מדרשי פילון ו׳:ג׳The Midrash of Philo 6:3

א׳מהו: "לא ישָאֵר³⁷⁷ לפי תרגום השבעים: Οὐ μὴ καταμείνῃ, ובמסורה: "לא ידון". ובפשיטא: "לא תעמר רוחי", ור' חיים העליר זצ"ל העיר: "תרגם ידון כמו ידור, וכן הוא בהרבה תרגומים, והוא משום חלוף של אותיות השטף למנ"ר, הנהוג מאד בלשונות השמיות". ובספר היובלים ה, ח: "לא ידון" ובהערות שם: "ידון. במקור לא ידור". רוחי בבני אדם לעולם, מפני שהם בשר"?

ב׳... אין רוח אלהים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה³⁷⁸ ראה גם להלן בראשית ח, א שו"ת בראשית ב, כח; ט, ד שו"ת בראשית ב, נט.. לכן מוסר (הכתוב) ואומר בנוגע לאיש אשר בנה באומנות רבה את משכַּן ה', היינו בצלאל: "מלאתי אותו רוח אלהים בחכמה ותבונה" (שמות לא, ג). אכן, רוח זו נכנסת באדם, אך אינה נשארת זמן רב. ואכן, (הכתוב) מוסיף טעם לכך, ואומר: "מפני שהם בשר", כי טבע הבשר זָר לחכמה, כל עוד שהוא מקורב לתאווה.^*שו"ת בראשית א, צ
___________

ג׳פילון נוקט בתרגום השבעים ש"לא ידון" הוא בהוראת "לא ישהה". אמנם, במשנת סנהדרין: "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר לא ידון רוחי באדם, לא דין ולא רוח" (סנהדרין קז, ב), היינו שלא ידון הוא מלשון דין ומשפט, ופירוש הפסוק לפי משנה זו הוא: לא ישפוט אותם ולא רוח להם. אבל בברייתא שבסוגית הש"ס שם: "ד"א, לא ידון רוחי, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנָה" (שם קח, ב), היינו "ידון" מלשון "נדך', נרתיק. ובתרגום אונקלוס: "לא יתקיים דרא בישא הדין קדמי לעלם", וכאן "ידון" "יתקיים". נראה, שפירוש פילון והשבעים ל"ידון", יסודו במסורת חז"ל, שפירשו "ידון" לשון "נדן". אולם למדרשו של פילון אין, כנראה, מקבילה בחז"ל.

ד׳אבל הרמב"ן מפרש את הפסוק כולו ממש כפילון: "והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר, להיותו כמלאכי השרת, בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחר הבשר ובתאוות הגופניות, נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני". וראה לעיל פסוק ג, יט שו"ת בראשית א, נ; נא.

ה׳דברי פילון כאן, יש להם מקבילה בספרו "על הנפילים". שם הוא מרחיב את הדיבור על "רוח אלהים", ודבריו משמשים כעין פסיקתא פילונית בנושא זה, ומה שנמצא בשו"ת הוא תמצית מן הדברים שמביא שם. ולהלן יובאו אותם הקטעים המקבילים ממש:

ו׳"אי אפשר שרוח האלהים יישאר ויתמיד לנֶצח בכגון אלה, כמו שמראֶה זאת המחוקק עצמו, ואומר: "אמר ה' אלהים, לא ישאר רוחי בבני אדם לנֶצח, מפני שהם בשר". לעתים, הוא נשָאר (לזמן־מה), אך אצל מרביתינו אין הוא נשאָר לתמיד... (המחוקק) מבהיר זאת בנוגע לאָמן המומחה של חפצי הקודש, באמרו: "ה' קרא בשמו של בצלאל, מלא אותו רוח אלהים בחכמה תבונה ודעת להבין בכל מלאכה" (שמות לא, ב-ג), ובכן מה טיבו של רוח האלהים המתואר כמוגדר במלים?... וכזה גם רוחו של משה שנאצל על שבעים הזקנים, למען יינָשאו מן האחרים ויהיו נעֲלִים מהם, אֵלה שבאמת לא היו יכולים להיות זקנים, אלמלא קיבלו מאותה רוח החכמה השלימה. כי נאמר: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי על שבעים הזקנים" (במדבר יא, יז). ואל תחשוב, שאותה קבָּלָה נוצרת מפיצול וחלוקה, אלא דומה הדבר לאֵש, שאף אם תדליק רבבות לפידים, היא נשארת כפי שהיתה, ולא חסר ממנה כלום. וזו גם תכונת המדע, המציג את כל תלמידיו ומשחריו כמיוּמָנים, מבלי שייגרע חלקו... והסיבה הגדולה ביותר לבעֲרוּת - היא הבשר, וכל הקשור בבשר. ו(משה) עצמו מסכים לכך, באמרו: "מפני שהם בשר", לפיכך לא יוכל רוח אלהים להשאר (בו)... אבל אלה (הנשמות) העמוסות משא הבשר והמדוכאות והנלחצות (תחת הבשר), אין ביכולתם לשאת עיניהם לשָׁמַים בסיבובן, אלא כפופות בעל־ כרחן, שח (רום) צוארן כמו ההולכים על ארבע" (על הנפילים, יט-כ; כג-כה; כט; לא).

