מדרשי פילון ו׳:י״זThe Midrash of Philo 6:17

א׳מדוע אומר (הכתוב), שיהא מבול "לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים"?

ב׳הייתי אומר, שעכשיו מגלֶה (הכתוב) מה שרָמַז עליו מקודם⁵¹ לעיל בראשית ו, יב שו"ת בראשית א, צט. בחטאם שם: "כי השחית כל בשר", ובעונש כאן: "לשחת כל בשר". ובמדרש לקח טוב: "לשחת כל בשר, יען כי השחית כל בשר, - מדה כנגד מדה". וכן בזֹהר: "מכל מקום ותשחת הארץ לפני האלקים, והנני משחיתם, מדה כנגד מדה, הנני משחיתם בחובא דחבלותא" (נֹח, סז ע"א).. כי לא היו סיבות אחרות להשחתת האנושות, אלא שמאחר שנשתעבדו לתאוות ולתשוקות, עשו הכל⁵² פירוש, שעשו כל דבר רע. וחָלו, ולכן מילאו את חייהם צער. אבל (הכתוב) מוסיף על זאת דבר שהוא טִבעי ביותר, באמרו, כי מקום "רוח החיים" הוא "מתחת השמים", כביכול ישנן גם בריות שמימיות. כי הגוף לא זכה להיות מיישות שמימית, וכאילו הוא לבדו, יותר מכל הברואים, השיג חלק סגולי ונפלא זה, אלא, קודם לכן, נמצאו השמים ראויים לצורות חסד אלו של בריות אלהיות נפלאות, שהן כל־כולן שִׂכליות, המזַכּוֹת גם לאלה שעל פני האדמה מידה של השתתפות בכוח החיים, ומפיחות חיים באלו היכולים לחיות.^*שו"ת בראשית ב, ח
___________

ג׳לדברי פילון, שהם בעלי אופי מדרשי, אין חבר במדרש חז"ל. ולעניין המלאכים, ראה מה שמובא לעיל לבראשית ו, ד שו"ת בראשית א, צב.

ד׳מדוע אמר (הכתוב): "כל אשר בארץ יגוע". וכי במה חטאו הבהמות?

ה׳ראשית, אם המלך נופל בקרָב, גם כוחות הצבא ניגפים עמו. כך גם, כשהוא (האלקים) החליט עכשיו שהמין האנושי יישָחֵת - כביכול המלך⁵³ כוונתו, שהאדם הוא מלך האנושות., גם החיות נשחתות עמו. ומסיבה זו, גם ...במגפה מקובָּל, שהחיות הביתיות הרגילות אצל בני אדם, כמו למשל, הכלבים וכיוצא בהם, מתות תחילה, ואחר כך (מתים) האנשים. שנית, איש אינו מאשים את הטבע, כאשר עם כריתת הראש מתים גם שאר איברי הגוף. כך גם עכשיו, אין לדון לחובה, כי האדם הוא בבחינת ראש מושל, ואין זה מפליא שברוּאים אחרים יאבדו עמו כאשר הוא נשחת. שלישית, החיות לא נבראו בשביל עצמן, כדבַר הפילוסופים, אלא לשימושם ולצרכם ולהנאתם של בני האדם, וכשמסתלקים אלה שבעבורם נוצרו, מן הנכון שגם הן ייעלמו מן החיים. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, נֹאמר כדלהלן: כשהנשמה שטופה בזרם התאוות, ואפשר לומר שהיא טובעת, אֵלה שעל פני האדמה - רצוני לומר החלקים הארציים של הגוף - גוועים עמה. כי חיי הרֶשע הם מוות. ועיניים הרואות אובדות כשהן חוזות עוול, והאזנים השומעות אובדות כשהן שומעות עוול, וגם כל חוש מת כשהוא חָש בעוולה⁵⁴ ראה לעיל לפסוק ד, טו שו"ת בראשית א, עה. ועל ההיפך מזה, שטוהר הנשמה יכול להציל גם את הגוף, ראה להלן בראשית ז, א שו"ת בראשית ב, יא..^*שו"ת בראשית ב, ט
___________

ו׳לעיל לבראשית ו, ז (שו"ת א, צד), שואל פילון את אותה השאלה בקשר לאדם, וגם שם הוא נותן את תירוצו השלישי שהוא מביא כאן, וכן בתשובתו האלגורית.

