מדרשי פילון ה׳The Midrash of Philo 5

א׳מדוע, לאחר התקווה אומר (הכתוב): "זה ספר תולדות בני האדם³⁴⁴ כך בשבעים: ἀνθρώπων "בני אדם", ובמסורה: "אדם"."?

ב׳במילים אלה הופך (הכתוב) את המאמר הקודם מהימן. מהו האדם? האדם הוא זה אשר השיג חלק גדול ומופלא יותר מכל שאר החיות, בַּתקווה. ועניין זה מפורסם הוא, כביכול חָרוּת בַּטבע, כי השֵׂכל האנושי הוא בעל תקווה מטִבעו.^*שו"ת בראשית א, פ
___________

ג׳פילון מפרש "הוחל" מלשון "יחל", במובן תוחלת ותקווה, ויסודו בתרגום השבעים, וכן הוא כותב במקום אחר: "כי הכשדים (העברים)³⁴⁵ ראה קולסון עמ' 8 הע' a, שלעתים קרובות משתמש פילון בכשדית כשם נרדף לעברית. מכַנִים את האדם "אנוש", מפני שהאדם הוא היצור היחידי לאמיתו המייחל לטובות... ומִזה עוֹלֶה בבירור, שאין הוא מחשיב את המיואש לאדם, אלא לחיה בדמות אדם, מאחר ונשלל ממנו הקניין הקרוב ביותר לנשמה האנושית - התקווה. ולפיכך, ברצונו להלל בכל־שֶבח את המקַווה, אומר (הכתוב) תחילה, שהוא שָׂם תקוותו באבי־הכֹּל ובוראו, ומוסיף (בפסוק הסמוך) "זה ספר תולדות בני אדם", אף שאבותיו ואבי אבותיו כבר נולדו" (על אברהם, ח-ט). דבריו האחרונים מתבררים ב"על הרע האורב לטוב", המובא להלן בביאור.

ד׳פירוש תיבת "הוחל" שבמקרא שרוי במחלוקת. יש מפרשים אותו מלשון "חילול - חולין", ויש מפרשים מלשון "תחילה" או "תפילה". וגם עניין "לקרא בשם ה"' שרוי במחלוקת, לחיוב או לשלילה; אם הניחו את הקב"ה וקראו שֵם השם על אליליהם, או שהחֵלו להתפלל לה'. "אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אִלו נקראו בשמו כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו? בימי אנוש בן שת, שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה"' (מכילתא יתרו, ו; ספרי דברים, מג; תנחומא נח, יח). ומכאן, שבימי אנוש התחילו לחלל ולקרוא את ע"ז בשמו של הקב"ה. וכן ברש"י ובת"י. וברמב"ם הלכות עכו"ם א, א: "בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה דעת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן התועים היה".

ה׳ובתרגום אונקלוס שתי נוסחאות: "ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא די"י", "ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה"'. וברד"ק מביא את שתי הנוסחאות מתרגום אונקלוס: "ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות, יש נסחא בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פירש הענין אז הוחל לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב" (עיי"ש). לפי נוסח זה, מדובר כאן בשבחו של אנוש, שבימיו התחילו להתפלל לה'. ובפירוש רס"ג על התורה כעין פילון: "שהוא (אנוש) היה הראשון בימיו שהכיר בוראו והתחיל להתפלל ולקרא ולהתחנן אל ה', ולכן נאמר ויקרא בשם ה"' (גנזי שכטר, כרך א עמ' טו). ובאבן עזרא: "והוא מגזרת תחלה, והטעם שהחלו להתפלל", וכן ברשב"ם. והאברבנאל מפרש את דברי האבן עזרא: "והראב"ע פירש לשבח, שבימים האלו החלו בני אדם להזכיר את יוצרן, ולכוין מעשיהם ותפלותיהם לשמו, והוא באמת הנראה מפשט הכתוב וכו', שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרא בשם ה' בכל מעשיהם, לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת היו משערים במציאות האל, הנה לא היו קוראין ומתפללים אליו, כי בימי אנוש התחילו בזה, ומאנוש נמשך לקינן ומדור אל דור". פירוש זה, ש"הוחל" לשון תפילה, הוא כעין רעיונו של פילון, אלא כאן שהאדם מייחל, וכאן הוא מתפלל, אבל גם תקווה הוא מלשון תפילה: "שישראל מקווין בבתי כנסיות" (פרקי דרבי אליעזר, ל). "א"ר חמא ב"ר חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה"' (ברכות לב, ב).

ו׳פילון דורש סמיכות הכתובים: "אז הוחל (=קיווה) לקרוא בשם ה' זה ספר תולדות אדם" (ד, כו-ה, א), ומפרש כי תולדות אדם הן הן התקווה. וכן הוא כותב במקום אחר: "'אז קיווה לקרוא בשם ה' אלהים', והוא מוסיף במפורש "זה ספר תולדות בני האדם". ודבריו חשובים מאד, כי בזה נרשם הוא בסִפרו של אלהים, כי רק אדם הוא בעל תקווה, וכן גם היפוכו - המתייאש אינו אדם" (על הרע האורב לטוב, קלט).

ז׳לפי מדרש זה, היה אנוש הראשון שקיוה לתשועת ה'. והכתוב "זה ספר תולדות אדם" נסמך לתולדות אנוש, מפני שבלשון הקודש אנוש מובנו "אדם", וזה רמזה תורה, שאנוש בלבד, שהוא המקווה לעזרת ה', ראוי להיקרא אדם וראוי להיכתב בספר תולדות בני אדם.

