מדרשי פילון ב׳:כ״גThe Midrash of Philo 2:23

א׳מדוע, כשראה את האשה הנוצרת, הוסיף אדם ואמר: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאישה¹⁵¹ כן בשבעים ἐκ τοῦ ἀνδρὸς αὐτῆς , וכן באנקלוס: "ארי מבעלה", וכן בספר היובלים. ובמסורה: "כי מאיש". לוקחה"?

ב׳ייתכן שהוא דיבר מתוך שלילה, כיון שהשתומם למראה עיניו: "הייתכן באמת, שמראֶה נפלא ונחמד זה נוצר מעצמות ומבשר חסר־צורה; שיצוּר יפה ונחמד שכזה (נוצר) מדברים חסרי־תואר? לא יאומן כי יסופר¹⁵² מילולי: לא יאומן שיהיה דבר דומה. מ.. אך הדבר ייֵאָמֵן, כי האלהים הוא היוצר והצייר". אך ייתכן, שהוא אמר זאת בחיוב: "באמת זאת היא בריה (שלוּקחָה) מעצמי ובשרי, כי היא נפרדה נפרקה וחובְּרָה שָׁם מִשֶלִי"... או שמא אומר הנביא, שהיא באה מאיש, ולא מאדמה כמוהו (כאדם), אף לא מזרע בדומה לאֵלה ש(באו) אחריו, אלא על־ידי תכונה מסויימת ממוצעת¹⁵³ כלומר: תופעה אמצעית בין יצירת אדמה והיווצרות מזרע. מ., דומה לזמורת גפן שנחתכת על מנת לטעת¹⁵⁴ מילולי: ללדת. מ. גפן אחרת.^*שו"ת בראשית א, כח
___________

ג׳לדברי פילון, אפשר לפרש את הפסוק בלשון שאלה, שדבריו אלה של אדם הראשון נאמרו בשלילה תמיהה ומבוכה, או שנאמרו כקריאת חיוב. במקום אחר, מביא מפירושו השני: "אחרי שנוצרה גם האשה, התבונן בדמות השווה ובצורה הקרובה לו, עָלז למראה זה, ובגשתו אליה ברך אותה. והיא, מכיון שאינה רואה שום בעל־חיים דומה לה יותר ממנו, הרי היא שמֵחה ומשיבה לו דיבור מתוך צניעות" (על בריאת העולם, קנב).

ד׳כעין פירושו השני נמצא גם בחז"ל: "ולקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידה כנגדו, הקיץ משנתו וראה אותה שהיא עומדת לנגדו, מיד חבקה ונשקה ואמר ברוכה את לה', עצמך מעצמַי, ולך ראוי לקראות אשה, שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי" (פרקי דרבי אליעזר, יב)¹⁵⁵ בספר היובלים ג, ו: "ויביאה אליו ויכירנה ויאמר אליה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, זאת תקרא אשתי כי מאשהּ יצאה ולוּקחה"..

ה׳וכסיום דבריו של פילון בשו"ת, כן במפרשי ימי הביניים. במושב זקנים: "זאת הפעם עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך לא תברא שום אשה כך, אלא כדרך תולדת זכר ונקבה". בתולדות יצחק: "ועל דרך הפשט, זאת הפעם לבד נלקחה עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך אין אני צריך ליקח אשה מצלע, אלא כמנהגו של עולם". ספורנו: "בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, שלא תהא כן כל נקבת האדם לעתיד". ברשב"ם: "זאת הפעם עצם מעצמי דוקא, אבל מכאן ואילך אינו כן, אלא אדרבא איפכא, האיש יוצא מן האשה".

ו׳כדברי פילון, שהקב"ה הוא היוצר והצייר, כן בחז"ל: "הצור תמים פעלו (דברים לב, ד), הצייר שהוא צָר את העולם תחלה ויצר בו אדם, שנאמר (בראשית ב, ז) ויצר ה' אלקים את האדם" (ספרי האזינו, שז). "אמר ר' יצחק בר מריון, כתיב ויצר ה' אלקים את האדם, מה ת"ל אשר יצר? אלא הצור הוא צייר נאה, כביכול הקב"ה מתגאה בעולמו, ואומר: ראו בריה אשר בראתי וצורה שציירתי" (קהלת רבה ב, יא). וראה גם במדרש תהלים יח, כו, על כינוי צייר להקב"ה, ושם: "מי צור זולתי אלקינו (שמואל־א ב, ב), הנה אמרה שם ואין צור כאלקינו, אל תקרי כן אלא צייר כאלקינו, הצייר הזה וכו', בשר ודם צר צורה ואינו יכול להטיל בו רוח ונשמה וקרביים ובני מעיים, והקב"ה צר צורה".

ז׳"זאת הפעם" יכול להתפרש במובן של "זמן", או שהכוונה היא לאשה. אונקלוס ויב"ע תירגמו: "הדא זימנא", אבל ביבמות סג, א ובמדרש לקח טוב (מובאים לעיל פסוק ב, כ), שהכוונה לאשה. ובלקח טוב כאן: "זאת הפעם, כלומר זאת האשה". ובמושב זקנים: "זאת הצורה". בפירוש אלגורי לפסוק זה, נמצאת אצל פילון הרכָּבה של שני הפירושים. לפי פילון, האשה היא "החושניות" והאיש הוא "השֵׂכל". ואלה דבריו: "מן הראוי לדייק, מדוע הוסיף "הפעם", ואמר: "זאת הפעם עצם מעצמי". החושניות מטבעה שייכת להווה, מתייחסת רק לזמן הנוכחי. ואילו השֵׂכל טוען לשלושת הזמנים, והוא גם הוגה בהווה, וגם זוכר מה שאירע בעבר, וגם צופה לעתיד. אבל החושניות אין היא חָשָה עתידות, ולא מה שדומה לתקוה או לסיכוי בחיים, ואין היא זוכרת מה שחָלף בעבר, אלא מדַרכָּה להתרשם רק ממה שמעודדה לפי שעה על־ידי נוכחותו" (דדשות אלגודיות ב, מב-מג).