מדרשי פילון ה׳:כ״דThe Midrash of Philo 5:24

א׳מהו: "ולא נמצא, כי העביר³⁶⁰ כך בשבעים: καὶ οὐχ ηὑρίσκετο, ὅτι μετέθηκεν αὐτὸν ὁ θεός. ובמסורה: "ואיננו כי לקח אתו אלקים". אותו האלהים"?

ב׳ראשית, סופם של ראויים וקדושים איננו מוות, אלא העבָרָה והתקרבות למקום אחר. שנית, אירע (כאן) דבַר־מה מדהים ביותר; הוא כאילו נחטף והפך בלתי־נראה, כי אז לא נמצא, וההוכחה - כשביקשוהו, הוא נעלם, ולא רק נחטף מעיניהם, כי ההעבָרָה למקום אחר, איננה אלא (העבָרָה) למצב אחר. ונודע, ש(עבר) ממקום מוּחש ונראה, לצורה בלתי־גופנית ושִׂכלית. למתנה זו זכה גם ראש הנביאים, כי איש לא ידע את קבורתו (דברים לד, ו), ועוד אחד נוסף -אליהו- שעלה בעקבותיו מן הארץ השמיימה³⁶¹ מלכים־ב ב, יא: "ויעל אליהו בסערה השמימה"., אז, עם התגלות הפנים האלהיים, או שמא עדיף לומר, הִתְעַלָה כמוהו (השמיימה).^*שו"ת בראשית א, פו
___________

ג׳מאמר זה כולל שני פירושים³⁶² בתוספות יבמות טז, ב ד"ה פסוק: "דאגדות חולקות זו על זו, דבבראשית רבה יש אומרים דחנוך מת, כדמתרגמי' כי לקח אותו, המית יתיה, ובריש מסכת דרך ארץ משמע שנכנס לגן עדן בחייו".: האחד, אין בו שום ענין מיסטי, כי זה הוא באמת סוף כל הצדיקים או הקדושים, שאחר מיתתם חיים הם חיי נצח, וכאילו נעתקים מחיי גוף לחיי אלמוות, וזה הגמול של אוהבי השם וחלקם בעולם הבא, וכן הוא כותב בכמה מקומות (ראה לעיל פסוק ב, יז, שו"ת בראשית א, טז ובביאור שם), וכן באברבנאל: "שלא היתה הפרדת נפשו מגופו מיתה, אלא חיים". והפירוש השני הוא, שלחנוך קרה דבר בלתי־טבעי, פלאי. הוא לא מת כלל, אלא נעתק מעוה"ז לעולם הבא. כי כשביקשוהו לא מצאוהו, לא מפני שנסתר מעיני רואים, אלא מפני שנעתק ממקום מוחש, ונשתנה לצורה שכלית בלתי־ גופנית. ודבר בלתי טבעי כזה, קרה גם למשה רבינו ולאליהו הנביא.

ד׳במדרש אגדת בראשית מכתב־יד אוקספורד, מובא: "ואחריו חנוך, הוא הלך בדרכי שמים, ועליו נאמר (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב וגו', ואומר (בראשית ה, כד) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, מלמד שלקחו וגנזו". ובחז"ל: "תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן חנוך" וכו' (דרך ארץ זוטא, א). או: "שלשה עשר הם שלא טעמו טעם מיתה, אלו הם חנוך" וכו' (ילקוט יחזקאל שסז, בשם מדרש). אבל שמו של משה לא נזכר במקומות אלה. ובחז"ל אין רשימה שתכיל רק את השלושה שבפילון.

ה׳ובמדרש הגדול: "ואיננו כי לקח אותו אלהים. תאנא, שלשה עלו ושימשו במרום, ואלו הן חנוך משה ואליהו. חנוך דכתיב כי לקח אותו אלהים, משה דכתיב ויעל משה מערבות מואב ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, א-ו), אליהו דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים־ב ב, יא). ולא אלו בלבד, אלא כל הצדיקים הן עולים ומשמשין במרום, שנאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וילמד סתום מן המפורש". מקורו של דרוש זה במדרש הגדול נעלם הוא, אבל מתוך השוואה לדברי פילון נראה, שהמקור שממנו שאב בעל מה"ג כבר הרכיב שני פירושי פילון, ונתן להם צורתם זו. ומתחת למדי שני הפירושים שבפילון ובמה"ג נמצא מדרש קדום מאד. ומן המפורש בפילון, יש מקום ללמוד על הסתום במה"ג.

