מדרשי פילון ז׳:ד׳The Midrash of Philo 7:4

א׳מדוע אחרי כניסתם לתיבה עברו שבעה ימים, ולאחריהם המבול?

ב׳הגואל, הגומל חסד, נותן לחוטאים (לשוב ב)תשובה, כדי שכשיראו את התיבה נוכח פניהם, התיבה שנעשתה לסמל של הזמן⁶⁷ נראה שנתכוון ל"קץ כל בשר", וכו', עשה לך תבת עצי גפר", שפילון מפרש "קץ" כ"זמן". ראה לעיל ו, יג שו"ת בראשית א, ק.; (וכשיראו) את מיני החיות לסוגיהן השונים, שהארץ נשאה על פניה, נאספות (בה), - יאמינו בהַתראה בדבַר המבול, יחששו מן ההשחתה, וישובו קודם לכן (מעוונם) וישַבְּרוּ וישחיתו כפירה וכל אוון. שנית, מקרא זה מראה בבירור, על שפע רב של נוֹעַם הראוי לגואל המושיע, המנַקֶה רעה אנושית ארוכת שנים, הנמשכת כמעט מלידה ועד זיקנה, של החוזרים בתשובה, (ואפילו רק) לימים אחדים. כי האלהים אינו נוטר איבה, (אלא) אוהב טוב. אי לזאת, כשהוא רואה טובה אמיתית בנשמה, הוא חולק לה כבוד במידה כזאת, עד שהוא מעניק חסד לכל אלה אשר חטאו זה מכבר. ושלישית, מספר שבעת הימים, שבהם נצטוו לעצור את המבול לאחר הַכּניסה לתיבה, הם מזכרת לבריאת העולם, שיום הולדתו נָחוֹג ביום השביעי, ובכך מתגלה האב כאומר: "אני יוצר העולם ובורא יש מאַיִן, ועכשיו אני עומר להחריב את העולם במבול גדול. אבל, הסיבה לבריאת העולם היתה הטוב והנועם שֶׁבִּי, בעוד ש(הסיבה) להשחתה הזאת חעומדת לחתרחש, היא כפיית הטובה והכפירה של אֵלו שידעו את הטובה"⁶⁸ ראה לעיל ו, ח שו"ת בראשית א, צו.. והעצירה לשבעה ימים היא, כדי שקטַנֵי וחסרי אֲמָנָה יתנו את לבם לבריאת העולם, ובבואם כמְחַלִים את פני בורא־כל, יבקשו את נצחיות המעשים^68* ז"א שיקיים מעשהו לנצח, שלא יחריב את העולם., ויבקשו לא בפיהם ובלשונם, אלא בלב טהור.^*שו"ת בראשית ב, יג
___________

ג׳פירושו הראשון של פילון, ששבעת הימים שקדמו למבול ניתנו לאנושות בתור ימי תשובה, נמצא גם בחז"ל: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בראשית ז, י). מה טיבם של שבעת הימים וכו'? שקבע להם הקב"ה זמן גדול (כלומר, מאה ועשרים שנה לתשובה), ואח"כ זמן קטן (כלומר, שבעה ימים לתשובה)" (סנהדרין קח, ב, ובמה"ג בשם ר' שמואל). וברש"י שם: "זמן קטן אחר זמן גדול. בתחילה אמר להן והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו, ג), כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה, חזר וקבע להן זמן קטן". "ויהי לשבעת הימים, מלמד שקבע להם הקב"ה זמן לאחר מאה ועשרים שנה, שמא יעשו תשובה ולא עשו, ולכך נאמר ויהי לשבעת הימים" (אבות דרבי נתן נו"א, פרק לב). "ויהי לשבעת הימים, מלמד שתלה להם הקב"ה ז' ימי אבילות של מתושלח הצדיק, כדי שיעשו תשובה, ולא עשו" (ב"ר לב, ז).

ד׳פירושו השני, שאם הרשע חזר בתשובה, אפילו תוך זמן קצר קודם הענשתו, מוחלין לו על החטאים שחטא כל ימיו, נמצא בפי רשב"י: "רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו', ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (קידושין מ, ב). "אדון העולם הבריות חוטאין לפניו, והוא מסתכל שאין עושין תשובה, והוא מניח להם ראשון ראשון, וכשהן שָׁבִים בָּאִין להזכיר החוב שעשו בראשונה, והוא אומר להם אל תזכרו ראשונות. מנין אתה אומר, שאם שב אדם ועשה תשובה אפילו יש בידו עונות הרבה הוא עושה אותן זכיות, דכתיב (יחזקאל שם, יט) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו" (שמו"ר לא, א). "פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר עזים אחד לחטאת, הרי עשרה. ולמה עשרה, כנגד עשרת ימי תשובה, ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביום הכיפורים, ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד השמים, אני מלבינם כשלג" (פס"ר בחדש השביעי, מ). אם כן, הרעיון בפילון ובחז"ל שווה, אלא שפילון מביא ראיה משבעת הימים של אנשי דור המבול, וחז"ל מביאים ראיות מפסוקים אחרים.

