מן העשירית אם לא חֵלק מהמאה? אולם המספר תשעים ותשע אינו מצויין רק בקירבתו ושכֵנותו למאה, אלא גם מכיוון שהוא עצמו שותף בתכונה מופלאה - הוא מורכב מ"חמישים" ו"שבע שבועות"¹⁰⁹ 99 = (77) +50.. והנה, היובל נקרא בתורה "דרור" (ויקרא כה, י), כי הכל יוצא לחפשי, הדומם ובעל החי. ושנות השמיטה הן כוח המנוחה ועתרת השלום לגוף ולנשמה. כי השנה השביעית היא זֵכר לטובה הגדֵלה מעצמה, ללא דאגה ועמל, אותו הוליד הטבע מעצמו כשאך נוסד העולם¹¹⁰ ראה לעיל בראשית ז, יא שו"ת בראשית ב, יז והע' 97 שם.. והמספר ארבעים ותשעה -שהוא סיכום של "שבע שבועות"- מורֶה לא על טובה שיטחית, אלא אדרבא, על זו שיש לה כוח וחכמה לצורך יציבות מוחלטת ומליאת אוֹן.^*שו"ת בראשית ג, לט
___________

2

ג׳במקום אחר מפרש פילון פסוק זה: "(המספר) תשעים ותשע שָכֵן למאה... כי יצחק נולד בשנת המאה (של אברהם), ו(המאה) היא גם המתנה הניתנת לכהנים על־ידי שבט לוי, כי כאשר הם (הלויים) מקבלים את המעשר הם מפרישים ממנו עשירית נוספת, כביכול היו אלה פירותיהם שלהם, ובה ניתן למצוא את המאה" (על שינוי השמות, א-ב).

3

ד׳לדעת פילון השנה השביעית היא כוח המנוחה לגוף ולנשמה, והטבע הולידה מעצמו כשאך נוסד העולם. נראה שמתכוון ליום השבת. השוואה זו בין השנה השביעית ליום השביעי נמצאת במדרש הגדול, ומקור הדברים שם נעלם: "שש שנים תזרע. מפני מה אמרה תורה שש שנים תזרע ובשביעית תשמיט? אמר הקב"ה לישראל, דעו, שבששה ימים בראתי עולמי, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא), ובשביעי הנחתי לו, שנאמר וינח ביום השביעי (שם). אף ארץ זו שאני נותן לכם, שש שנים התרתי לכם לחרשה ולזרעה, ובשביעית תשביתו אותה מחרישה ומזריעה, שנאמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. ואם לא עשיתם כן, הרי אני נפרע מכם" (מה"ג לויקרא כה, ג). ובמדרש אגדה: "ובשנה השביעית וגו', לקיים חידוש העולם, כשם שצוה לעשות מלאכה בששת ימים ולנוח בשביעית, כן צוה לזרוע שש שנים ולשמוט השביעית, שהקב"ה חס על בריותיו, וחביבין ישראל לפני הקב"ה, וגם הארץ מתפללת לפניו יותר מכל הנבראים, שהיא מעברה ומוציאה ויולדת כל השנה כולה ומוציאה יבולה לפני הקב"ה, וכיון שהבריות עושין רצונו של מקום היא מזמרת בכנפיה" (מדרש אגדה ויקרא כה, ג).

4

ה׳על עניין המעשר, שהוא עשירית ללוי, כותב רבנו בחיי: "ונחלת הלוי הוא המעשר שהוא רמז אל העשירית, ומזה אמר (במדבר יח, כא) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, וכן תמצא לוי בן יעקב שהיה עשירי בבנים, שהרי כתיב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אפילו מבניו נתן מעשר להקב"ה, והעשירי הוא קדש, וכן (דברי הימים־א כג, יג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" (רבינו בחיי במדבר יח, יט).