ו׳ישנה פיסקה בפילון, שלפיה נדרש מהחוטא הרבה יותר מתשובה והודאה. בפיסקה זו, אין הוא מדבר על האדם שלעתים בלבד הוא חוטא במשך ימי חייו, אלא במי שהתמיד להעמיק סרה, ועכשיו כשחזר הוא מתאווה לתיקונו השלם. זאת אומרת, אין הוא דָן על מי ששָב מאיזה חטאים בודדים שחטא, אלא על זה שעובר כליל מחיי רֶשע אל חיי תום. לפי פילון, היה חנוך הראשון לחזור בתשובה. הלה חוטא היה, והאלהים בחסדו חָנַן אותו את מתת התשובה. ואת הפסוק "ולא נמצא כי העביר אותו האלהים" הוא מפרש בדרך אלגורית, שחנוך החוטא לא נמצא עוד, מפני שחזר בתשובה, ובכך נהפך לאיש אַחֵר (על אברהם, יט)³⁶³ ראה לעיל בקשר להע' 357.. ואשר לביטוי "כי העביר אותו", הוא מפרשו, שחנוך הטיל חובת גלות על עצמו. לדבריו, חשובה חובה זו מאד כדי לבוא עד תכלית התשובה האמתית. ואלה דבריו:

ז׳"אמנם, (משה) אומר על האיש הנמלט מהתקוממות־גופו ומתאַחֵד עם הנשמה: "ולא נמצא כי העביר אותו האלהים". על־ידי "העבָרָה", הוא רומז בבירור על התנחלוּת (במקום חדש), ועל־ידי "ולא נמצא" - על בדידותו. וכך יאה ונאה, שכֵּן, אם אדם המואס באמת בתענוגות ותשוקות, החליט בהֵן־צדקו להתרומם מעל לתאוותיו, עליו להתכונן להעֲבָרָה, לברוח מביתו וממולדתו, מקרוביו ומיודעיו, בלי להסב את מבטו, כי הקירבה מושכת את הלב. כי יש לחשוש, שמא לכשיתעכב, ילָכֵד ויפול בידי קסמי האהבה סביבו, והרהוריו בהם יחזרו וישלהבו את הרגיעה ממאמצי רֶשע, ויעוררו הדי זכרונות, שמוטב היה לוּ אָבַד זכרם. אמת, רבים היטיבו דרכם בַּגלויות, ונרפאו מתשוקותיהם המטורפות והנרגזות, כשעיניהם לא יכלו עוד לשוות את דמות העונג לתשוקתם... ואם מעביר (אדם) את מקום מושבו, עליו להשתמט מחינגות המוֹנים ולקדם בברכה את ההתבודדות, כי רשת פרושה על אדמת נֵכָר, כמו בבית, ומן ההכרח, שקצרי־ראייה הנהנים מאסיפות המונים יפלו בה" (על שכר ועונש, טז-כ).

ח׳אין כוונתו כאן למי שחטא לפרָקים ושב מחטאיו המסויימים בזמן פלוני או אלמוני, אלא במי שהתמַכֵּר כליל לתאוותיו, ואף לאחר תשובתו, צריך הוא להישמר מליפול ברשת שטמנו לו התשוקות. כהקדמה לתשובתו, נדרש ממנו לצאת לגולה ולהתבודד, כדי שלא יתפתה לחזור לחטאו. מי ששָב מדרכו הרעה עליו להרגיש בשינוי מצבו באופן מוחלט, זאת אומרת, למען היותו מובטח שהעָבַר שלו "אינו עוד בנמצא", עליו לעזוב את סביבתו, וללכת למקום שאין מכירים אותו, וישב שם בדד וידום.

ט׳תשובה שכזו, מחייב אותה גם הרמב"ם לחוטא כזה, באמרו: "מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ותחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשַנֶה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים, ומשַנֶה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח" (הלכות תשובה ב, ד).

י׳ומן המוֹתָר להעיר, שהלכה זו אצל הרמב"ם מושתתת על מאמרו של ר' יצחק: "אמר ר' יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו', ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך (בראשית יב, א) והדר ואעשך לגוי גדול" (ראש השנה טז, ב), כי ארבעת הדברים ודבר ה"יש אומרים" הם חמשת הדברים שברמב"ם, אבל הוא נותן טעם לדבריהם, שלפיהם אין הגלות עצמה מביאה את החוטא לידי תשובה, אלא משום שהיא גורמת לחוטא להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח, מצב נפשו זה מסבב תשובתו וכפרת עוונו.

י״אדומה, שגם פילון וה"יש אומרים" ביססו דעתם על מסורה ארץ־ישראלית קדומה, שבמקרה זה הטילה חובת גלות על החוטא.