ה׳תשובתו השלישית היא, ששבעת הימים שבהם נתעכב המבול מן העת שנכנסו לתיבה בפקודת האלקים, הם זכרון לבריאת העולם. רמז עקיף לפירושו זה נמצא בסנהדרין, שם: "דבר אחר, לשבעת, ששינה עליהם הקב"ה סדר בראשית". וכן באדר"נ שם: "ששינה עליהם הקב"ה סידורו של עולם, והיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח, שמא יבינו ויתיראו ויעשו תשובה". ובבהירות יתירה נמצא פירוש זה בלקח טוב לבראשית ז, ד: "דבר אחר, לימים עוד שבעה, כנגד ז' ימי שבת שבו נברא העולם".

ו׳לפי שאלתו של פילון יוצא, שנכנסו אל התיבה שבעת ימים טרם בוא המבול. ולא כן דעת ר' יוחנן, שדרש על פסוק ז, ז: "ויבא נח וגו', נח מחוסר אמנה היה, אילולי הגיעו מים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה" (ב"ר לב, ו). וכבר שאל עליו הרד"ק: "ויבא נח וגו', שבעה ימים נכנס קודם בא המבול, זהו מפני מי המבול, ונכנס קודם שיבאו. ולא ידענו דברי האומר בדרש, שאף נח היה מקטני אמנה, שהרי הכתוב מעיד עליו שהוא צדיק תמים⁶⁹ ראה להלן בראשית ח, יג שו"ת בראשית ב, מה שיטת ר' יוחנן, המובאת בב"ר, שנח היה צדיק "בדורותיו ולא בדורות אחרים". וראה בתורה שלמה, בראשית, פרק ז אות ל., ועשה ככל אשר צוהו ה"'⁷⁰ ראה בדברי פילון על הפסוק ויעש נח וגו' להלן ז, ה שו"ת בראשית ב, טז, שזהו שבח גדול לצדיק.. וכן פירש הרד"ק בפסוק שלפנינו: "צוהו שיכנס לתיבה שבעה ימים קודם שיביא המבול" וכו'.

ז׳מדוע ירדו גשמי המבול ארבעים יום, ובדוֹמֶה גם לילות?

ח׳ראשית, ל"יום" שני מובנים. האחד הוא הזמן, מבוקר ועד ערב, מעלות השמש בזריחת השמש ועד לשקיעתה, וכך קובעים אֵלה האומרים שהיום הוא בשעה שהשמש על פני הארץ. אך ל"יום" גם מובן אחר, כשהוא נמנה (יחד) עם הלילה. כך אנו אומרים, שהחודש הוא בן שלשים יום, כשזמנו של הלילה מתחבר ונחשב עִמוֹ (עם היום). והנה משנקבע דבד זה בתחילה, אני טוען, שלא לָריק ולא בכדִי כולל הכתוב בדבריו "במשך ארבעים יום וארבעים לילה", אלא למען הַדגיש את שני המספָּרים שנקבעו בלידת האדם; הארבעים (לזָכָר) והשמונים (לנקבח), כפי שנמסר על־ידי רבים אחרים בין הרופאים, כמו גם בין חוקרי הטבע. ועוד במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי־טבע⁷¹ פיסיולוגים. ראה לעיל לפסוק ב, כא-כב שו"ת בראשית א, כה ובביאורי שם.. עתה, כשהכליון עמד לבוא על כולם ובכל מקום, על אנשים ונשים כאחד, בשל התאחדותם המרובָּה למריבה, פרָאות ועוולה, - שופט (כל הארץ) החליט לקבוע זמן לכליונם, (זמן) המקביל ל(זמן) שנקבע ליצירת הטבע וראשית לידת החי. משום שראשית הבריאה⁷² בריאה, או: לידה Υένεσις. מ. היא הנצחיות בחלקי הזֶרע⁷³ ז"א, המין הוא נצחי, בעוד שהיחיד סופו למות. ראה "על נצחיות העולם", לה-לח (עיין בהע' i של מרקוס, עמ' 91); בראשית ז, ב-ג שו"ת בראשית ב, יב., לכן היה נחוץ לכַבֵּד את האיש באור זך מבלי צֵל⁷⁴ ז"א, רק מחצית משמונים, והכוונה רק לחלקי היום של האור, ולא ללילה.. ואילו האשה, משום שהיא תערובת ומזיגה של אור וחושך... ושנית, מספָּר הארבעים הוא כוח מוציא לפועל⁷⁵ מילולי: נושא החוצה. מ. דברים רבים, כפי שנדון במקום אחר⁷⁶ ראה במקורות לעיל הע' 71., והוא לעיתים קרובות משמש כסימן למתן תורה, גם עבור אלה שסופם כבוד ותהילה בשל יוֹשרם⁷⁷ מילולי: מעשה יושר כל שהוא. מ., וגם בעבור אֵלה שבפשעם נידונים כאשמים וכנענשים⁷⁸ ראה גם להלן בראשית ח, ו שו"ת בראשית ב, לג..^*שו"ת בראשית ב, יד
___________