5

ו׳במקום אחר, נותן פילון טעמים נוספים למצות השביעית: "ולאחר מכן מצַוֶוה (הכתוב), מסיבות שונות, לשמוט את הקרקע בכל שנה שביעית. ראשית, כי הוא חָלַק כבוד למספר שבע בכל הזמנים: בימים, בחדשים ובשנים. כי כל יום שביעי קדוש הוא, זה מכונֶה בפי העברים: "שבת". ובכל שנה בחודש השביעי חל החג הגדול ביותר^110* כוונתו לראש השנה. ואולי כוונתו ליום הכיפורים שהוא "שבת שבתון".. על כן טבעי, שגם השנה השביעית תיטול חלק בכבוד הניתן לַמספר. שנית, הוא אומר כדלהלן: אל תהיה נתון תמיד לרווח, אלא קַבֵּל ברצון גם הפסד, כך שתישא על נקַלָה נזק אשר יקרך אי־פעם בכל כרחך, ו(אז) לא תוָואֵש כאדם הנפגע מ(פֶגע) חדש ומוזר. כי בין העשירים קיימים אנשים מדוכאים כל כך, שכאשר העניוּת פוגעת בהם, והם נאנקים ומדוכדכים, כאילו הפסידו את כל רכושם כולו. אך המתרועעים עם משה, - כל תלמידיו הנאמנים אשר התאמנו מימי נעוריהם בחוקיו הטובים, הורגלו לסבול מחסור במתינות, כל אימת ששמטו אף את השדה המשובח ביותר, ובכך, עם גדולת הנפש, אף למדו לשחרר מידיהם ברצון ובדיעה צלולה, דרכים בדוקות (להשגת עושר)" (על החוקים המיוחדים ב, פו-פח).

6

ז׳מהו: "מְצָא חן¹¹¹ כך בשבעים εὐαρέστει ἐναντίον ἐμοῦ. ובמסורה: "התהלך", ובפשיטא: "שְׁפַר". לפני והיה תמים, ואתן את בריתי ביני ובינך וארבה אותך מאד מאד"?

7

ח׳(הכתוב) קובע כלל יָאוּת ביותר לגזע בני־התמותה. כי מי שאין לו חֵלק ואינו מעורב ברישעה ורֶשע, סופו שהוא טוב ונעלה, - וזה טיבן של התכונות הבלתי־גופניות. אך אֵלה אשר בגוף, (טובים) במידה שהם מסלקים את הרישעה, ובהתאם לחֶלקם בחטאים. כי חיי אדם קרואים מוסריים, לא אֵלה אשר אין בהם חולשה מתחילה ועד סוף, אלא אֵלה אשר מתעוררים מחולשה לבריאות. לפיכך הוא אמר גלוי וישר: "היה תמים". כי דַי היה לאושרו של טבע בן־התמותה, שלא יואשם, ושלא יאמר או יעשה דבר הראוי לנזיפה. עניין זה מוצא־חן בעיני האב במישרין, ולכן הוא אומר: "מְצָא חן לפני והיה תמים", הוא חוזר כאן, ובדבריו יש השלָמה. כי התנהגות המוצאת חן בעיני ה', לא תאשם, ואכן כל אשר תמים ובלי־מום בַכֹּל מוצא חן בכל מעשיו. והוא (ה') מבטיח לגמוֹל חסד כפול לאדם הרחוק מכל האשמה. ראשית הוא אומר, שהוא (ה') ממַנֶה אותו כמשגיח ושומר של הבריתות האלהיות, וכן יגַדל אותו במידה שאין לתארה. כי "ואתן את בריתי ביני ובינך" מַראֶה, שההשגחה והשמירה הן באמת של האציל והמוסרי. הרי כל העיקרים הבלתי־ גופניים, הצורות והמידות המשותפות לכל הדברים, מהם נעשה העולם, הם הברית האלהית. יתר על כן, כפל הלשון "ארבה אותך מאד מאד", מַראֶה בבירור על המון ללא־גבול שאין לתארו - גידולו של ההמון¹¹² כלומר מספר האנשים. מ., ולעתים גם (גידולן) של תכונות מוסריות אנושיות.^*שו"ת בראשית ג, מ
___________

