מדרשי פילון י״ז:ג׳The Midrash of Philo 17:3
א׳מהו: "אברהם נפל על פניו"?
1
ב׳הנאמר זה עתה, מוכן היה מתחילה. שהרי הוא אמר: "והיה תמים" (בראשית יז, א). כי אין דבר הראוי לנזיפה ולגינוי בחיים, אלא החושניות, כי היא ראשית התאווה ומקוֹרה. ביושר וכראוי הוא נופל על פניו -אני אומר שאֵלה הם החושים המביאים לידי חטא ופשע- ומסַמֵל את חסדו (של ה')121 ראה להלן מ"על שינוי השמות", שהחסד היה בזה שנפלה החושניות שלו מכוח ההשגחה האלקית. וכוונתו, שכשנפל על פניו, כלומר כשניטפל לחושיו, לא היה יכול להשתמש בהם לאיזו תכלית שהיא, אלא אם כן הכשירם הקב"ה שיפיק תועלת מהם.. זה (הפירוש) הראשון. שנית, יש לומר, שהוכָּה מההתגלות הברורה122 מילולי: התגלות מופיעה ביותר. מ. של ה"קיים" (באמת), ומכיון שלא יכול היה להביט (אליו) פנים אל פנים, נָפַל ארצה בבהלה ונשק את הקרקע, נרעש ונפחד מהמראֶה שהופיע123 ברש"י כאן, מברייתא דר' אליעזר: "ויפול אברהם על פניו, ממורא השכינה".. שלישית, כי ההתגלות היתה על־ידי מי שנמצא בהופעה - "הקיים", אשר הווה - ואותו הוא הכיר, למען האמת, כניגודו של הטבע המקובל. כי הרי האחד (ה') מתמיד בקביעותו ושלימותו124 על ה' שהוא קבוע ועומד, כותב פילון בהרבה מקומות בכתביו., בעוד שהשני125 כלומר, טבע האדם. מ. מתנדנד ונופל על מקומו - על הארץ.*שו"ת בראשית ג, מא
___________
___________
2
ג׳ראה להלן בראשית יז, יז שו"ת בראשית ג, נה, שם מביא פילון את הפירוש השני והשלישי. במקום אחר מביא פילון ביתר הרחבה את פירושו הראשון והשלישי:
3
ד׳"ואחר כך נאמר: "אברהם נפל על פניו". האם לא היה חייב ליפול בפני ה"ניצב", בגלל ההבטחות האלהיות, ומכיון שידע את עצמו ואת אפסותם של בני־תמותה, וזאת על־ מנת להַראות כיצד הוא מעריך את עצמו ואת האלהים? שכֵּן הוא (ה') ניצב באותו המקום ומניע את כל המערכת, לא על־ידי רגליו -כי אין לו דמות אדם- אלא בתכונה המעידה שהוא אינו משתנֶה ומתחלף. אך זה (=האדם) אשר לעולם אינו עומד ביציבות באותו מקום, נתוּן לשינויים שונים ומוֹעֵד (ליפול) -שהרי כל חייו דרכי חלקלקות- אומלל זה נופל מפָּלָה גדולה. ומי (שנופל) שלא ברצונו - נבער מדעת הוא, ומי (שנופל) מרצונו - נוח (הוא). לפיכך נאמר שנפל על פניו, (כלומר) על חושיו, על דיבורו ושִׂכלו. וכמעט שצווח וקרא בקול שחושניותו נפלה, זו אשר אינה מסוגלת לחוש מכוחה היא, אלמלא נתעוררה על־ידי השגחתו של המושיע להכיר את העצמים החמריים המונחים לפניה ושדיבורו נפל, והלז אין ביכולתו לפרש דבר מענייני ההוויה, אלמלא היוצר של כלי־ הדיבור ומכוונם פָתַח את הפה וחיבֵּר את הלשון, והכיש את הקולות בנעימה, ושגם שִׂכלו המלכותי נפל, אשר היה מקפח את השגתו. ושוב, אלמלא בורא כל חי לא עוררוֹ, הושיבוֹ, לאחר שהעניק לו אישונים חודרים מותקנים כדי לראות עניינים בלתי גופניים. וכששיבח (ה') את הנסוג הימנו (מה') ואת הנופל נפילה מרצונו, מתוך ההודיה אשר הודה ב"קיים" - שהוא ניצב לאמיתו, אחד והווה, וכל אשר למטה הימנו נתון לכל מיני חילופים ושינויים, - הוא מאיץ בו, נכנס עמו בדברים ואומר: "אני הנה בריתי אתך" (בראשית יז, ד)" (על שינוי השמות, נד-נז).
