מדרשי פילון ו׳:ז׳The Midrash of Philo 6:7

א׳מדוע, כשהוא מאיים למחות את האדם, הוא (ה') אומר שישחית גם את הבהמות אִתּוֹ: "מאדם עד בהמות, ומרמשים עד עופות", והבהמות מה חטאו?

ב׳פשוטו (של מקרא): הוא מלמד נכוֹחה, שמלכתחילה לא נבראו הבהמות בהכרח לשֵם עצמן³⁹⁷ ראה להלן בראשית ו, יז שו"ת בראשית ב, ט שם כותב, שדעה זו סוברים הפילוסופים., אלא למען בני האדם ולשימושם. וכשאֵלו נשמדים, בצדק, אזי נשמדות אף הן עמם. מאחר ואֵלו (בני האדם) שבעבורם נבראו, שוב אינם נמצאים עוד. אך לפי השֵׂכל, מכיוון שהאדם מסַמֵל את השֵׂכל שבקרבֵּנו, והבהמה (מסמלת) את החושים, אזי כשהמושל הראשי מתקלקל ומושחת על־ידי הרֶשע, גם החושניות כולה אובדת עמו, שכֵּן לא נותר בה אף קורטוב של מוסריות כסיבה לישועה³⁹⁸ ראה גם פירושו האלגורי, שם..^*שו"ת בראשית א, צד
___________

ג׳על השאלה, הבהמה מה חטאה? עומד פילון במקום אחר, כחז"ל, גם בענין הרובע והנרבע (ויקרא כ, טו-טז). במשנה איתא: "אם אדם חטא בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד"א, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה" (סנהדרין ז, ד וספרא קדושים י, ה). פילון משיב על שאלה זו, ואחת מהתשובות היא, מפני שבאה תקלה על ידה, ואלה דבריו: "הבהמה (נהרגת), מפני ששֵרתה בתועבות כגון אלה, ולמען לא תהרה ותלד מפלצת ההולמת מיני שיקוצים שכאלה. ועוד, אף אנשים הדואגים רק מעט להגינות, לא ישתמשו יותר לאף אחד מצרכי החיים, ביצוּרים אֵלה, אלא יתעבו ויסתייגו ממנה ישנאו את מראיה ויחשבו שכָּל הנוגע בה נעשה מיד טמא. ודברים שאין בהם כל תועלת לחיים, נעשים מיותרים לגמרי" (על החוקים המיוחדים ג, מט-נ).

ד׳וברש"י לפסוק זה שתי דיעות לכליון הבהמות: "אף הם השחיתו דרכם. ד"א, הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו". ויסוד דבריו בב"ר כאן. וכן ברד"ק כשאלת פילון ותשובתו: "ולמה נמחו הבהמות והחיות והרמש והעופות? לפי שכולם נבראו בשביל האדם, ואם אין אדם מה צורך להן". וכן באברבנאל: "אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגו', כי נראה מזה שבהמה ורמש מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר, שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם, וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית, ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם, אמר שגם הב"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו" (סוף בראשית). "באמרו להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים, שבזה יכלול האדם ושאר הבעלי חיים, כי אחרי שהכל נברא בשבילו, הנה בהפסדו היה ראוי שיפסדו גם כן שאר הב"ח" (נח ו, יד). וראה להלן בראשית ו, יז שו"ת בראשית ב, ט ובביאור שם.

ה׳מדוע הוא (אלהים) אומר: "חרה לי³⁹⁹ כך בשבעים ἐθυμώθην. ובמסורה: "נחמתי". והרמב"ם כתב: "עֶצֶב שֵם משתתף, הוא שם הכאֵב וכו', והוא שם הכעס וכו', והוא שם המרי וכו', ולפי הענין השני או השלישי נאמר ויתעצב אל לבו. אמנם כפי הענין השני, פירושו כי השם כָעַס עליהם לרוע מעלליהם" (מורה נבוכים א, כט). וכן במדרש הגדול: "כעס עליהם הקב"ה". אבל ברש"י: "חשבתי מה לעשות". ובספרי דברים, שכו: "אין נחמה אלא תהות, שנאמר נחמתי כי עשיתים". כי עשיתי אותם"?

ו׳"ראשית, כביכול חוזר (אלהים) ומסַפר שהאדם הוא ראש וראשון⁴⁰⁰ נראה, שפילון דייק כן מלשון הכתוב: "מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף".. אך לאמיתו של דבר, אין אלהים בא לכלל כעס, ולהיפך אין הוא שותף בו (בכעס), ושרוי מֵעַל לכל סערת־רוחות. אי לזאת, הוא רוצה להוכיח קֳבָל עם ועֵדה, כשהוא נוקט לשון הַפרזה, שההפקרויות האנושיות גדלו, עד כדי לזַמֵן, לעודד ולהעלות את חמתו של מי שהוא חסר־חימה מטִבעו...^*שו"ת בראשית א, צה
___________

ז׳דיוקו של פילון בשאלתו, וגם בתשובתו, נמצא במדרש לקח טוב: "דברה תורה כלשון בני אדם, כי כיון שאדם הורס מלאכתו, בידוע שהוא מתנחם כי עשאו, לכך נאמר כי נחמתי, אבל אין ניחום ואין חרטה לפני הכבוד, שנאמר (שמואל־א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם". הכלל "דיברה תורה כלשון בני אדם" בצורה שבעל מדרש לקח טוב משתמש בו, הוא כעין עקרונו של פילון כאן⁴⁰¹ וראה להלן בראשית ח, כא שו"ת בראשית ב, נד ובביאור שם.. וברד"ק: "וינחם ה' כי עשה את האדם, מה שאמר וינחם, דברה תורה כלשון בני אדם, כי על דרך האמת לא אדם הוא להתנחם, כי אין שינוי חפץ בו יתעלה ויתברך", וכן ברמב"ן.

ח׳גם במקום אחר בכתביו, משתמש פילון בכלל של "דיברה תורה כלשון בני אדם" כדי לבאר פסוק זה: "לאחר שביארנו זאת דיינו, הבה נעיין בהמשך הדברים, וזאת כדלהלן: "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמות, מרמש ועד עופות השמים כי חרה לי כי עשיתי אותם". ושוב, חֵלק מן השומעים את שנאמר, יניח שה"קיים" (באמת) נוקט ברגזנויות ותרעומות, אך הוא אינו מכיר התפעמות כל שהיא. כי ההתרגשות היא צביונה של חולשת האדם, ואֵלה לא שייכים כלל לָאֵל, לא התאווה הבלתי־ שכלית של הנפש, אף לא חלקי הגוף ואבריו. אף על פי כן, אין המחוקק ממעט להשתמש (בתיאורים) מעין אלה, אבל רק כעין פתיחה, כדי להשכיל את (האנשים) שלא היה בכוחם להחכים בדרך אחרת" (על האלהים שאינו משתנֶה, נא-נב). כאן שונה דעת פילון מדעת המפרשים הנ"ל, ולפיו, שהתורה דיברה כלשון בני אדם לטובת האדם, כדי ללמדם.