ז׳שאלתו של פילון: "וכי מה חטאו הבהמות", נמצאת גם בתלמוד ובמדרשים: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה (בראשית ז, כג), אם אדם חטא בהמה מה חטאה"? (סנהדרין קח, א). "ויראו בני האלהים וגו' (בראשית ו, ב), אמר הקב"ה, הואיל וכך עושין, יאבדו מן העולם לעצמן. ולמה נאבדה הבהמה עמה, שנאמר (שם ז, כג) מאדם ועד בהמה" (ת"ב נח, יח). ובלקח טוב לבראשית ו, ז: "אם אדם חטא, בהמה ורמש מה חטאו"?

ח׳תשובת חז"ל לשאלה זו היא: "שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצבי וכו'. כל בשר, אפילו הבהמה והחיה והעוף, לפיכך נמחו עמהן" (ת"ב נח יח, והשוה שם נח יא, ות"ה שם, יב). וכן בב"ר כח, ה: "רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר, הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול. הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס. הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב), השחית כל אדם אין כתיב, אלא כי השחית כל בשר".

ט׳דעת חז"ל, שאף בעלי החיים עלולים לחטוא, אינה נמצאת אצל פילון במפורש, אלא שתשובתו הראשונה, וכן נרמז גם בתשובתו השנייה, ששאר החי צָפוי לכלייה באבדן האנושות, דוגמת הֶרג חילותיו של מלך כשהוא נופל בקרָב, יש בה מעין רמז לגורל אחד, ולכביכול התחייבות משותפת בחיים, המקשרת את האדם לשאר בעלי החי. יש אפוא לומר, שהיו לפילון הרהורים בענין זה, ובפרט כשהיה לו סמך במקרא: "ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה, וישובו איש מדרכו הרעה" וכו' (יונה ג, ח). נמצא, שמַה שמפורש בחז"ל הוא מעורפל אצל פילון, אלא שיש להתחקות על שרשי כוונתו.

י׳אשר לתשובתו השלישית, שהחיות לא נבראו בשביל עצמן אלא לשימושם של בני אדם, וכשאֵלה נכחדים, מן הדין שהחיות שנוצרו לסַפֵּק צרכיהם תאבדנה גם הן עמהם, הלא היא נמצאת, בתוספת משל, בגמרא: "תנא משום רבי יהושע בן קרחה, משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ופזר את חופתו, אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת חופה למה לי? אף הקב"ה אמר, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי" (סנהדרין קח, א. השווה משל זה, בשינויים, בב"ר כח, ו).

י״אבמדרש נמצאת תשובה נוספת, וגם היא קשורה במשל: "רבי יודן אמר, משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, והוציאו לתרבות רעה. כעס המלך על בנו והרגו, אמר המלך, כלום הוציא את בני לתרבות רעה אלא זה, בני אבד, וזה קיים? לפיכך מאדם ועד בהמה" (ב"ר כח, ו).

י״בניכר, שתכונת המשל השני בחז"ל שונָה מתכונתו של הראשון, שהרי במשל הראשון החופה נעשתה בשביל הבן, והיא כמובן לא הכשילה אותו, אלא שהבן מת בדרך מקרה, ולכן בטלה החופה. אבל במשל השני לא מילא הפדגוג את תפקידו בחינוכו של בן המלך, ולא עוד אלא שהכשיל אותו במתכוון. ה"יפה תאר" לב"ר הבחין בהבדל שבין שני המשלים, וז"ל: "ואפשר שרבי יודן ורבי פינחס⁵⁵ בב"ר כח, ו: רבי יודן ורבי פנחס. בסנהדרין קח, א, במקום ר' פינחס, ר' יהושע בן קרחה. חולקים בזה, כי ר"י אמר, אשר כל יצור נברא לתכליתו העצמי ולא בשביל האדם, לכן, מבקש במשלו למצוא סבה גם בכל החי במה שנמחו מן הארץ. ורבי פנחס סובר, כי הכל נבראו בשביל האדם, ואם אדם אין, גם אלה למה להם וכו"'. כיון שפילון מזכיר בשו"ת זו, שישנם מתפלספים הסוברים שהחיות נבראו בשביל עצמן, ולא לצורך האדם, הרי קולעים דברי ה"יפה תאר".

י״גבפירושו האלגורי, רואה פילון את מיתת האדם כמיתת הנשמה, ומיתת הבהמה כמיתת הגוף, ואם נשמת האדם מתה, פירושו שאם הוא נתפס לזרם התאוות, אזי גם גופו הגשמי ימות בכללותו, וכן כל אבר ואבר נחשב כמת בשעה שנעשית עבירה דרך אותו האבר.