8

ט׳פילון מביא כאן את הנחוץ לביאור הכתוב בלבד. אבל במקום אחר מציע בהרחבה את הרעיונות שהביע כאן בקצרה. וכותב את הדברים בצורת דרשה, שכנראה דרש אותה לפני הציבור באלכסנדריה. ואלה דבריו:

9

י׳"אלה מֵחַד, בהשראת הטירוף האלהי, נסתלקו ממקום־תרבות (=חֲנוֹך). אחרים מאידך, מודָעִים לחכמה מרוסֶנת ומעודֶנת, ולאֵלה יש גם אימון מרובה ביראה וגם אינם בזים לעיסקי בני האדם. ועדות לכך הכתובים, בהם נאמר לאברהם לפני ה': "מצא חן לפני", (היה רצוי) לא לי לבדי, אלא גם למעשַי כשאני שופט מפקח ומשגיח. זאת אומרת, כשאתה מכבד את הוריך, או כשאתה מרחם על העניים, או גומל חסד עם ריעיך, או מגן על מולדתך, או דואג בצדק לצרכי הציבור בכלל, - וודאי שתהא רצוי לכל מי שתבוא עמו במשא ומתן, וגם תהא רצוי לפני האלהים. כי (ה') רואה הכל בעין ללא־שֵינה, ובחסדו הנבחר הוא מזמין אליו ומשבֵּחַ את המעולֶה. ולפיכך המתאַמֵן (=יעקב) מבהיר זאת בתפילתו, כשהוא אומר: "האלהים אשר אבותי היו רצויים"¹¹³ כך בשבעים ᾧ εὐηρέστησαν οἱ πατέρες μου ἐναντίον αὐτοῦ. ובמסורה: "אשר התהלכו אבותי לפניו". ובפשיטא: "דשפרו קדמוהי אבהי". (בראשית מח, טו). ומוסיף: "לפניו", כדי להודיעך את ההבדל הענייני בין "היות רצוי לאלהים" לבין "(היות רצוי) לפניו". כי (הביטוי) האחד מכיל שני (מובנים), ואילו האחר (=הראשון) - אחד¹¹⁴ האם כוונתו שהביטוי "לפני" כללי יותר, ואילו הביטוי "לפני אלהים" מתייחס אך ורק לאֵל, או שמא מהווה משפט זה פתיחה להמשך הביאור, ושני המובנים הם לפני המקום ולפני הבריות. מ.. וגם משה יועץ כך באזהרותיו, ואומר: "תעשה את המוצא חן לפני ה' אלהיך"¹¹⁵ כך בשבעים ἐναντίον κυρίου. ובמסורה: "לפני ה' ". (דברים יב, כח), כלומר, עשֵׂה אותם הדברים שיהיו בהחלט ראויים להֵראות לפני האלהים, וכשיראֵם יקבלם ברצון, ונכון לנהוג כך גם עם הבריות. ומכאן יצא (משה), כשאָרַג¹¹⁶ כלומר, תיכנן. מ. את המשכן, ותָחַם (בו) שני איזורים, ושָׂם את הפרוכת ביניהם, כדי להבדיל בין אשר בפנים ובחוץ (ראה שמות כו, לג). ואת ארון הקדש, המכיל את הלוחות, ציפה זהב מבית ומחוץ (שמות כה, יא), ולכהן הגדול נתן שני בגדים, פשתן בפנים וצבעונין בחוץ, אשר הגיע עד קרסוליו (שמות לט, כב; ויקרא ח, ז; טז, ד). אמנם, אֵלה וכיוצא בהם הם סמלים לנשמה; בפנימיים היא מקדישה בטהרה למען האל, ובחיצוניים היא טהורה לגבי עולם החושים והחיים¹¹⁷ רעיון זה מביא גם ב"על השכרון", פה-פו, מובא להלן שמות כו, ב שו"ת שמות ב, קז.. וקולעים הדברים שנאמרו למתגושש המנצֵחַ (=יעקב), כשעמד להיות מוכתר בזֵרי נצחון, וזה הכרוז שנאמר אודותיו: "התחזקת עם אלהים ועם אנשים יכולת"¹¹⁸ במסורה: "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". (בראשית לב, כט). ולהצטיין בשתי המערכות, גם ביחס לבלתי־נברא וגם ביחס לנברא, אין זה עניין לשֵׂכל קטן־ערך, אלא, אם לומר את האמת, (עניין) לעומד בגבול בין העולם והאלהים. הכלל, חובה על האדם ההגון ללכת בעקבות אלהים, כי מושל־הכל ואבי־הבריאה משגיח (על כולם). כי מיהו אשר אינו יודע, כי לפני בריאת העולם דַי היה לאלהים בעצמו, ולאחר בריאת העולם הוא נשאר כשהיה, ולא נשתנה? ומדוע, איפוא, ברא את שלא היה (לפָנִים)? האין זה, יען כי הוא היה טוב ורב חסד? האם, איפוא, אנו העבדים לא נלך אחר אדוננו ונעריץ עמוקות את העילה (הראשונה), אם כי לא נתעלם מן הטבע שבתוכֵנו?

10

י״א"ולאחר שאמר "מצא חן לפני", הוא מוסיף: "והיה בלי מום"¹¹⁹ כך בשבעים καὶ γίνου ἄμεμπτος. ובמסורה: "והיה תמים"., וזאת בהמשך ובהתייחסות (לדברים הקודמים). "הזדרז ושלח ידך בטוב, על מנת שתהא רצוי; ואם לאו, (אזי) לפחות הִימָנַע מחטאים, ולא יימָצֵא בך מום". אכן, עושה הישר - משובח, אך מי שאינו עושה עוול - לא יאשם. הפרָס הגדול ביותר -"למצוא חן"- שמוּר למַיְשירים דרכם, והשני -"בלי מום"- (ניתן) לאלה שאינם חוטאים. ואפשר, שליצוּר בן־תמותה, "לא לחטוא" נחשב שווה־ערך ל"דרך מישרים", כי כפי שאיוב אומר: "מי יהיה טהור מטומאתו, ואף אם הוא חי רק יום אחד" (איוב יד, לד-לה)¹²⁰ כך בשבעים. ובמסורה: "מי יתן טהור מטמא לא אחד, אם חרוצים ימיו".. אכן, לא ייסָפרו הדברים המטמאים את הנפש, אשר לא ניתן לכבס ולמַרֵק אותם כליל, הרי מן ההכרח, שייוותרו פגעים הטבועים בכל בן־תמותה, ואֵלה, מן הראוי, להמעיטם, אך אי אפשר להשביתם כליל. האם יבקש אדם במבוכת החיים איש צדיק, או חכם, או מתון, ובכלל טוב מושלם? דייך, אם תמצא אדם שלא עשה עוול, שאיננו כסיל, או אינו מופקר, או איננו מוג־לב, או אינו מושחת לחלוטין! הרי עלינו לשמוח בחיסולו של הרע, כי אי אפשר לאדם שבינותינו לרכוש את המוסריות המושלמת. אכן יפה אמר: "והיה בלי מום", בדעתו שחוסר חטא ואָשָם מהווה יתרון גדול לחיי־אושר.

11

י״ב"ומי שבחר לחיות בדרך זו, הוא (ה') מבטיח לקצוב לו לפי הברית את חלקו, (החֵלק) שמתאים לאלהים לתת ולאיש החכם לקבל, כי הוא אומר: "ואתן את בריתי ביני ובינך". והנה בריתות נכתבות לטובת אלו הראויים למתנות, ובכך הברית היא סמל לחסד, וה' הקים אותה בינו ובין האיש המקבל. וזו גולת הכותרת של טובו, כשאין דבר בין האֵל והנשמה, אלא החסד היסודי. ובענין כריתת ברית חיברתי שני ספרים, וכדי שלא אחזור (על דברי), וכן גם מכיוון שאינני רוצה להפסיק את המשֵכיוּת הדברים, לכן אעבור עליו בשתיקה במכוון" (על שינוי השמות, לט-נג).