ז׳הפירוש על "ואצלתי מן הרוח אשר עליך", נמצא גם בספרי: "לְמַה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה, ידלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר מאורו כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסר כלום" (ספרי בהעלותך, צג). ומכאן בהרחבת הדברים במדרש תנחומא: "הזקנים היתה נבואתן מִשֶּׁל משה, שכֵּן אומר הכתוב ואצלתי מן הרוח. אבל אֵלוּ (אלדד ומידד), היתה נבואתן מִשֶּׁל הקב"ה, שנאמר ותנח עליהם הרוח (במדבר יא, כו). ואם תאמר, הזקנים שהיתה נבואתן של משה שמא חיסר מנבואתו כלום? לאו! למה היה משה דומה, לנר שהיה דולק, הכל מדליקין ממנו ואורו איננו חסר כלום, אף כן משה, אף על פי שנטלו הנביאים מנבואתו, לא חסרה נבואתו של משה כלום" (ת"ב בהעלותך, כב; ת"ה, יב).

ח׳מדוע יהיו ימי האדם מאה ועשרים שנה?

ט׳... ושמא אין מאה ועשרים שנה מהַווֹת קץ חיי האדם, בדרך כלל, אלא (קיצם) של האנשים אשר חָיוּ בעת ההיא, ועמדו להישמד במבול אחרי מספר שנים כֹֹה רב. והטוב והמטיב האריך את שנותיהם, וסיפק בידם לשוב מחטאותיהם. ואולם, אחרי קץ זה, הם האריכו יותר ימים בדורות שלאחריהם.^*שו"ת בראשית א, צא
___________

י׳כמדרשו של פילון, שהקב"ה נתן לדור המבול אָרכה, כדי שיחזרו בתשובה, אבל בלי פירוט אורך זמנה של הקיצבה, נמצא במכילתא: "נאדרי בכח (שמות טו, ו), נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה ולא עשו תשובה, שנאמר לא ידון רוחי באדם, ולא גמרת להם כליה עד שהשלימו רשעם לפניך" (מכילתא, מסכתא דשירתא, ה). ועל הקיצבה של מאה ועשרים שנה להשמידם, בסדר עולם (פרק כח): "אלא שהיתה גזירה גזורה קודם למאה ועשרים שנה". ובמדרשים: "א"ר יוסף, ק"כ שנה קודם שגילה הקב"ה שיביא מבול, גזר על דור המבול שימותו" (מדרש אגדה).

י״אאבל דברי פילון, שהארכה שניתנה לדור המבול לחזור בתשובה היתה של מאה ועשרים שנה, נמצאת במדרש הגדול, שמקור מאמרו נעלם: "בשר ודם מבקש להביא פורענות על חברו הוא רוצה שלא ידע, אבל הקב"ה אינו כן, אלא שולח ומזהיר, אולי יעשו תשובה וינצלו וכו'. שנאמר קץ כל בשר בא לפני, מלמד שנתן להן הקב"ה קץ, וכמה, מאה ועשרים שנה, דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (מה"ג בראשית ו, יג. וראה להלן לבראשית ו, יג, שו"ת בראשית א, ק)³⁷⁹ ברד"ק: "לפיכך אאריך לאדם הזה ק"כ שנה, אם ישוב טוב, אקיים אותם בעולם, ואם לאו אכלה אותם מן העולם, זהו פירושו. ימיו, הימים שאאריך לו"..

י״בלפי המדרש שבפילון, היה הגבול של מאה ועשרים שנה רק בדור המבול, אבל הדורות הבאים האריכו ימים יותר. שיטה זו נמצאת בתרגום ירושלמי: "ויאמר ה' לא יתדנון כל דריה דעתידין למיקם כסדר דינה דדריה דמבולא, הלא מחתם הוא קדמוי סדר דינא דדרא דמבולא למובדה ולמישיציה מן גוא עלמא וכו' הא יהבית לכון ארכא מאה ועשרין שנין דילמא די יעבדון תתובה, ולא עבדו". וכן בראב"ע: "והיו ימיו, יש אומרים שזה קצב כל האדם וכו', ואין זה אמת, כי הנה שֵם חיה שש מאות, וכן הדורות אחריו חיו שנים רבות וכו', והאמת מה שאמר המתרגם ארמית, שנתן קץ לאדם, כטעם עוד ארבעים יום (יונה ג, ד), ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו וימותו".

י״גוכנגד זה נמצא בספר היובלים כג, ט: "כי ימי הקדמונים הם תשעה עשר יובלים, ואחרי המבול החלו להמעיט מתשעה עשר יובלים, ולהקטין מהיובלים ולהזקין מהרה"³⁸⁰ ובקדמוניות היהודים א ג, ב: "וכן קיצץ את חיי האדם ממספר השנים שהוא חי קודם לכן, והעמידם על מאה ועשרים שנה".. וכן במה"ג: "ארבעה ביטלו אותן דור המבול וכו', רוב שנים, דכתיב ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה, וכשחטאו אמר הקב"ה והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ועתיד הקב"ה להחזירה לישראל". אבל ברמב"ן לבראשית ה, ד: "וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא וכו', ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימותם ושבו לארבע מאות".