ח׳מדוע, בסיפור התולדות, לא הזכיר עוד את קין, אלא את שֵת, עליו הוא אומר; שנולד בדמותו ובצלמו (של אדם)? ומכאן מתחיל (הכתוב) למנות את שלשלת הדורות ממנו (משת)³⁴⁶ ראה לעיל ד, כה שו"ת בראשית א, עח ובביאור, ובהע' 342 שם..

ט׳(הכתוב) איננו מצַרֵף, לא לשלשלת ההגיון ולא לשלשלת המניין, את המתנקש, המגואל והאכזרי. כי כפי שאמר מי שאמר, יש לראותו כזֶבל³⁴⁷ ראה לעיל הע' 329., ולהשליכו החוצה. לפיכך אין (הכתוב) מצביע עליו, לא כיורשו של אביו הארצי ולא כראשית הדורות שלאחריו. ולעומתו, הוא מבדיל את שֵת כחָף מפשע משתי סיבות, היות והוא שותה³⁴⁸ ראה לעיל הע' 340, ומה שמובא שם ממדרש אגדת בראשית., כי אביו השקהו, וכן הוא מוליד תקווה בגידולו ובהתקדמותו³⁴⁹ ברמב"ם: "אמנם שת, כאשר לימדהו והבינהו (אביו), ונמצא שלם השלמות האנושי, נאמר בו ויולד בדמותו כצלמו" (מורה נבוכים א, ז).. לכן לא מקרֶה הוא, ולא לשוא אומר (הכתוב), ש(שת) נולד בדמותו ובצלמו של אביו, (כי אם) כנזיפה לבכור (לקין), שמחמת הרצה המגואל אין הוא נושא בקרבו כלום מגוף אביו או מנשמתו. לפיכך הפרידו (הכתוב) והפרישו מקרוביו^349* ראה לעיל ד, טו שו"ת בראשית א, עו, בסופה., ולעומתו נתן ל(שת) חלק מכבוד הבכורה.^*שו"ת בראשית א, פא
___________

י׳מדרשו של פילון נמצא גם בחז"ל: "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת]. מכאן אתה לומד, שלא היה קין מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו של אדם, ולא מעשיו דומין למעשה הכל, עד שנולד שת, שהיה מזרעו ודמותו, ומעשיו דומין למעשה הבל אחיו, שנאמר ויולד בדמותו בצלמו. רבי ישמעאל אומר, משת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים והפושעים והמורדים" וכו' (פדר"א, בב). ובזֹהר: "תוקפא דאדם הראשון דא שת, דהוה בדיוקנא דאדם הראשון ממש" (זֹהר משפטים קיא, ב).

י״אכדאי לציין את הביטוי שבפילון: "שלשלת ההגיון (-החכמה) והמניין". ביטוי זה נמצא במשנה, אולם שָׁם בקשר לסנהדרין: "אין בית דין יכול לבטל דברי חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין" (עדיות א, ה), וכן בבבלי (גיטין לו, ב, ובעוד מקומות). אבל במשנה אבות: "חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין" (אבות א, ז, לפי שינויי נוסחאות שבגליון). ואולי הושאל הביטוי באבות משָם.

י״במדוע נאמר, שחנוך, אשר התחרט, חי מאה ששים וחמש שנה לפני שעשה תשובה, ולאחר שעשה תשובה (חי) מאתים שנה?³⁵⁴ פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו"ת הבאה).

י״ג... אמנם, המאתים של החזרה בתשובה מורכבות משתי מאות, בהן המאה הראשונה מגלָה רק טוהר מעוולוֹת, ואילו האחרת את מלוא המוסריות של האדם המושלם. יען, כי מוכרחים תחילה לכרות את החלק הנגוע בגוף־נגוע, ורק אז להעלות בו ארוכה, כי זה (הטיפול) הראשון, בעוד שהלז בא בשנייה...^*שו"ת בראשית א, פג
___________

י״דמהו: "וחנוך היה רצוי לאלהים, מאתים שנה אחרי הולידו את מתושלח"?³⁵⁰ כך בשבעים: ὐηρέστησεν δὲ Ενωχ τῷ θεῷ μετὰ τὸ γεννῆσαι αὐτὸν τὸν Μαθουσαλα διακόσια ἔτη ובמסורה: "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה". וראה גם להלן לפסוק כג-כד שו"ת בראשית א, פה.

ט״ובראשית הבריאה מחוקק (הכתוב) את המקורות לכל הדברים הטובים. ברצוני לומר בעֶרך כך: מעט קודם הגדיר (הכתוב) את הרחמים והסליחה³⁵¹ בראשית ד, יג. וראה הע' 312 שם., ועכשיו הוא חוזר ומגדיר את התשובה, מבלי ללגלג ומבלי להאשים אף אחד מאֵלה שחטאו, ככל הנראה. ובבת אחת הוא מגַלֶה את ירידת הנשמה מרישעה למוסריות³⁵² "ירידת"? "עליית" מיבעי ליה, אלא אפשר שפילון נתכוון לתאר את הרישעה כבעלת "גובה לב", ואת המוסריות כבעלת "הענווה". ולפיכך הירידה היא עלייה לאמיתו של דבר., בדומה לשיבתם של הבורחים ממלכודת. ו(חנוך), כשהגיע לפרקו והיה לאָב, מיד כשהוליד, עשה את ראשית הטוב והיפה, שנאמר "היה רצוי לאלהים". ואף שלא נשאר ביראתו לעולם³⁵³ מכאן יוצא, שלפי פילון העולם עגול ככדור. וכן בזֹהר ויקרא י ע"א ובמקורות נוספים המובאים בניצוצי זֹהר שם. בבבלי פסחים צד, ב נחלקו לענין מהלך החמה בלילה, שלפי חכמי ישראל היא מהלכת למעלה מן הרקיע, ולפי חכמי אומות העולם היא מהלכת למטה מן הרקיע. לפי חכמי ישראל הארץ היא שטחית (ראה פי' מהרז"ו לב"ר ו, ח), ולפי חכמי אומות העולם היא ככדור (ראה פי' עיון יעקב לספר עין יעקב, חגיגה יב, א), ולדברי רבי שם, נראין דברי חכמי אומות העולם., בכל זאת, כל אותה התקופה נחשב כראוי לתהילה, שכֵּן היה רצוי שנים כה־רבות. ו(השנים) הרבות נזכרו בדרך סֵמל, שֶמָא לא בשֶל התנהגותו, אלא עקב דימויו בעיני האחרים. מכל מקום, מגלֶה (הכתוב) את סדר הדברים, שזמן לא־רב לאחר הסליחה לקין, מציג (הכתוב) את העובדה שחנוך חזר בתשובה, ובכך הוא מבהיר, שמדרכָּה של סליחה להביא לידי תשובה.^*שו"ת בראשית א, פב
___________