12

י״גואלה הם דיוקיו העיקריים של פילון, הנמצאים בשו"ת זו וב"על שינוי השמות": הביטוי "מצא חן לפני" מלמד, שיש הבדל בין מי שאין לו כל חֵלק ברע, והוא כמלאך, לבין זה של בן־תמותה, שגוֹדֶל שיעורו תלוי לפי מידת חטאיו ולפי מידת מאסוֹ ברע. "והיה תמים", אין פירושו שהאדם יהיה כמלאך, אלא שלא יחטא, מפני שאין בידי בשר ודם האפשרות להיות מושלם כמלאך, ולכן הוא מצווהו, שיהיה "תמים" בלי החסרונות של חטא. ב"על שינוי השמות" הוא מוסיף, שאם אין האדם יכול להגיע לדרגה של "ועשה טוב", אזי עליו להשתדל לפחות להיות "סור מרע".

13

י״דב"על שינוי השמות" הוא דורש, לפנַי" אין פירושו לפני ממש, אלא להתהלך במעשיו של הקב"ה, וזה כדברי חז"ל: "מה אני רחום אף אתה רחום". ולכן "לפני" פירושו במידותי ובמעשי. פילון מהלל את הצדיק שיש בו שתי התכונות, שהוא רצוי גם לה' וגם לבריות, וכן היה מדרכָּם של האבות. מתוך ההבדל שבין "את האלהים" לבין "לפני האלהים" הוא מדייק, שאין האדם צריך להיות כולו אלקי, כפי שהיה חנוך שהתהלך "את האלהים", היינו בדברים שבין אדם למקום בלבד, ואילו האבות התהלכו "לפני" האלהים, היינו שהיו צדיקים בדברים שבין אדם לחבירו כבדברים שבין אדם למקום. פילון מביא גם ראיה לכך מדברי משה רבינו, על הפסוק "כי תעשה הטוב והישר בעיני (פילון גורס: לפני) ה' אלהיך" (דברים יב, כח), ומסורת זו נמצאת במדרש התנאים הארץ־ ישראלי, במחלוקת שבין רבי ישמעאל לרבי עקיבא: "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם, דברי ר' עקיבא, וכן הוא אומר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ר' ישמעאל אומר, הישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם" (ספרי ראה, עט).

14

ט״ובמדרש לקח טוב נמצא מאמר חז"ל, שבו דרשו על שלוש מידות שנאמרו בצדיקים, וזה על יסוד ההבדל שבפסוקים "ויתהלך חנוך את האלקים" (בראשית ה, כב); "את האלהים התהלך נח" (שם ו, ט); "אני א־ל שדי התהלך לפני" (שם יז, א); "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" (שם מח, טו): "שלשה מדות נאמרו בצדיקים, את האלקים התהלך, האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, אחרי ה' אלקיכם תלכו. משל לאחד שהיו לו שלשה בנים, הגדול הולך לפניו, לכך נאמר באבות אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיו גדולים במצוות. והבינוני הולך אחריו, לכך נאמר בישראל אחרי ה' תלכו, אחרי ענותנותו, אחרי אריכת אפים שלו אחרי חסידותו. והקטן הולך בצד אביו שלא יתעה בדרכים, לפיכך נאמר בדורות הראשונים את האלהים, ויתהלך חנוך את האלהים, את האלהים התהלך נח" (לקח טוב לבראשית ה, כד). לפי מדרש זה, הביטוי "לפני האלהים" מעיד על דרגה עליונה בחיי הצדיק, "אחרי ה"' על הדרגה הבינונית, ו"את האלהים" על הדרגה הנמוכה.

15