ט׳מי הם הרופאים והפיזיולוגים, שפילון מביא דעתם בנוגע לזמן יצירת הולד? אם ננקוט שפילון דייק במספר הימים, אין לומר שהם היפוקרטס ואריסטו, כי לפי היפוקרטס⁷⁹ ראה: J. Preuss, Biblisch-talmudische Medizin, Berlin, 1911, p. 42, n. 3. מקבל הזכר את צורתו לאחר שלשים יום, והנקבה לאחר ארבעים ושנים יום, ולפי אריסטו⁸⁰ ראה שם עמ' 452 הע' 2. ניכרת זכרות העיבור לאחר ארבעים יום ונקבותו אינה ניכרת, על פי הרוב הגדול, במשך שלשת החדשים הראשונים, אלא מתבלטת במהרה רק בחדש הרביעי. מסתבר אפוא, שפילון מסתמך על המסורה, הנמצאת גם במשנה (נדה ג, ז): "רבי ישמעאל אומר, יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה, יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד", וכמו תנא זה, לומד הוא יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה שבתורה, דכתיב (ויקרא יב, ב-ד) "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים וכו' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכו"' (40=33+7), "ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (שם יב, ה) (80=66+14). והעדות, שרבי ישמעאל לומד יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה, נמצאת בגמרא (נדה ל, ב): "תניא, רבי ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה".

י׳האם אפשר לומר, שדעתו זו של רבי ישמעאל היא גם דעתם של "הרופאים והפיזיולוגים" היוונים? הרי החכמים, באותה משנה בנדה, כשהם חולקים על רבי ישמעאל ואומרים: "אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה לארבעים ואחד", מביאים ראיה מחכמי יוון, דהיינו, מ"מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א" (נדה ל, ב). אלא, שגם למלומדים היוונים היו חילוקי דעות בענין זה⁸¹ כפי שהערנו לעיל בנוגע להיפוקרטס ואריסטו.. ורבי ישמעאל מבסס דעתו על שיטה יוונית, שונה מזו שהסתמכו חכמים עליה. וזה לשון הברייתא, המביאה תשובת רבי ישמעאל לחכמים: "אמר להם רבי ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכה יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר למ"א ונקבה לפ"א" (שם). נמצא, שמקורו היווני של רבי ישמעאל הוא הוא מקורו של פילון, אלא שפילון עמעם על האחדים (מ"א ופ"א), בכדי לכוון למספרים שלמים, ורבי ישמעאל לא עימעם על האחדים, ואמר מ"א ופ"א.

י״אוכאן יש להעיר על דרך פרשנותו והלך־רוחו של פילון, המתגלית כאן בכל זהרה. פילון, שידע את מדעי יוון על בוריים, וודאי שידע גם על דעותיהם של היפוקרטס ואריסטו בנוגע לאורך זמן יצירת הוולד. ומשום שהם היו מן החוקרים הכי חשובים בעניניים כגון אלה, נקל לשער שהעדיף את דעתם על דעת מלומדים יוונים אחרים. אלא מכיון ששמע על המסורה, המופיעה אח"כ בשיטת רבי ישמעאל, והלומדת יצירה בזכר ונקבה מטומאה ודמי טהרה שבתורה (ויקרא יב, ב; ד-ה), ומסורת זו מתאימה אף היא לשיטתה של איזו כת מחכמי יוון, בחר בשיטה שונה משיטות היפוקרטס ואריסטו, שאינן מסכימות עם הכתוב, אע"פ ששיטותיהם היו הכי־מקובלות בעולם ההלניסטי. נמצא, שפילון, המשתדל, כדרכו, להשלים בין תרבות יוון ותרבות עמו, הוכיח כאן ללא ספק, שטוב בעיניו עוללות אפרים מבציר יוון. ולא עוד, אלא שלפיו, שיטתה זו של איזו כת ממלומדי יוון מתאימה עם עוללות אפרים, לא על־פי מקרה, אלא שכת זו ביססה שיטתה על הכתוב, וזה מוכח מדבריו: "במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי טבע (פיסיולוגים)".