4
ה׳מהו: "אלהים דיבר אתו ואמר: ואני הנה בריתי אתך, והיֵה לאב המון גויים"?
5
ו׳מכיון שהוא (ה') דיבר תחילה על הברית (ראה בראשית יז, ב), הוא אומר: "אַל תבקשנה בכתב, כי אני בעצמי הנני סוג של ברית במובנו הנשגב ביותר, - הברית המושלמת". כי לאחר שנתגלה ואמר "אני", אזי הוא אומר "הנה בריתי", שאין (פירושו) אלא: "הנני", "כי אני הוא אותה הברית אשר נכרתה, הוקמה, והוסכמה. ויֶתר על כן, הכל מבותר כהלכה ומופרד". זאת היא צורתה הראשונה של ברית, המורכבת ממושגים126 אידיאות. מ., מידות בלתי־גופניות ודברות127 לוגוס. מ., שעל־ידיהם מושלם העולם הזה. אם כן, האם לא היתה זו באמת שיפעת חסד אשר העניק (ה') לגבר החכם (=אברהם), בשעה שלקחו ונישאו לא רק מהארץ לשמים, ולא מהשמים אֶל עולם בלתי־גופני ומושכל, אלא אף (הביאו) מכאן אל עצמו128 של הקב"ה. מ.. והוא נראה בבירור, לא בהוויתו -שכֵּן מן הנמנע הוא- אלא במידה שעיניו של המתבונן מסוגלות לשאת את אותו כוח אמיתי ומושכל. לפיכך הוא אומר: לא תהיה עוד בן אלא "אב", ולא אב של יחיד אלא "של רבים", ולא של המון יחידים אלא של "המון גויים". ובין האֲמָנוֹת מתגלות שתים כפשוטן, והשלישית מהותית יותר129 נוגעת בטבע האמיתי של הדברים. מ.. והראשונה מן הפשַט, כדלהלן: "אכן תהיה אב לגויים ותהא מוליד עמים, כלומר, כל אחד מבניך יהיה מייסד אומה". והשנית כדלהלן: "בתור אָב, מוטלות עליך דאגת הטיפול והפיקוח על המון גויים, כי מִטִיבוֹ של אוהב־אלהים להיות מיניה וביה גם אוהב אדם. אי לזאת, הוא דואג וחרד מאד לא רק למקורביו, אלא בעת ובעונה אחת לכל האנושות כולה, ובמיוחד לאֵלה שביכולתם לקבל מוסר המִשמעת, ושתכונותיהם אינן גסות וקשוחות, אלא נרכָּנוֹת ופונות למידה הטובה ונכנעות לשֵׂכל הישר". והשלישית מתפרשת כך באופן אלגורי: המון גויים הם כעין הרצונות המגוונים בנפשו של כל אחד מאִתָּנוּ, אֵלה ש(הנפש) רגילה להולל מקִרבָּה היא, ואֵלה שהיא קולטת על־ידי החושים, המפלסים דרכם לעיניים הרואות מן ההוץ פנימה. ואם השֵׂכל נוטל שררה עליהם כאָב, הוא משַנֶה את כולם לטוב, ולאחר שהניק את עוללי המחשבה וילדיה, הוא מזרז ומסייע לבוגר שאיננו מושלם. מֵחַד משבֵּחַ את המחזיק בתומתו, ומאידך הוא שָׂם רסן בפיהם של מורדים ומתקוממים, על־ידי מוסר וגערה.*שו"ת בראשית ג, מב
___________
___________
6
ז׳במקום אחר מרחיב פילון לבאר את החלק הראשון של תשובתו: "'אני הנה בריתי אתך'. אם כן זהו המובן הטמון (בדברים): קיימים סוגים רבים של בריתות, החולקים מתנות ותשורות לראויים. אך המין הנשגב ביותר בין הבריתות הוא "אני הנני", כשהוא (ה') מגלֶה את עצמו - במידה שניתן לבלתי־נגלה להגָלוֹת - על־ידי הביטוי "אני". ומוסיף "הנה בריתי", אני הוא ראשית כל החסדים ומקורם. ומדַרכּוֹ של האלהים, עיתים לחלוֹק מחסדו על־ידי זולתו; הארץ, המים, האוויר, השמש, הירח, השמים וכוחות אחרים בלתי גופניים130 "בכל הוא עושה שליחותו" (פרקי דרבי אליעזר, מט); "שבכל מקום שהקב"ה עושה שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, פעמים שעושה שליחותו על־ידי צפרדע" וכו' (במ"ר יח, כב); "הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליריאיו" (רש"י שמות טז, יב)., ועיתים (הוא חולק את חסדו) בעצמו לבדו, אזי הוא מתגַלֶה כנחלתם של המקבלים, והוא מוצא אותם ראויים מיד לשם חדש, הרי נאמר: "ולא ייקרא עוד את שמך אברם, אלא שמך יהיה אברהם" (בראשית יז, ה)" (על שינוי השמות, נז-ס).
7
ח׳מדרש פילון, שאברהם לא יהיה עוד אביו של יחיד אלא של רבים, ולא של המון יחידים אלא של המון גוים, נמצא גם בחז"ל: "לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, בתחלה הרי את אב לארם, עכשיו הרי את אב לכל העולם כולו, שנאמר כי אב המון גוים נתתיך" (תוספתא ברכות א, יב; ירושלמי בכורים א, ד; בבלי ברכות יג, א). וברד"ק: "לא תהיה אב לגוי אחד לבד אלא להמון גוים, שהרי יצאו ממנו יצחק וישמעאל ובני קטורה, וכל אחד מהם יהיה לגוי גדול".
8
ט׳דרושו השני, שאברהם היה מפקח על האומות וחובב עמים, נמצא כעין זה בדברי ר' יוחנן: "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר כי א"ב המו"ן גוים נתתיך, אב נתתיך לאומות, בחיר נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות" (שבת קה, א). וראה גם להלן בביאור לשו"ת הבאה.
9
י׳לפי הפירוש האלגורי, נתהווה השינוי בטבעו של אברהם, על־ידי כך שנעשה אָב ומושל ביצריו ובחושיו. ודומה לזה נמצא בגמרא: "ואמר רמי בר אבא, כתיב אברם וכתיב אברהם, מתחלה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים131 "אברם" בגימטריה רמ"ג, ו"אברהם" בגימטריא רמ"ח - מדרש הגדול; לקח טוב לפסוק א.. אלו הן, שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה" (נדרים לב, ב)132 "כשמל, אמר ליה הקב"ה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, הוסיף לו ה', חמשה, מנין רמ"ח אברים" (ת"ה לך לך, טז).. אמנם, פילון מדבר על יצרים וחושים, ובגמרא על איברים, אבל ברור שהאיברים שבגמרא הם הם היצרים שבפילון. וכן פירש הר"ן בנדרים שם: "שבתחלה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע. ולבסוף, כשנמול, המליכו הקב"ה אפילו על אלו, שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה". לפי זה, ממלאים האיברים את פקודת היצרים והחושים, ושילטון על האיברים משמעו גם שילטון על היצרים והחושים. וכן נמצא בגמרא הֵד לזיהוי האיברים והחושים: "ת"ר, כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך" וכו' (ברכות סא, א).
10
י״אפילון כותב בשו"ת, שהקב"ה העלה את אברהם מהארץ השמיימה, וכן הוא כותב במקום אחר בכתביו, ומבסס את דרושו על הכתוב (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט השמימה. ואלה דבריו: "והוא הוביל אותו אל האיזור החיצוני ביותר, ולא אל אחד מן המחוזות החיצוניים אשר עשוי להיות מוקף על־ידי האחרים" (דרשות אלגוריות ג, מ).
11
י״בדבר זה הוא דרושו של ר' יוחנן על אותו פסוק: "ויוצא אותו החוצה וכו'. ר' יודה בר' סימון בשם ר' יוחנן, העלהו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה הבט נא השמימה, אין הבט אלא מלמעלה למטה" (ב"ר מד, יב).
12