מדרשי פילון ו׳:ח׳The Midrash of Philo 6:8

א׳מדוע נאמר עתה, שנח מצא חן בעיני אלהים?

ב׳קודם כל דרושה כאן השוואה: בעוד שכָּל האחרים נדחו עקב כפיוּת טובה⁴⁰² ראה לעיל ו, ג שו"ת בראשית א, צא. ולהלן לבראשית ז, ה; י שו"ת בראשית ב, יג., העמיד (אלהים) את הצדיק במקומם, ואומר שהוא מצא חן, לא מפני שרַק הוא היה ראוי לחסד, הרי כל האנושות כולה נהנית מטובו (של ה'), אלא מפני שהוא (נח) לבדו היה מכיר טובה. שנית, כשכָּל הדור נמסר לאבדון, פרַט למשפחה אחת, היה מן הצורך לומר, שהשארית, כזרע וניצוץ של הדור האנושי החדש העתיד לחיות⁴⁰³ ראה להלן לבראשית ז, יא שו"ת בראשית ב, יז והע' 99; ט, א-ב שו"ת בראשית ב, נו ובביאור., היתה ראויה למצוא חן לפני אלהים. ואיזה חסד גדול יותר מֵאֲשֶר שהוא עצמו יהיה גם אחרית האנושות וגם ראשיתה?^*שו"ת בראשית א, צו
___________

ג׳לפני פילון עמדה השאלה, למה נאמר סמוך ל"נחמתי כי עשיתם" - "ונח מצא חן". ושתי תשובותיו יסודן בהוראת הביטוי "חן", במובן "חסד". ומשתיהן גם יחד עולה, שנח לא היה צדיק גמור. הוא נבדל מבני דורו רק בזה שלא היה כפוי טובה, והתורה מזכירה שהוא זכה לחסד, מפני שהוא היה אחרית האנושות וראשיתה. לפי זה דורש פילון סמוכין של שני הפסוקים, נח מצא חן בעיני ה' מפני שֶׁכָּל החי חָטָא. וכן בחז"ל מופיעה דרשת סמוכין מעין זו: "כי נחמתי וגו'. אמר ר' אבא בר כהנא, כי נחמתי כי עשיתים ונח, אתמהא, אלא אפילו נח שנשאר מהם, לא שהיה כדיי אלא שמצא חן בעיני ה"' (ב"ר כח, ט). "תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה"' (סנהדרין קח, א). "ונח מצא חן בעיני ה', הוא מצא, הקב"ה לא מצא" (ב"ר כט, ג). וסמיכות הפסוקים גם ברבינו בחיי: "ונח מצא חן בעיני ה', כלומר אלו רשעים ראוים להמחות וזה הצדיק ראוי להנצל, כי מצא חן בעיני ה"' (ראה גם בביאור לשו"ת הבאה).

ד׳בכתביו של פילון אנו מוצאים תיאורים שונים לתכונתו של נח. במקום אחד הוא מבאר, שנח לא היה צדיק גמור, כפי שהובא לעיל. ואלה דבריו: "כשם שאלהים שונא בלי סיבה את ההנאה והגוף, כך גם ללא־סיבה נראית לעין, הוא מחולל תכונות מהוּגָנות, מבלי שהכיר שום מעשה שלהן קודם שזכו לשבח. אי לזאת, אם ישאל אדם, מפני מה הוא אומר ש"נח מצא חן בעיני ה' אלהים"⁴⁰⁴ כך בשבעים. ובמסורה רק: "ה'"., מבלי שעשה, לפי מיטב ידיעתנו, קודם לכן מעשה מהוגָן כל שהוא? נשיב כהלכתו: "מסתבר, שהוא בעל תכונה ראויה לשבח מלידתו", כי "נח" פירושו "מנוחה" או "צדיק"⁴⁰⁵ האטימולוגיה השנית שמציע פילון, היא באמת רק תארו של נח בכתוב. זו נשנית אצל פילון להלן לבראשית ח, יג שו"ת בראשית ב, מה. וראה גם לעיל לפסוק ה, כט שו"ת בראשית א, פז. וכן מדגישים התרגומים: "ונח דהוה צדיק" (יב"ע), "ונח על דהוה צדיק בדריה" (תרגום ירושלמי).. ומי שנָח מעוולות ומחטאים, וחי במנוחתו ביופי ובצדקה, על כרחך ימצא חן בעיני אלהים. ולמצוא חן, אין זה רק, כפי שסוברים, להיות רצוי, אלא גם כדלהלן: הצדיק בבקשו את טבע המציאות, מגלֶה תגלית אחת מאד נעלה; הכל הוא חסד⁴⁰⁶ חסד או: חן. מ. האלהים, ושום חֵן איננו משֶל הבריאה, כי אין לה שום קניין (עצמי), שהרי הכל קניינו של אלהים, ולפיכך גם החֵן שייך ל"אחד". אם כן, התשובה הנכונה לשואלים מהי ראשית הבריאה, היא: טוּב חִינוֹ של האֵל, אשר גָמַל לגזע הקרוב לו. אכן, כל אשר בעולם והעולם עצמו הם מתת אלהים חסדו וחינו" (דרשות אלגוריות ג, עז-עח).

