מדרשי פילון ב׳:כ״אThe Midrash of Philo 2:21

א׳מהו: "והפיל תרדמה¹³⁷ מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ. על אדם והוא ישן"?

ב׳פילוסופים התוַוכחו אין־אונים, כיצד נוֹצֶרֶת השינה, אך הנביא פָתַר את החידה בבירור. אמנם, השינה כשלעצמה היא באמת תרדמה¹³⁷ מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ., אך לא זו הבָּאָה מטירוף, אלא זו (הבָּאָה) מרפיון החושים והסתלקות המחשבה, אזי פורשים החושים מהדברים המוחשיים, והשֵׂכל פורש מהחושים, אינו מפעיל את העצבים ואינו מניע אותם החלקים שבחלקם נָפַל לבצֵע מעשים, הואיל והוא (השֵׂכל) נבדל מהעצָמים המוחשיים.^*שו"ת בראשית א, כד
___________

ג׳תרדימת האדם היתה תרדימת שינה. וכן אמרו במדרש: "אמר רב, שלש תרדימות הן, תרדימת שינה, ותרדימת נבואה ותרדמת מרמיטה. תרדימת שינה - ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן" (ב"ר יז, ה). "והפיל עליו שנת תרדמה וישן לו" (פרקי דרבי אליעזר, יב וברד"ל שם). וראה להלן בראשית טו, יב שו"ת בראשית ג, ט ובביאור שם, על ההבדל שבין תרדימת־שינה של אדם הראשון לבין תרדימת הנבואה של אברהם.

ד׳במקום אחר כותב פילון על הפסוק: "(הכתוב) אומר: "אלהים הפיל תרדמה¹³⁷ מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ. על אדם והוא ישן" (בראשית ב, כא). ובצֶדֶק, שהרי התרדימה והשינוי בשֵׂכל הן שינה. והוא נרדם¹³⁸ או: נופל לאקסטזה. נסוג, מסתלק. מ. בעת שאינו מתעסק בהירהורים העולים בתוכו, וכל אימת שאינו עושה זאת¹³⁹ פי' כשאינו מהרהר. (אזי) הוא ישן. ונכון לומר, שאותה התרדימה ואותו השינוי אינם נובעים מתוך עצמו, אלא מן האלהים המפיל, מביא, ושולח את השינוי (הזה). וכך אף המצב לאשורו: לוּ ניתן השינוי בידי, אזי כל אימת שאחפוץ הייתי נזקק לו, וכל אימת שלא אבחר בו הייתי ממשיך ללא שינוי. אך כיום תהום כרויה ביני ובין השינוי" (דרשות אלגוריות ב, לא-לב).

ה׳לדברי פילון, מדגיש כאן הכתוב, שהשינה אינה בידי אדם, אלא שהקב"ה בעצמו הוא שמפיל את השינה. ובחז"ל מתבטא הדבר בברכת "המפיל", שעל האדם לקרוא בטרם שנתו, כדאמרו: "הנכנס לישן על מטתו וכו', ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני" וכו' (ברכות ס, ב). וקולעים הדברים במאמרו של ר' יוחנן שבגמרא, על הנשבע שלא יישן שהיא שבועת שוא, מפני שאין זה בידיו של אדם: "אמר ר' יוחנן, האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו" (שבועות כה, א), ובר"ן שם: "מלקין אותו, משום שבועת שוא, דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצאה לשקר". וראה גם סוכה נג, א; יבמות קכא, ב; נדרים טו, א.

ו׳מהו הצלע שלקח ה' מיציר האדמה, ומדוע התקין¹⁴⁰ יָצַר. ראה גם "יציר אדמה". מ. בפשיטא: "תיקן", ובהערת הר"ח העליר: תירגם ויבן ותקן, שפירושו כונן במעמד נאמן, שיכלל הבנין, וכן נמצא גם שרש בנה במקרא במובן זה. את הצלע לְאשה?

ז׳פשַט (הכתוב) ברור הוא, כי באופן סמלי "חֵלֶק" אָמוּר להיות חציו של השָלֵם. כך השנַיים, הלוא הם האיש והאשה, שהם חלקי הטבע, נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא "אדם"... אי לזאת המחוקק אומר, שהאשה נוצרה מצלעו של אדם, כשהוא רומז, שהנקבה היא מחצית גופו של הזכר... ובמידה ומִבְנֶה הגבר מושלם יותר וכפול מזה של האשה, הוא נזקק למחצית הזמן (ליצירתו), כלומר לארבעים יום, ואילו (הגוף) הבלתי־מושלם של האשה - הָבָה ונאֹמר, מחצית האיש- (נזקק) למספר ימים כפול - לשמונים (יום)¹⁴¹ בהמשך דבריו מסביר פילון, שמשום שטבע הזכר הוא כפול מטבע הנקבה, לפיכך התפתחות עוברו אינה זקוקה לשמונים אלא לארבעים יום. ולעומת זה, היות שטבע האשה הצלעית מייצג רק חצי טבעו של הזכר, זקוקה התפתחות עוּבּרה לזמן כפול, דהיינו שמונים יום....^*שו"ת בראשית א, כה
___________

ח׳דברי פילון, שהאשה היא חצי גוף האיש, ושניהם הם כאילו חלקי טבע הנעשים שווים בהרמוניה אחת של סוג "אדם", מזכירים מה שאמרו חז"ל: "אמר ר' אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (יבמות פג, א). "ר' שמואל ב"ר נחמני אומר, מהו אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה), אלו דו פרצופין, זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם" וכו' (תנחומא תזריע, א). "אמר ר' ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הה"ד זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם" (ב"ר ח, א)¹⁴² עי' ברכות סא, א; עירובין יח, א..