ט״זמדוע נאמר, ש(חנוך) חי שלש מאות ששים וחמש שנה לאחר שחזר בתשובה?

י״זראשית, משום שבשנה שלש מאות ששים וחמשה ימים, אי לזאת, סיבוב השמש מצביע באופן סִמלי על חיי החוזר בתשובה. שנית, כשם שהשמש היא סיבת היום והלילה, הסובבת יומם בחצי הכדור הארצי ולילה מתחת לארץ^353* ראה לעיל הע' 350., כך גם חיי בעל־התשובה כוללים מן חחושך ומן האור. מן החושך - מפגיעתן של התאוות והעוולות, ומן האור - כאשר אור המוסריות בוהק, ונוגהוֹ טהור ביותר. שלישית, (הכתוב) קָצַב לו את המספר המָלַא, אשר בו מעוטרת השמש, שהיא ראש המאורות השמימיים. ובמספר זה נכלל גם הזמן הקודם לחזרה בתשובה, מתוך חנינה על אשר חטא לפָנים. כי האלהים בטובו, מעניק חסדים גדולים בעין־יפה, ועם זאת, הוא מעביר על פשעים ישָנים הראויים לעונש, של החפֵצים במעלות הטובות.^*שו"ת בראשית א, פד
___________

י״חמדוע אחרי סופו של חנוך מוסיף (הכתוב) ואומר "היה רצוי לאלהים"?³⁵⁴ פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו"ת הבאה).

י״ט... שנית, הוא מהלל את החוזר בתשובה, מפני שנשאר בכוונתו הטובה, ולא חזר ממנה עוד עד סוף ימיו. כי הנה קיימים אנשים, אשר לאחר שטעמו קצָרוֹת מן הטוב והיפה, וניתנה להם תקווה שיבריאו, הם חוזרים במהרה שנית לאותה המחלה.^*שו"ת בראשית א, פה
___________

כ׳עיקר מדרשו של פילון בארבעת שו"ת אלה הוא, שחנוך היה חוזר בתשובה. הפסוק אומר: "ויתהלך... אחרי הולידו", היינו שרַק לאחר הולידו את משותלח התהלך חנוך את האלהים, ולא לפני כן. ומזה מדרשו, שלפני לידת משותלח היה חנוך חוטא. תקופת חזרתו בתשובה היתה מחולקת לשניים, מחציתה הראשונה "סור מרע", והשנייה "ועשה טוב". ועוד, הפסוק של מספר שנות חייו "ויהי כל ימי חנוך" וגו' בא ללמד, שמכיון שחנוך חזר בתשובה, נמחקו לו עוונותיו הראשונים, שהרי התורה כוללת במספר ימיו גם את השָנִים שעמד בחטאו. זאת ועוד, שאחר שחזר חנוך בתשובה, הוא החזיק בתומתו עד סוף ימיו, ומעולם לא שָב לסורו.

כ״אלפי שיטה זו, לא היה חנוך צדיק מלכתחילה, אלא ששב בתשובה ונהפך לצדיק, וכך המשיך עד אחרית ימיו. לפי השיטה שבחז"ל, היה חנוך פעמים צדיק ופעמים רשע: "ר' אייבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה עד שהוא צדיק אסלקנו" (ב"ר כה, א). או "תניא, חנוך בן ירד צדיק היה, וקל על עצמו להרשיע, ולקחו הקב"ה קודם זמנו, לעשות חסד עמו, ושיתן לו שכר טוב לעולם הבא וכו'. כך הקב"ה רואה בני אדם קטנים ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע וכו', ומקדים להם חסד כדי ליהנות בהם בגן עדן, ועכשיו כשהם טובים מסלקן מן העוה"ז ליתן להם שכר בעוה"ב וכו'. כך חנוך, בעוד שהיה צדיק והדוֹר כלם חייבין, ראה הקב"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם קודם שיבאיש ריחו" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש יט, ב-כ, א). לפי הב"ר היה פעמים צדיק ופעמים רשע, ולקחו הקב"ה בתקופה שהיה צדיק, ולפי המדרש הנעלם היה צדיק, אלא מפני שהיה עלול לחטוא בעטיו של הדוֹר, סילק אותו מן העולם. ובשניהם, כבפילון, שהיה חשש שמא יחזור לסורו.

כ״בגם במקומות אחרים, כותב פילון על תשובתו של חנוך: "'וחנוך היה רצוי לאלהים, ולא נמצא, כי העביר³⁵⁵ כן בשבעים. ובמסורה: "כי לקח". ראה בשו"ת הבאה והע' 360 שם. אותו אלהים', כי ההעברה מראָה על חזרה ושינוי, והשינוי הוא לטובה, שכֵּן נוֹצָר ממחשבת הבורא תחילה³⁵⁶ "ששה דברים שעלו במחשבה קודם בריאת העולם וכו', התשובה, שנאמר (תהלים צ, ב-ג) בטרם הרים יולדו, וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (מדרש תהלים צג, ג).. הרי, מכל מקום, כל אשר עִם אלהים טוב ומועיל הוא, כשֵם שכל החָסֵר את החכמה האלהית - הוא ללא־הועיל. ויפה נאמר על שהועבר ממקומו: "לא נמצא", שכֵּן חיי האָשָם הקדומים נמחו ונעלמו ולא ימצאו עוד, כביכול לא היו מלכתחילה. ואולי (לא נמצא), כי כל מי שהוּעבר ועומד במדרגה מעוּלָה מטִבעו, קשה למצאו. ולפיכך הרע נפוץ הוא וידוע לרבים, ואילו מידת הטוב נדירה ואיננה ידועה אף לא למעטים" (על אברהם, יח-יט). ולפי דבריו כאן, המיוסדים על תרגום השבעים, אין בפסוק "ואיננו כי לקח אותו אלהים" על עליית חנוך למרום, אלא על שובו מדרכו הרעה³⁵⁷ וכן גם מוכח מ"על שכר ועונש", המובא להלן לפסוק כד. אבל בשו"ת א, פו כותב פילון על היעלמותו של חנוך ממש.. לרגלי תשובתו נשתנה, וחנוך החוטא "איננו - ולא נמצא".

כ״גבשו"ת פ"ד מוסיף פילון, שתשובה מעבירה את הפשעים הראשונים, ועל זה הוא כותב במקום אחר: "שה' מחשיב את החוזר בתשובה כשווה לאדם שמעולם לא חטא" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אבל גם: "אך אין להתעלם מכך, שהתשובה שנייה לשלימות, כשם שהגוף השָב לאיתנו אחרי מחלה (הוא במדרגה שנייה) לגוף שלא חלה. ולכן שלימות מתמידה עומדת במקום הקרוב ביותר לכוח האלהי, ואילו תיקון במשך הזמן הוא סגולתה המיוחדת של נשמה מבורכת בטבעה" (על אברהם, כו).

כ״דדבריו, ב"על החוקים המיוחדים", שעל־ידי התשובה נמחקו כל העוונות הקודמים של חנוך, עד שהם כאילו לא היו מעולם, דומים למה שאמרו חז"ל: "אמר להן הקב"ה, מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם ברייה חדשה וכו'. אמר להן הקב"ה, מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם" (ירושלמי ראש השנה ד, ח).

כ״המדרשו, שעל־ידי תשובתו, נכללו בחיי חנוך גם השָנִים שהיה שרוי בחטא, הוא מעין שיטת חז"ל, ש"גדולה התשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו, ב). ומחז"ל יש הסוברים כפילון ב"על אברהם", שבעל התשובה הוא צדיק ממדרגה שנייה: "וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה" (ברכות לד, ב). אבל יש מהם הסוברים, שבעל התשובה הוא גדול אפילו מצדיק: "א"ר אבהו, במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים" (שם). אף הרמב"ם הוא בשיטה זו, והוא מסבירה: "כלומר, מעלתן גבוהה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים את יצרם יותר מהם" (הלכות תשובה ז, ד).

כ״ומדרשו, שחנוך חזר בתשובה רק מזמן שהוליד את מתושלח, נמצא במפרשי ימי הביניים: "שָׂם כל חשקו באהבת האל, והתעסק בחכמות, והכיר את בוראו משהגיע לחמש וששים שנה" (רד"ק, פסוק כד). וברלב"ג, ביֶתר ביאור: "וסיפר, שחנוך הלך בדרכי השם יתעלה אחר שהוליד את מתושלח, מורה כי קודם זה לא הלך בדרכי השם, אבל הלך בדרכי אנשי דורו, וכאשר התבונן בטבע הנמצאות והשיג מאמתת ה' יתעלה, מה שלא הושג לאנשי דורו, עבד לה' השם יתעלה שלש מאות שנה". ואברבנאל הציגו בשאלה (שאלה ו): "בענין חנוך, שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה? כי אם אמר זה על צדקתו ויושרו, כלשון את האלהים התהלך נח, למה תלה ענינו בלידת מתושלח?". ותשובתו: "חנוך לא עשה כן, ולא הלך בדרכי אביו בזמן זווגו, כי הוא הוליד את מתושלח מהרה בהיותו בן סה, אבל אחרי זה אמר הכתוב ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח, והמאמר הזה מורה, שקודם הולידו את מתושלח היה רודף מאד אחר המשגל, ולכן מיהר וזווגו, אבל אחרי שהוליד את מתושלח הלך את האלהים, ר"ל שנדבק בעבודת האל ושלמות נפשו, יותר ממה שהיה בראשונה קודם לידת מתושלח".

כ״זמדרש פילון, שלאחר שחזר בתשובה חי חנוך שלש מאות וחמשים ושש שנה כמנין ימות החמה, נמצא כן ברבינו בחיי: "היו כל ימי חייו שס"ה שנים, כנגד מנין ימות החמה, לא פחות ולא יותר, כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים, והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל, ונדבק בה".

כ״חאחת מדעותיו של פילון, שקלסתר פני היהדות מתוח עליה, ושמבלי ספק הושתתה על מסורות חז"ל, היא מדת התשובה. הפילוסופים היונים אינם מספרים דָבָר בשבחה של התשובה. לפי דעתם, אין ביכולת הצדיקים לשלוח בעולתה ידיהם, ואפילו החוזר בתשובה פושע הוא³⁵⁸ ראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 155־156.. אבל לפי תורת היהדות, אין לך אדם שהוא כל כך טוב עד כדי להגיע לדרגת השלימות, ואין לך חוטא שהוא כל כך רע עד שלא תועיל לו התשובה. ובאמת, מושג התשובה אצל פילון אינו שונה כל עיקר מאותו של חז"ל. פילון מנסח את תכונתה של התשובה כדלהלן:

כ״ט"אך, והיה אם לא יבינו בַּקללות כוחות מענישים (ראה: ויקרא כו, יד-מג, ודברים כח, טו ואילך), אלא יראו בהם אזהרה, ולאחר שעשו רע בתְעוֹתם (מן הדרך), ישובו מבויישים בכל נפשם, ויודו ויתוודו על עוונותיהם, ראשית, בינם לבין עצמם, במחשבה טהורה, המסיבה את לבם ללא־טעות ומכשול, ואחר גם בלשונם, כדי להחזיר למוטב את שומעיהם - אזי ימצאו חן בעיני האלהים המושיע והרחמן" (על שכר ועונש, קסג).

ל׳יסודי התשובה שהזכירם פילון, הם אדני התשובה שבחז"ל, דהיינו, שיש להתחרט באמת ובתמים על המעשים הרעים, ולהחליט שלא לחטוא עוד, ולהתוודות בפה מלא (ראה משנה יומא ח, ח-ט).

ל״אבנוגע לעבירות שבין אדם לחברו, פילון, כחז"ל, אומר בפירוש, שלא תועיל התשובה לחוטא עד שיתקן המעוות, ורק אז "יסולח לאותו האדם אשר יוכיח את תשובתו, לא בהבטחה (בפיו), אלא במעשים" (על החוקים המיוחדים א, רלו).

ל״בהמתחרט על חטאו אין בו משום פגם, לפי הכתוב "אין אדם אשר לא יחטא" (מלכים־א ח, מו) ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). ולפי פילון: "לא לחטוא לחלוטין, היא תכונה אופיינית לָאֵל, ואולי גם לאיש האלהים" (על המידות הטובות, קעז). דעתו זו, אם לא כולה, ודאי שרובה מושתתה על הכתוב. ופילון מטעים, שעובדה זו מספיקה ביד אדם שתוכיח על עֶרכו האמיתי, כי "חזרתו של החוטא לחיי־תום, היא מעשה של אדם נבון, שאינו נבער מלהכיר את שמועיל לו" (שם).

ל״גאכן, כשפילון דן על התשובה ביום הכפורים, הוא אומר: "שהאלהים הרחמן חָלַק לתשובה אותו הכבוד ש(חָלַק) לאשר לא חטא מעולם" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אף על פי כן, נראה הדבר, שסוף סוף פילון אחז גם בדעה, שדרגת בעל־התשובה נמוכה מזו של הצדיק הגמור (כפי שכותב ב"על אברהם" כו, המובא לעיל. וראה לעיל ד, ז, שו"ת בראשית א, סה), אבל, כמובן, ברור הדבר, שעֶמדה זו אצלו היתה רק בבחינת תיאוריה מופשטה, כי לפי הנחתו שהובאה לעיל, כמעט שאין צדיק גמור בנמצא.

ל״דלפי הבבלי בברכות יש להסיק, שגם לר' אבהו היתה עֶמדה כפולה זו, אלא שהיא בתכלית הניגוד לאותה של פילון³⁵⁹ ראה וולפסון שם, עמ' 159.. כך אמרו שם: "א"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דא"ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט), לרחוק ברישא והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך, מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב? שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו" (ברכות לד, ב). הרי לפי דעתו של ר' אבהו, יש לשאול: אם בעל התשובה הוא "רחוק", למה מקומו בדרגה הראשונה, ואם הצדיק הגמור הוא "קרוב", למאי הוא נמצא בדרגה השנייה? אלא שר' אבהו סבר, שבעל התשובה "רחוק" מבחינה פורמאלית כשלעצמה, אבל בנוגע לשמחת אלהים בתשובתו "קרוב" הוא, כי ניכר שהלה נלחם עם יצרו ביֶתר עֹז והתגבר עליו ודאי; ושהצדיק הגמור "קרוב" מבחינה פורמאלית, אבל בנוגע לנצחון הטוב על הרע "רחוק" הוא, כי יצרו של הצדיק הגמור, אפילו אם אינו אסטניס, ודאי שהוא אינו אמיץ הלב שבגבורים של הסטרא אחרא. יתר על כן, הרי משמע מפירוש הגמרא שם, שדעתו של ר' יוחנן נוטה לדעתו של פילון הן מבחינה מופשטה והן מבחינה מעשית.

ל״האבל, איך שיפול דבר. זאת אומרת, אם ננקוט שהצדיק הגמור עדיף מבעל התשובה, או להפך, הרי ברור הדבר, שגם פילון וחז"ל קבעו, שאם יחזור איש בתשובה בנפש חפצה, ושוב אינו חוטא, מוחלין לו על כל עוונותיו.

ל״ומהו: "ולא נמצא, כי העביר³⁶⁰ כך בשבעים: καὶ οὐχ ηὑρίσκετο, ὅτι μετέθηκεν αὐτὸν ὁ θεός. ובמסורה: "ואיננו כי לקח אתו אלקים". אותו האלהים"?

ל״זראשית, סופם של ראויים וקדושים איננו מוות, אלא העבָרָה והתקרבות למקום אחר. שנית, אירע (כאן) דבַר־מה מדהים ביותר; הוא כאילו נחטף והפך בלתי־נראה, כי אז לא נמצא, וההוכחה - כשביקשוהו, הוא נעלם, ולא רק נחטף מעיניהם, כי ההעבָרָה למקום אחר, איננה אלא (העבָרָה) למצב אחר. ונודע, ש(עבר) ממקום מוּחש ונראה, לצורה בלתי־גופנית ושִׂכלית. למתנה זו זכה גם ראש הנביאים, כי איש לא ידע את קבורתו (דברים לד, ו), ועוד אחד נוסף -אליהו- שעלה בעקבותיו מן הארץ השמיימה³⁶¹ מלכים־ב ב, יא: "ויעל אליהו בסערה השמימה"., אז, עם התגלות הפנים האלהיים, או שמא עדיף לומר, הִתְעַלָה כמוהו (השמיימה).^*שו"ת בראשית א, פו
___________

ל״חמאמר זה כולל שני פירושים³⁶² בתוספות יבמות טז, ב ד"ה פסוק: "דאגדות חולקות זו על זו, דבבראשית רבה יש אומרים דחנוך מת, כדמתרגמי' כי לקח אותו, המית יתיה, ובריש מסכת דרך ארץ משמע שנכנס לגן עדן בחייו".: האחד, אין בו שום ענין מיסטי, כי זה הוא באמת סוף כל הצדיקים או הקדושים, שאחר מיתתם חיים הם חיי נצח, וכאילו נעתקים מחיי גוף לחיי אלמוות, וזה הגמול של אוהבי השם וחלקם בעולם הבא, וכן הוא כותב בכמה מקומות (ראה לעיל פסוק ב, יז, שו"ת בראשית א, טז ובביאור שם), וכן באברבנאל: "שלא היתה הפרדת נפשו מגופו מיתה, אלא חיים". והפירוש השני הוא, שלחנוך קרה דבר בלתי־טבעי, פלאי. הוא לא מת כלל, אלא נעתק מעוה"ז לעולם הבא. כי כשביקשוהו לא מצאוהו, לא מפני שנסתר מעיני רואים, אלא מפני שנעתק ממקום מוחש, ונשתנה לצורה שכלית בלתי־ גופנית. ודבר בלתי טבעי כזה, קרה גם למשה רבינו ולאליהו הנביא.

ל״טבמדרש אגדת בראשית מכתב־יד אוקספורד, מובא: "ואחריו חנוך, הוא הלך בדרכי שמים, ועליו נאמר (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב וגו', ואומר (בראשית ה, כד) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, מלמד שלקחו וגנזו". ובחז"ל: "תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן חנוך" וכו' (דרך ארץ זוטא, א). או: "שלשה עשר הם שלא טעמו טעם מיתה, אלו הם חנוך" וכו' (ילקוט יחזקאל שסז, בשם מדרש). אבל שמו של משה לא נזכר במקומות אלה. ובחז"ל אין רשימה שתכיל רק את השלושה שבפילון.

מ׳ובמדרש הגדול: "ואיננו כי לקח אותו אלהים. תאנא, שלשה עלו ושימשו במרום, ואלו הן חנוך משה ואליהו. חנוך דכתיב כי לקח אותו אלהים, משה דכתיב ויעל משה מערבות מואב ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, א-ו), אליהו דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים־ב ב, יא). ולא אלו בלבד, אלא כל הצדיקים הן עולים ומשמשין במרום, שנאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וילמד סתום מן המפורש". מקורו של דרוש זה במדרש הגדול נעלם הוא, אבל מתוך השוואה לדברי פילון נראה, שהמקור שממנו שאב בעל מה"ג כבר הרכיב שני פירושי פילון, ונתן להם צורתם זו. ומתחת למדי שני הפירושים שבפילון ובמה"ג נמצא מדרש קדום מאד. ומן המפורש בפילון, יש מקום ללמוד על הסתום במה"ג.

מ״אישנה פיסקה בפילון, שלפיה נדרש מהחוטא הרבה יותר מתשובה והודאה. בפיסקה זו, אין הוא מדבר על האדם שלעתים בלבד הוא חוטא במשך ימי חייו, אלא במי שהתמיד להעמיק סרה, ועכשיו כשחזר הוא מתאווה לתיקונו השלם. זאת אומרת, אין הוא דָן על מי ששָב מאיזה חטאים בודדים שחטא, אלא על זה שעובר כליל מחיי רֶשע אל חיי תום. לפי פילון, היה חנוך הראשון לחזור בתשובה. הלה חוטא היה, והאלהים בחסדו חָנַן אותו את מתת התשובה. ואת הפסוק "ולא נמצא כי העביר אותו האלהים" הוא מפרש בדרך אלגורית, שחנוך החוטא לא נמצא עוד, מפני שחזר בתשובה, ובכך נהפך לאיש אַחֵר (על אברהם, יט)³⁶³ ראה לעיל בקשר להע' 357.. ואשר לביטוי "כי העביר אותו", הוא מפרשו, שחנוך הטיל חובת גלות על עצמו. לדבריו, חשובה חובה זו מאד כדי לבוא עד תכלית התשובה האמתית. ואלה דבריו:

מ״ב"אמנם, (משה) אומר על האיש הנמלט מהתקוממות־גופו ומתאַחֵד עם הנשמה: "ולא נמצא כי העביר אותו האלהים". על־ידי "העבָרָה", הוא רומז בבירור על התנחלוּת (במקום חדש), ועל־ידי "ולא נמצא" - על בדידותו. וכך יאה ונאה, שכֵּן, אם אדם המואס באמת בתענוגות ותשוקות, החליט בהֵן־צדקו להתרומם מעל לתאוותיו, עליו להתכונן להעֲבָרָה, לברוח מביתו וממולדתו, מקרוביו ומיודעיו, בלי להסב את מבטו, כי הקירבה מושכת את הלב. כי יש לחשוש, שמא לכשיתעכב, ילָכֵד ויפול בידי קסמי האהבה סביבו, והרהוריו בהם יחזרו וישלהבו את הרגיעה ממאמצי רֶשע, ויעוררו הדי זכרונות, שמוטב היה לוּ אָבַד זכרם. אמת, רבים היטיבו דרכם בַּגלויות, ונרפאו מתשוקותיהם המטורפות והנרגזות, כשעיניהם לא יכלו עוד לשוות את דמות העונג לתשוקתם... ואם מעביר (אדם) את מקום מושבו, עליו להשתמט מחינגות המוֹנים ולקדם בברכה את ההתבודדות, כי רשת פרושה על אדמת נֵכָר, כמו בבית, ומן ההכרח, שקצרי־ראייה הנהנים מאסיפות המונים יפלו בה" (על שכר ועונש, טז-כ).

מ״גאין כוונתו כאן למי שחטא לפרָקים ושב מחטאיו המסויימים בזמן פלוני או אלמוני, אלא במי שהתמַכֵּר כליל לתאוותיו, ואף לאחר תשובתו, צריך הוא להישמר מליפול ברשת שטמנו לו התשוקות. כהקדמה לתשובתו, נדרש ממנו לצאת לגולה ולהתבודד, כדי שלא יתפתה לחזור לחטאו. מי ששָב מדרכו הרעה עליו להרגיש בשינוי מצבו באופן מוחלט, זאת אומרת, למען היותו מובטח שהעָבַר שלו "אינו עוד בנמצא", עליו לעזוב את סביבתו, וללכת למקום שאין מכירים אותו, וישב שם בדד וידום.

מ״דתשובה שכזו, מחייב אותה גם הרמב"ם לחוטא כזה, באמרו: "מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ותחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשַנֶה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים, ומשַנֶה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח" (הלכות תשובה ב, ד).

מ״הומן המוֹתָר להעיר, שהלכה זו אצל הרמב"ם מושתתת על מאמרו של ר' יצחק: "אמר ר' יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו', ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך (בראשית יב, א) והדר ואעשך לגוי גדול" (ראש השנה טז, ב), כי ארבעת הדברים ודבר ה"יש אומרים" הם חמשת הדברים שברמב"ם, אבל הוא נותן טעם לדבריהם, שלפיהם אין הגלות עצמה מביאה את החוטא לידי תשובה, אלא משום שהיא גורמת לחוטא להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח, מצב נפשו זה מסבב תשובתו וכפרת עוונו.

מ״ודומה, שגם פילון וה"יש אומרים" ביססו דעתם על מסורה ארץ־ישראלית קדומה, שבמקרה זה הטילה חובת גלות על החוטא.

מ״זמדוע, מיד עם לידתו של נח, אומר אביו: "זה יניחנו³⁶⁴ כך בשבעים διαναπαύσει ἡμᾶς במקום "ינחמנו" שבמסורה. ברש"י: "ינחמנו, ינח ממנו את עצבון ידנו" (ובספר זכרון: "חִלקה הרב ז"ל לשתי מלות"). וברד"ק: "ומה היתה ההנחה והמנוחה שעשה נח בעולם וכו'? כי הוא היקל בעבודת האדמה, וזהו הנחמה וההנחה". מן המעשה ומן העצבון³⁶⁵ שונה מן השבעים. ראה ציטוטו ב"על הרע האורב לטוב", קכא, המובא להלן בביאור. נראה, שהמתרגם קיצר את הציטוט. מ., מן האדמה אשר אררה ה' אלהים³⁶⁶ כך בשבעים: κύριος ὁ θεός. ובמסורה רק: "ה'"."?

מ״חלא לשוא ניבאו אבותינו הקדושים, וראויים הם לשבח נבואי. גם אם לא (ניבאו) תמיד, ולא אודות כל עניין, אף על פי כן לפחות (ניבאו) פעם אחת, ובנוגע לדבר אחד אותו הִכירוּ. ולא לשוא (נבואה) זו היא גם דוגמה סמלית, כי "נֹח" הוא כעין כינוי ל"צֶדק", וכאשר השֵׂכל שותף עמו (עם הצֶדק), הוא מניח לנו מטורח העבודה, מניחנו מעצבונות ומורא, ועושה אותנו בלי־חת וצער, ומניח לנו מהטבע הארצי וקללתו, ממנה חלה הגוף, ומהברואים אשר מבַלים את חייהם בתענוגות. ובאשר למימושו של הלֶקח³⁶⁷ [להתאמתות הדברים של] הפסוק הנידון. מ., הנבואה (של אבי נֹח) טעתה בדבריה, כי בימי האיש הזה (נֹח) לא חדלה הרישעה, אלא (להיפך) אלימות מרוכזת³⁶⁸ מילולי: ריכוז של אלימות. מ., ומבוכות של שוָֹאה מוזרה, ומעשים חדשים לרגל המבול הגדול. ושים לבך במיוחד, שנֹח הוא (דור) עשירי ליציר האדמה³⁶⁹ ראה: "על צאצאי קין וגלותו", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו"ת בראשית א, עח, ובביאור שם..^*שו"ת בראשית א, פז
___________

מ״טלפי פילון, "נח" פירושו "צדק", והוא מוציאו: א. מסברתו, שהשכל בהשתתפותו עם הצדק "מניח" (לפי נוסח השבעים שעליה משתית פילון דרשתו) לנו מטורח העבודה; ב. ומסמיכות "צדיק" ל"נח" בביטוי "נח איש צדיק" (בראשית ו, ט)³⁷⁰ כפי שכבר העיר מרקוס בשו"ת בראשית ב, מה, עמ' 124 הע' j.. ודרשת סמוכין כזאת נמצאת לפעמים בחז"ל³⁷¹ "עזי וזמרת יה (שמות טו, ב), ד"א אין עזי אלא מלכות, שנאמר (תהלים כא, ב) ה' בעזך ישמח מלך. סגר עליהם המדבר (שמות יד, ג), א"ר ירמיה בן אלעזר, אין סגר אלא חיוֹת, שנאמר (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום ארויתא" (שמו"ר כא, ה)..

נ׳גם במקומות אחרים בכתביו, מציין פילון, ש"נח" פירושו "צדק", כדבריו: "(נח) פירושו "צדיק", עליו נאמר: "זה יניחנו ממעשינו ועצבונות ידינו, מן האדמה אשר אררה ה' אלהים". ראשית, הצדקה נוהגת מטִבעה להתקין מנוחה תחת יגיעה... שנית, לסלק אותם עצבונות, שנגרמו מפעולותינו אנו. כי משה איננו אומר, כפי שטוענים מקצת מן המנאֲצים, שהאלהים הוא סיבת הרע³⁷² ראה לעיל הע' 251., אלא ידינו שלנו... כללו של דבר, יש לנוח מן האדמה אשר אררה ה', ו(אדמה) זו היא הרישעה המקננת בלב הכסילים. אך הצדיק, שבידו התרופה המושלמת -הצדקה- מתגלה כמוֵֹנע מחלה קשה" (על הרע האורב לטוב, קכא-קכג); "שהוא (נח) נמצא בעל תכונה הראויה לשֶבח מלידה, כי נח פירושו "מנוחה" או "צדיק"" (דרשות אלגוריות ג, עז). וכן במדרש הנעלם: "אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו, ומי עושה זאת? איש צדיק" (מדרש הנעלם נֹח כא, ב).

נ״אמדרשו של פילון אומר, שמהותו של נח מתגלה איפוא כבר בקריאת שמו, היינו שהוא מוזמן למפרע להיות איש צדיק שיחַסֵל את העצבון ויביא מנוחה לעולם. ומעין זה גם בחז"ל: "ומנין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם ופורענות מסתלקת מן העולם, שנא' ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו וגו"' (תוספתא סוטה י, א).

נ״בבדברי פילון בשו"ת שלפנינו ברור הרעיון, שלמעשה לא נתקיימה נבואת למך, ובדבריו "זה ינחמנו" לא נבואה ממש, אלא סמליותה, שנזרקה מפיו כהוראה להלך־רוחה של האנושות. אבל מפני מה מתלבּט פילון בבעיית כשרונו הנבואי של למך, ומסתפק אם הוא היה נביא או לאו?

נ״גבמדרש תנחומא מובא: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. מנין היה יודע לומר זה ינחמנו ממעשינו וגו', וכי נביא היה? א"ר שמעון בן יהוצדק, למודין היו, שבשעה שא"ל הקב"ה לאדם ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (בראשית ג, יז), אמר אדם, רבש"ע, עד מתי? א"ל עד שיולד אדם מהול. כיון שנולד נח מהול, מיד ידע למך ואמר ודאי זה ינחמנו וגו'. עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם, לכך כתוב ומעצבון ידינו, נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה" (ת"ה בראשית, יא). וכאן בהדיא, שאין ללמך כל ענין לנבואה. אבל במקום אחר מובא, שנביא היה: "נביא גדול היה למך, שאמר בלדת בנו זה ינחמנו, האיך ידע זה? אלא נביא היה" (פי' הרד"ק בשם "ארז"ל"). ובאבן עזרא: "וטעם זה ינחמנו ממעשינו, שידע על־ידי אדם כי נביא היה, כי על־ידי הנולד תחיה האדמה, או ראו זה בדרך חכמה". ובאברבנאל: "וגם יתכן לומר, שלמך ידע בחכמה או בנבואה, שנח בנו, בזכותו ובצדקתו, ימלֵט עצמו וזרעו מהמבול".

נ״דברור, שבספרות חז"ל היו שתי מסורות בנידון זה. לפי האחת היה למך נביא, שהרי נתקיימו דבריו, ולפי השנייה לא היה נביא, ודבריו שנתקיימו לא באו מאיתערותא דלעילא, אלא ממסורתו של אדם הראשון. נראה, שפילון ידע שתי מסורות אלה, ולכן הוא פוסח על שתי הסעיפים, ולמך אצלו כאילו נביא בכוח ולא נביא בפועל. ובמקרה זה, ממטרתו לפַשֵר בין שתי הדיעות שבחז"ל.

נ״הכדברי פילון, שנח הוא העשירי לאדם, נמצא גם ברבינו בחיי: "ויולד בן ויקרא את שמו נח, חשבון עשרה הוא עִקר העולם וקיומו, והנה נח היה עשירי לאדם, וראוי להתקיים בו העולם וכו'. ומפני שהיה נח עשירי, והעשירי קדש לה', על כן הזכיר בו מלת "זה", כלשון זה אלי ואנוהו"³⁶⁹ ראה: "על צאצאי קין וגלותו", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו"ת בראשית א, עח, ובביאור שם..

נ״ומי הם שלושת בני נח, שם חם ויפת?

נ״זהשמות הללו מסמלים שלושה דברים בטבע: טוב, רע ובלתי־מסויים³⁷³ כלומר, בינוני.. שֵם מצוין כטוב, חם כרַע, ויפת כבלתי־מסויים.^*שו"ת בראשית א, פח
___________

נ״חראה להלן לבראשית י, א-ב שו"ת בראשית ב, עט, ובביאור שם.