ה׳ובמקום אחר הוא כותב, שנח היה צדיק, אבל לא היה צדיק כמשה רבינו: "יש לברר מהו "נח מצא חן לפני ה' אלהים", האם משמעותו שנפל בגורלו חסד, או שנחשב כראוי לחסד? ההנחה הראשונה איננה מתקבלת על הדעת, שכֵּן מה הועֲנק לו יותר (שהועֲנק) מכמעט, לכולם? שכֵּן לא רק (הבריות) המורכבות, אלא אף היסודות הטבעיים הפשוטים ראויים לחסד אלהי. ההנחה השניה, איננה בלתי הגיונית, "הסיבה" מעריך, שאֵלֶה, בהם טבוע חותם אלהים -השֵׂכל המקודש ביותר- ואינם משחיתים אותו במעשים נלוזים, הם הם הראויים למתָת. ושמא אין זו האמת? כמה גדול חייב אדם להיות, שיחָשֵב בעינינו כראוי לחסד מאלהיו? וסבורני, שבקושי רב יזכה בזאת העולם כולו, למרות שהוא עצמו (העולם) הראשון הגדול והמושלם ביותר ממעשיו של האלהים. ושמא עדיף יהא לקבל את (הנימוק) דלהלן: האדם המהוגָן המבקש ולומד בשקידה, מצא זאת כאמת מוחלטת בכל חיפושיו: הכל הוא חסד האל: אדמה, מים, אויר, אש, שמש, כוכבים, שׁמים וכל החי והצומח. אך לעצמו לא העניק האל שום חסד, ואף אין לו צורך בכך, אך הוא העניק את העולם לעולם ואת חלקיו לעצמם, ואחד לרעהו, וכן גם עוד לכולם יחדיו. ואף על פי שלא העריך דבר כראוי לחסד, הוא העניק טובות ללא־מצר גם לשָלֵם וגם לחלקיו, כי התבונן בטובו הנצחי, וחָשַב שמוטל על טובו המבורך והמאושר לעשות טובה. כך שבמידה ומי שהוא ישאלני: מהי הסיבה לבריאת העולם? אשיבנו, את אשר למדתי ממשה: הלוא היא טובו של ה"קיים" (באמת), והיא גם הקדומה שבחסדים! אך יש לדקדק, שהוא (משה) אומר ש"נח מצא חן לפני" -כוחותיו של ה"קיים"- "ה' אלהים"⁴⁰⁴ כך בשבעים. ובמסורה רק: "ה'".. אבל משה (מצא חן) לפני מי שהכוחות הם נושאי כליו, ושבלעדיהם הוא מושג רק כהוויה. כי נאמר לפני האלהים "מצאת חן עמי"⁴⁰⁷ במסורה: "בעיני". (שמות לג, יב), כשהוא (ה') מראה עצמו, כמי שאין עימו כל דבר נוסף. ובכך, אפוא, ה"קיים" עצמו, ובעצמו, מוצא את כליל חכמתו של משה כראוי לחסד, ואילו (החכמה) השנייה, שהיא העתק ממנה (מחכמתו של משה) ומפורטת יותר, מוצאת חן רק לפני הכוחות העומדים למָרותו, ובאמצעותם הוא "ה"' ו"אלהים" ו"מושל" ו"גומל חסד"" (על האלקים שאינו משתנֶה, קד-קי).

ו׳ובמקום אחר, שנח נביא היה: "אי לזאת, כל אֵלה ש(משה) תיאֵר כצדיקים, הוא הציג אותם כמתמַכְּרִים לה' ומתנבאים. הצדיק נח, האם אין הוא מיד גם נביא? האם לא התמֵכֵּר לאלהיו וחזה את הברכות והקללות שהיפנָה כלפי הדורות הבאים⁴⁰⁸ וכן בספר היובלים ח, יח: "וישמח נח כי יצא החלק הזה לשם ולבניו, ויזכור את דברו אשר אמר בפיו בנבואה לאמר: ברוך ה' אלהי שם וישכון ה' באהלי שם". וכן ברמב"ן: "כי נח נביא היה" (לבראשית ו, ט), "וטעם ויאמר אלקים אל נח ואל בניו, על־ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חָם למעלת הנבואה" (שם ט, ח). וראה בדברי האברבנאל המובאים להלן בביאור לבראשית ט, יח־יט., והן (הברכות והקללות) נתחזקו במציאות לאמיתה"? (מי היורש דברי אלקים, רס).

ז׳לפי פילון, נעשה נח "גם אחרית האנושות וגם ראשיתה", שהוא סוף הדור החייב ותחילת הדור הזכאי, וכן נמצא בכמה מקומות בכתביו⁴⁰⁹ ראה להלן לבראשית ט, א-ב שו"ת בראשית ב, נו ובביאור שם., הוא כותב: "לאחר התחרויות לשֵם תשובה, מוצָג (סוג) שלישי של פרָסים, לשֵם הצֶדק. ומי שדוגל בו מקבל שני פרָסים, האחד, הצלה בכליון הכללי, והשני, להשגיח ולשמור על כל סוג וסוג מן החי לזוגותיהם, לקראת הבריאה⁴¹⁰ לידה. מ. השנייה (שתבוא) במקום זו האובדת. הרי הבורא מצא אותו ראוי להיות סופו של הדור החייב, וכן גם ראשיתו של (הדור) הזכאי, כדי ללַמֵד במעשה, ולא במילים, את הטוענים שהעולם (נוהג) ללא השגחה. שכּן בהתאם לחוק שהוא קבע בטבע הכל, כל רבבות האנשים החיים חיי רֶשע, אינם שווים אף בחיי איש אחד הנוהג בצדק. ואת (האיש) הזה קוראים היוונים דוקליון⁴¹¹ על זיהוי נח עם דוקליון בפילון, ראה הערת קולסון במילואים לפיסקה זו, עמ' 451 - 452., והכשדים - נח, ובימיו היה המבול הגדול" (על שכר ועונש, כב-כג).

ח׳"כאשר הרעות הנוראות הללו פרצו כגשם שנזדמן אז, -כל חלקי התבל, פרַט לאֵלה שבשמים, התנועעו בנגוד לטִבעם, כאילו לָקוּ במחלה אנושה וקטלנית- ניצל ונותר רק בית אחד של האיש שנזכר כצדיק ואוהב־אל, והוא קיבל שתי מתנות מעולות: האחת, כפי שהזכרתי, שלא אבד עם כל האחרים. והשנית, שהוא ישוב ויתחיל להיות מייסדו של גזע אנושי חדש. אמנם, האלהים מצאוֹ ראוי להיות גם האחרון וגם הראשון של הגזע שלנו, האחרון לאלה שחיו לפני המבול, והראשון לאלה (שחיו) אחרי המבול" (על אברהם, מו).

ט׳במקום אחר דורש פילון את הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה"', שבחמלת ה' בלבד ניצל נח ונעשה עמו חסד, שלא היה ראוי לכך, ומידת הרחמים של הקב"ה מופיעה אף בשעה שהוא מעניש את בני האדם, ולא עוד אלא שרחמיו קודמין לדינו: "ולפיכך הוא אומר עכשיו, שנח מצא חן בעיניו, בה בשעה שהאחרים, אשר נמצאו כפויי טובה, עמדו לקבל את עונשם, (וזה) על מנת לעַרֵב רחמי ישועה במשפטם של החוטאים⁴¹² ראה לעיל לפסוק ד, טו שו"ת בראשית א, עו.. כשם שאמר המשורר: "חסד ומשפט אשירה" (תהלים קא, א). אכן, לוּ רצה האֵל לשפוט את גזע בני תמותה בלי חמלה, אזי היה דן אותם לחובה, כי אין איש אשר מראשיתו עד אחריתו פילס דרכו בחיים בעצמו, ולא מָעַד⁴¹³ השווה קהלת ז, כ: כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא., אלא חֶלקם בזדון וחֶלקם מבלי־משים, נכשלים בצעדיהם. ולכן נמהלים רחמים, על מנת שהמין (בכללו) יתקיים, גם אם רבים הימנו נופלים לתהום. בהם (=ברחמים), הוא עושה חסד גם עם הבלתי־ראויים. ולא רק שהוא חָס בדינו, אלא הוא גם דן אותם ברחמיו. הרי הרחמים קודמים אצלו לדין, שכֵּן הוא יודע מי ראוי לעונש, לא (רק) לאחר המשפט, אלא אף קודם לכן. ולפיכך נאמר במקום אחר: "כי ביד ה' כוס יין שאינו מהול, מלא מזג"⁴¹⁴ כך בשבעים ὅτι ποτήριον ἐν χειρὶ κυρίου οἴνου ἀκράτου πλῆρες κεράσματος ובמסורה: "כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך". (תהלים עה, ט). אך כל אשר נמזג אינו בלתי מהול! וטעמו של דבר טבעי ביותר, ומצטרף לדברים דלעיל. אָכֵן, אלהים משתמש כלפי עצמו בכוחות בלתי ממוזגים, וכלפי הבריות בכוחות ממוזגים, כי טבע בן־חלוף אינו מסוגל להכיל את הבלתי־ מָזוּג" (על האלהים שאינו משתנֶה, עד-עז).

י׳כדברי פילון, שה' נהג במידת הרחמים בהצלת נח, כן באונקלוס, המתרגם "חן" במובן "רחמים": "ונח אשכח רחמין קדם ה"'. והרעיון שאף בשעת הדין, כשמעניש את הרשעים, נהג הקב"ה ברחמים, נמצא גם בחז"ל: "אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הרחמים" (פסחים פז, ב); "בא וראה רחמיו של הקב"ה, אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם" (שמו"ר יב, ג). וראה בפסיקתא רבתי מ, שם מובא באריכות עניין שיתוף הרחמים והדין במעשי ה'. ושם לענין אדם הראשון: "בזמן שחטא דָנוֹ בשתי המדות במדת הדין ובמדת הרחמים וכו', אילולי שדנת את האדם הראשון ברחמים בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפילו שעה אחת" וכו'. ולענין נח (שם, יד): "אמר הקב"ה לנח, נח, נתחייב דורךָ כלייה ואני עתיד להחריב את העולם, ואף על פי כן עתיד אני להסיב על עולמי ברחמים ולהפרותו ולהרבותו".

י״אובמדרש הנעלם, בקשר למבול, כבפילון: "אמר ר' יצחק, מאי דכתיב ה' למבול ישב (תהלים כט, י), וכי לדוד היה לומר דבר זה? וכל העולם יודעים שהוא ראשון ואחרון ואזי וקודם, אלא א"ר יצחק, בוא וראה, בכל מקום את מוצא אלהים מדת הדין ה' מדת הרחמים, ואף על פי שמידת הדין היא, מדת רחמים היתה בו, שאלמלא כך אתחרבה עלמא, אבל למען אותו מדת רחמים אתיישב עלמא" (מדרש הנעלם בזהר חדש, כא ע"ד).