ט׳בחז"ל כאן, כבפילון, הרעיון שביצירת ה"אדם" נכלל חֵלק של האשה: זכר ונקבה בראם, וליצירה זו קרא "אדם". אף לרמזו של פילון, שהאיש והאשה מתדבקים כאחד ו"נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא אדם", יש עד והד בדברי חז"ל: "כל מי שאין לו אשה שרוי בלי טוב וכו', ר' חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, בזמן ששניהם כאחד הם אדם, אין שניהם כאחד אין קרוין אדם" (קה"ר ט, ט; ב"ר יז, ב).

י׳בדבריו, שליצירת נקבה דרוש זמן כפול מזה שליצירת זכר, כדי לשנותה מטבע האיש, הוא רוצה להסביר את תורת היולדת, הצריכה להמתין ארבעים יום לזכר וזמן כפול לנקבה, כדי שתוכל להכנס למקדש. על זאת הוא מרחיב להלן לבראשית ז, ד שו"ת בראשית ב, יד, שדיני תורה אלה בנוגע ליולדת הולמים את טבע יצירת הולד לפי הרופאים. שיטת פילון זו היא שיטת ר' ישמעאל: "ר' ישמעאל אומר, יום מ"א תשב לזכר ולנדה, יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א, וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א" (משנה נדה ג, ז). ובגמרא (נדה ל, ב): "תניא ר' ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמרו לו, אין למדין יצירה מטומאה. אמרו לו לר' ישמעאל, מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א, אמר להן, אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים וכו', אמר להם ר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר (בתוספתא נדה ז, יז: שהזכר נגמר) לארבעים ואחד ונקבה לפ"א". ולפי הגמרא, היו שתי קבלות בענין זה. והנה, כשם שפילון בונה את שיטתו על פרשת תזריע וגם מביא ראיה מחכמי הטבע, כן רבי ישמעאל מביא ראיות הללו.

י״אובמדרש תדשא, טו: "למה גזר הקב"ה על היולדת [זכר] לישב ז' נקיים, ועל נקבה לישב ארבע עשר יום? אלא להזכירך יצירת אדם הראשון שנברא בו'¹⁴³ בנוסחא אחרת כתוב: בז'. ימי בראשית של שבת ראשון, יצירת חוה שנטלה מצלעותיו בשבת שניה וכו'. ולמה גזר הקב"ה שהיולדת זכר אחר ארבעים יום [ויולדת נקבה אחר פ' יום] תבוא לבית המקדש? להזכירך, מה פעל הקב"ה עם אדם הראשון, שנברא חוץ מגן עדן ואח"כ נכנס לגן עדן, לכן היולדת זכר אחר מ' יום שעור יצירת הולד לזכר, ופ' יום לנקבה שיעור ליצירת הנקבה - תכנס לקדש להביא קרבנות". השיטה שהארבעים והשמונים יום הם בהתאם ליצירה, היא אמנם גם זו של ר' ישמעאל, אבל מדבריו: "להזכירך מה פעל הקב"ה" וכו', כמשיטתו, שאדם נוצר בז' ימי שבת ראשון וחוה בשבת שניה, נראה שהוא שואב ממדרש אלכסנדרוני¹⁴⁴ ומסורת כזו גם בספר היובלים ג, ח-יב: "בשבוע הראשון נברא האדם והצלע אשתו, ובשבוע השני הראהו אותה, ועל כן נתנה המצוה לשמר שבעה ימים לזכר, ולנקבה עוד שבעת ימים בטמאתן. ויהי כאשר מלאו לאדם ארבעים יום על האדמה אשר בה נברא, ונביאהו אל גן עדן לעבדו ולשמרו, ואת אשתו הביאו ביום השמונים, ואחר באה אל גן עדן. על כן נכתבה המצוה על לוחות השמים ליולדת, אם זכר ילדה, שבעת ימים תשב בטמאתה כשבעת הימים הראשונים ושלשים יום ושלשה ימים תשב בדם טהרה וכו', ולנקבה עוד שבוע כשני השבועות הראשונים בטומאתה וששים יום וששה ימים תשב בדם טהרה, והיו כולם שמונים יום. וככלותה שמונים יום אלה, הבאנוה אל גן עדן כי קדוש הוא מכל האדמה". וראה במאמרי על המדרש תדשא, חורב, יא, ניסן תשי"א עמ' 43 - 44.. וגם מדברי פילון נראה, שאדם נכנס לגן עדן קודם שנבראה חוה: "בעוד שאדם חי חיים בודדים והאשה לא נוצרה עדיין, מספֵּר הסיפור שניטע על־ידי האלהים פרדס" (על בריאת העולם, קנג). וכן ברבינו בחיי לבראשית כ, כג: "האשה נבראת בגן עדן, כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן".