מדרשי פילון ה׳:כ״גThe Midrash of Philo 5:23

א׳מדוע נאמר, ש(חנוך) חי שלש מאות ששים וחמש שנה לאחר שחזר בתשובה?

ב׳ראשית, משום שבשנה שלש מאות ששים וחמשה ימים, אי לזאת, סיבוב השמש מצביע באופן סִמלי על חיי החוזר בתשובה. שנית, כשם שהשמש היא סיבת היום והלילה, הסובבת יומם בחצי הכדור הארצי ולילה מתחת לארץ^353* ראה לעיל הע' 350., כך גם חיי בעל־התשובה כוללים מן חחושך ומן האור. מן החושך - מפגיעתן של התאוות והעוולות, ומן האור - כאשר אור המוסריות בוהק, ונוגהוֹ טהור ביותר. שלישית, (הכתוב) קָצַב לו את המספר המָלַא, אשר בו מעוטרת השמש, שהיא ראש המאורות השמימיים. ובמספר זה נכלל גם הזמן הקודם לחזרה בתשובה, מתוך חנינה על אשר חטא לפָנים. כי האלהים בטובו, מעניק חסדים גדולים בעין־יפה, ועם זאת, הוא מעביר על פשעים ישָנים הראויים לעונש, של החפֵצים במעלות הטובות.^*שו"ת בראשית א, פד
___________

ג׳מדוע אחרי סופו של חנוך מוסיף (הכתוב) ואומר "היה רצוי לאלהים"?³⁵⁴ פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו"ת הבאה).

ד׳... שנית, הוא מהלל את החוזר בתשובה, מפני שנשאר בכוונתו הטובה, ולא חזר ממנה עוד עד סוף ימיו. כי הנה קיימים אנשים, אשר לאחר שטעמו קצָרוֹת מן הטוב והיפה, וניתנה להם תקווה שיבריאו, הם חוזרים במהרה שנית לאותה המחלה.^*שו"ת בראשית א, פה
___________

ה׳עיקר מדרשו של פילון בארבעת שו"ת אלה הוא, שחנוך היה חוזר בתשובה. הפסוק אומר: "ויתהלך... אחרי הולידו", היינו שרַק לאחר הולידו את משותלח התהלך חנוך את האלהים, ולא לפני כן. ומזה מדרשו, שלפני לידת משותלח היה חנוך חוטא. תקופת חזרתו בתשובה היתה מחולקת לשניים, מחציתה הראשונה "סור מרע", והשנייה "ועשה טוב". ועוד, הפסוק של מספר שנות חייו "ויהי כל ימי חנוך" וגו' בא ללמד, שמכיון שחנוך חזר בתשובה, נמחקו לו עוונותיו הראשונים, שהרי התורה כוללת במספר ימיו גם את השָנִים שעמד בחטאו. זאת ועוד, שאחר שחזר חנוך בתשובה, הוא החזיק בתומתו עד סוף ימיו, ומעולם לא שָב לסורו.

ו׳לפי שיטה זו, לא היה חנוך צדיק מלכתחילה, אלא ששב בתשובה ונהפך לצדיק, וכך המשיך עד אחרית ימיו. לפי השיטה שבחז"ל, היה חנוך פעמים צדיק ופעמים רשע: "ר' אייבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה עד שהוא צדיק אסלקנו" (ב"ר כה, א). או "תניא, חנוך בן ירד צדיק היה, וקל על עצמו להרשיע, ולקחו הקב"ה קודם זמנו, לעשות חסד עמו, ושיתן לו שכר טוב לעולם הבא וכו'. כך הקב"ה רואה בני אדם קטנים ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע וכו', ומקדים להם חסד כדי ליהנות בהם בגן עדן, ועכשיו כשהם טובים מסלקן מן העוה"ז ליתן להם שכר בעוה"ב וכו'. כך חנוך, בעוד שהיה צדיק והדוֹר כלם חייבין, ראה הקב"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם קודם שיבאיש ריחו" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש יט, ב-כ, א). לפי הב"ר היה פעמים צדיק ופעמים רשע, ולקחו הקב"ה בתקופה שהיה צדיק, ולפי המדרש הנעלם היה צדיק, אלא מפני שהיה עלול לחטוא בעטיו של הדוֹר, סילק אותו מן העולם. ובשניהם, כבפילון, שהיה חשש שמא יחזור לסורו.

ז׳גם במקומות אחרים, כותב פילון על תשובתו של חנוך: "'וחנוך היה רצוי לאלהים, ולא נמצא, כי העביר³⁵⁵ כן בשבעים. ובמסורה: "כי לקח". ראה בשו"ת הבאה והע' 360 שם. אותו אלהים', כי ההעברה מראָה על חזרה ושינוי, והשינוי הוא לטובה, שכֵּן נוֹצָר ממחשבת הבורא תחילה³⁵⁶ "ששה דברים שעלו במחשבה קודם בריאת העולם וכו', התשובה, שנאמר (תהלים צ, ב-ג) בטרם הרים יולדו, וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (מדרש תהלים צג, ג).. הרי, מכל מקום, כל אשר עִם אלהים טוב ומועיל הוא, כשֵם שכל החָסֵר את החכמה האלהית - הוא ללא־הועיל. ויפה נאמר על שהועבר ממקומו: "לא נמצא", שכֵּן חיי האָשָם הקדומים נמחו ונעלמו ולא ימצאו עוד, כביכול לא היו מלכתחילה. ואולי (לא נמצא), כי כל מי שהוּעבר ועומד במדרגה מעוּלָה מטִבעו, קשה למצאו. ולפיכך הרע נפוץ הוא וידוע לרבים, ואילו מידת הטוב נדירה ואיננה ידועה אף לא למעטים" (על אברהם, יח-יט). ולפי דבריו כאן, המיוסדים על תרגום השבעים, אין בפסוק "ואיננו כי לקח אותו אלהים" על עליית חנוך למרום, אלא על שובו מדרכו הרעה³⁵⁷ וכן גם מוכח מ"על שכר ועונש", המובא להלן לפסוק כד. אבל בשו"ת א, פו כותב פילון על היעלמותו של חנוך ממש.. לרגלי תשובתו נשתנה, וחנוך החוטא "איננו - ולא נמצא".

ח׳בשו"ת פ"ד מוסיף פילון, שתשובה מעבירה את הפשעים הראשונים, ועל זה הוא כותב במקום אחר: "שה' מחשיב את החוזר בתשובה כשווה לאדם שמעולם לא חטא" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אבל גם: "אך אין להתעלם מכך, שהתשובה שנייה לשלימות, כשם שהגוף השָב לאיתנו אחרי מחלה (הוא במדרגה שנייה) לגוף שלא חלה. ולכן שלימות מתמידה עומדת במקום הקרוב ביותר לכוח האלהי, ואילו תיקון במשך הזמן הוא סגולתה המיוחדת של נשמה מבורכת בטבעה" (על אברהם, כו).

ט׳דבריו, ב"על החוקים המיוחדים", שעל־ידי התשובה נמחקו כל העוונות הקודמים של חנוך, עד שהם כאילו לא היו מעולם, דומים למה שאמרו חז"ל: "אמר להן הקב"ה, מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם ברייה חדשה וכו'. אמר להן הקב"ה, מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם" (ירושלמי ראש השנה ד, ח).

י׳מדרשו, שעל־ידי תשובתו, נכללו בחיי חנוך גם השָנִים שהיה שרוי בחטא, הוא מעין שיטת חז"ל, ש"גדולה התשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו, ב). ומחז"ל יש הסוברים כפילון ב"על אברהם", שבעל התשובה הוא צדיק ממדרגה שנייה: "וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה" (ברכות לד, ב). אבל יש מהם הסוברים, שבעל התשובה הוא גדול אפילו מצדיק: "א"ר אבהו, במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים" (שם). אף הרמב"ם הוא בשיטה זו, והוא מסבירה: "כלומר, מעלתן גבוהה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים את יצרם יותר מהם" (הלכות תשובה ז, ד).

י״אמדרשו, שחנוך חזר בתשובה רק מזמן שהוליד את מתושלח, נמצא במפרשי ימי הביניים: "שָׂם כל חשקו באהבת האל, והתעסק בחכמות, והכיר את בוראו משהגיע לחמש וששים שנה" (רד"ק, פסוק כד). וברלב"ג, ביֶתר ביאור: "וסיפר, שחנוך הלך בדרכי השם יתעלה אחר שהוליד את מתושלח, מורה כי קודם זה לא הלך בדרכי השם, אבל הלך בדרכי אנשי דורו, וכאשר התבונן בטבע הנמצאות והשיג מאמתת ה' יתעלה, מה שלא הושג לאנשי דורו, עבד לה' השם יתעלה שלש מאות שנה". ואברבנאל הציגו בשאלה (שאלה ו): "בענין חנוך, שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה? כי אם אמר זה על צדקתו ויושרו, כלשון את האלהים התהלך נח, למה תלה ענינו בלידת מתושלח?". ותשובתו: "חנוך לא עשה כן, ולא הלך בדרכי אביו בזמן זווגו, כי הוא הוליד את מתושלח מהרה בהיותו בן סה, אבל אחרי זה אמר הכתוב ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח, והמאמר הזה מורה, שקודם הולידו את מתושלח היה רודף מאד אחר המשגל, ולכן מיהר וזווגו, אבל אחרי שהוליד את מתושלח הלך את האלהים, ר"ל שנדבק בעבודת האל ושלמות נפשו, יותר ממה שהיה בראשונה קודם לידת מתושלח".

י״במדרש פילון, שלאחר שחזר בתשובה חי חנוך שלש מאות וחמשים ושש שנה כמנין ימות החמה, נמצא כן ברבינו בחיי: "היו כל ימי חייו שס"ה שנים, כנגד מנין ימות החמה, לא פחות ולא יותר, כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים, והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל, ונדבק בה".

י״גאחת מדעותיו של פילון, שקלסתר פני היהדות מתוח עליה, ושמבלי ספק הושתתה על מסורות חז"ל, היא מדת התשובה. הפילוסופים היונים אינם מספרים דָבָר בשבחה של התשובה. לפי דעתם, אין ביכולת הצדיקים לשלוח בעולתה ידיהם, ואפילו החוזר בתשובה פושע הוא³⁵⁸ ראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 155־156.. אבל לפי תורת היהדות, אין לך אדם שהוא כל כך טוב עד כדי להגיע לדרגת השלימות, ואין לך חוטא שהוא כל כך רע עד שלא תועיל לו התשובה. ובאמת, מושג התשובה אצל פילון אינו שונה כל עיקר מאותו של חז"ל. פילון מנסח את תכונתה של התשובה כדלהלן:

י״ד"אך, והיה אם לא יבינו בַּקללות כוחות מענישים (ראה: ויקרא כו, יד-מג, ודברים כח, טו ואילך), אלא יראו בהם אזהרה, ולאחר שעשו רע בתְעוֹתם (מן הדרך), ישובו מבויישים בכל נפשם, ויודו ויתוודו על עוונותיהם, ראשית, בינם לבין עצמם, במחשבה טהורה, המסיבה את לבם ללא־טעות ומכשול, ואחר גם בלשונם, כדי להחזיר למוטב את שומעיהם - אזי ימצאו חן בעיני האלהים המושיע והרחמן" (על שכר ועונש, קסג).

ט״ויסודי התשובה שהזכירם פילון, הם אדני התשובה שבחז"ל, דהיינו, שיש להתחרט באמת ובתמים על המעשים הרעים, ולהחליט שלא לחטוא עוד, ולהתוודות בפה מלא (ראה משנה יומא ח, ח-ט).

ט״זבנוגע לעבירות שבין אדם לחברו, פילון, כחז"ל, אומר בפירוש, שלא תועיל התשובה לחוטא עד שיתקן המעוות, ורק אז "יסולח לאותו האדם אשר יוכיח את תשובתו, לא בהבטחה (בפיו), אלא במעשים" (על החוקים המיוחדים א, רלו).

י״זהמתחרט על חטאו אין בו משום פגם, לפי הכתוב "אין אדם אשר לא יחטא" (מלכים־א ח, מו) ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). ולפי פילון: "לא לחטוא לחלוטין, היא תכונה אופיינית לָאֵל, ואולי גם לאיש האלהים" (על המידות הטובות, קעז). דעתו זו, אם לא כולה, ודאי שרובה מושתתה על הכתוב. ופילון מטעים, שעובדה זו מספיקה ביד אדם שתוכיח על עֶרכו האמיתי, כי "חזרתו של החוטא לחיי־תום, היא מעשה של אדם נבון, שאינו נבער מלהכיר את שמועיל לו" (שם).

י״חאכן, כשפילון דן על התשובה ביום הכפורים, הוא אומר: "שהאלהים הרחמן חָלַק לתשובה אותו הכבוד ש(חָלַק) לאשר לא חטא מעולם" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אף על פי כן, נראה הדבר, שסוף סוף פילון אחז גם בדעה, שדרגת בעל־התשובה נמוכה מזו של הצדיק הגמור (כפי שכותב ב"על אברהם" כו, המובא לעיל. וראה לעיל ד, ז, שו"ת בראשית א, סה), אבל, כמובן, ברור הדבר, שעֶמדה זו אצלו היתה רק בבחינת תיאוריה מופשטה, כי לפי הנחתו שהובאה לעיל, כמעט שאין צדיק גמור בנמצא.

י״טלפי הבבלי בברכות יש להסיק, שגם לר' אבהו היתה עֶמדה כפולה זו, אלא שהיא בתכלית הניגוד לאותה של פילון³⁵⁹ ראה וולפסון שם, עמ' 159.. כך אמרו שם: "א"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דא"ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט), לרחוק ברישא והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך, מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב? שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו" (ברכות לד, ב). הרי לפי דעתו של ר' אבהו, יש לשאול: אם בעל התשובה הוא "רחוק", למה מקומו בדרגה הראשונה, ואם הצדיק הגמור הוא "קרוב", למאי הוא נמצא בדרגה השנייה? אלא שר' אבהו סבר, שבעל התשובה "רחוק" מבחינה פורמאלית כשלעצמה, אבל בנוגע לשמחת אלהים בתשובתו "קרוב" הוא, כי ניכר שהלה נלחם עם יצרו ביֶתר עֹז והתגבר עליו ודאי; ושהצדיק הגמור "קרוב" מבחינה פורמאלית, אבל בנוגע לנצחון הטוב על הרע "רחוק" הוא, כי יצרו של הצדיק הגמור, אפילו אם אינו אסטניס, ודאי שהוא אינו אמיץ הלב שבגבורים של הסטרא אחרא. יתר על כן, הרי משמע מפירוש הגמרא שם, שדעתו של ר' יוחנן נוטה לדעתו של פילון הן מבחינה מופשטה והן מבחינה מעשית.

כ׳אבל, איך שיפול דבר. זאת אומרת, אם ננקוט שהצדיק הגמור עדיף מבעל התשובה, או להפך, הרי ברור הדבר, שגם פילון וחז"ל קבעו, שאם יחזור איש בתשובה בנפש חפצה, ושוב אינו חוטא, מוחלין לו על כל עוונותיו.