י״בלסיבה של ירידת המבול ארבעים יום, שהוא כנגד יצירת הוולד, מובא גם במדרשים: "ארבעים יום, כנגד ארבעים יום של יצירת הולד" (מדרש אגדה, לקח טוב וברש"י. וראה להלן מב"ר לב, ה).

י״גטעמו השני של פילון, שמספר ארבעים משמש כסימן למתן תורה וגם לתוכחה ולעונש, נראה שכוונתו למובא בתורה על קבלת לוחות הברית: "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד, יח); "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, ויכתב על הלחות את דברי הברית עשרת הדברים" (שם לד, כח). ובמקרה של עונש: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ, ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה" (במדבר יד, לד); "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג). ובזֹהר (נֹח, סא ע"ב): "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וכו'. רבי יהודה אומר, הני ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב (דברים כה, ג) ארבעים יכנו לא יוסיף".

י״דוכעין שני הטעמים שמביא פילון, מובאים בחז"ל שני הטעמים זה ליד זה: "כי לימים עוד שבעה וגו'. א"ר שמעון בן יוחאי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה'. א"ר יוחנן בן זכאי, הם קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה"' (ב"ר לב, ה).

ט״וובאבות דרבי נתן (נו"ב, פרק מב): "מפני מה מ' גזירות הללו (עשרה על אדם, חוה, נחש והארץ), כנגד מ' יום שהולד נוצר, ולא עוד אלא כיון שאדם נכנס לדין והוא מתחייב, לוקה מ' כנגד מ' הללו".

ט״זוכדבריו של פילון בראש תשובתו, על שני המובנים ל"יום", כותב גם באברבנאל (פסוק יז): "סִפֵּר הכתוב, שאחרי שנסגרו בתיבה התמידו ימי המבול מ' יום מבלי הפסק. וכבר הזכרתי למעלה, שבארבעים היום נכללים מ' הלילה, כי היום הוא כ"ד שעות, כחשיכה כאורה".

י״זמהו: "אמחה את כל תקומַת הצֶמַח⁸² במסורה "את כל היקום". המתרגם הארמיני של השו"ת סטה מנוסח המסורה ומנוסח השבעים. וגם השבעים מתרגמים "יקום" על־ידי ἀνάστημα או ἀνάστεμα או ἀνάστασις שהוראתם שווה, כלומר "קימה", "עלייה", "גידול" ומה שדומה לזה. [תרגום כפול לנוסח המסורה "יקום". צמח הוא תרגום תכני ליקום - העולם הגדול וצומח, ואילו תקומה כתרגום מילולי, כעין נסיון לעמוד על משמעותו המילולית של הבטוי יקום. תרגום השבעים נוקט במקום זה רק בתרגום המילולי ἐξανάστασιν וכן גם בהמשך הפרק ז, כג: ἀνάστημα, והשוה דברים יא, ו ὐπόστασιν תודתי לדר' ע. טוב שהציע לפני פרשנות זו. מ.], אשר עשיתי מפני האדמה"?

י״חאכן, כשמעך, האם לא תקפוץ מיופיים של רעיונות אלו? לא נאמר "למחות מהאדמה" אלא "מפני האדמה", כלומר על פני השֶטַח, למען יישמר במעמקים הכוח החיוני השלם של כל הזרעים כולם, ולא יאונה לו כל רע אשר יוכל להזיקו. כי הבורא לא שוכח את תכליתו שלו, אלא משחית את הדברים השיטחיים המתנועעים על פני (האדמה) עצמה - בעוד שהוא מותיר שרשים במעמקים, לצורך לידה של עצָמים אחרים⁸³ ראה לעיל לפסוק ז, ב-ג שו"ת בראשית ב, יב, ולהלן הע' 89.. יתר על כן, כתוב בהשרָאָה אלהית: "ואמחה". כי כך יארע, שכאשר דבַר־מה מיועד להימחות, הכתב נמחה אך לוחות הכתב נשמרים יותר⁸⁴ עי' שו"ת שמות ב, מא (לפסוק כד, יב)., ועל־ידי זה הוא מראֶה, שבגלל כפירתו (של הדור), הוא ימחה לחלוטין את הדור השיטחי, כאותו הכתב, אבל ישמור במיוחד את התועלת והעצמיוּת של המין האנושי, שוב כזרע של העתיד לבוא... זהו פשוטו של מקרא...^*שו"ת בראשית ב, טו
___________