מדרשי פילון ז׳:ה׳The Midrash of Philo 7:5

א׳מדוע אומר (הכתוב): "נֹח עשה את כל אשר צוה אותו ה' אלהים"?⁸⁵ כך בשבעים κύριος ὁ θεός, כלומר: "ה' אלהים", ובמסורה רק: "ה'".

1

ב׳שֶבח גדול (הוא) לצדיק. ראשית, מפני שמילא לא רק חֵלק, אלא את "כל" הפקודות במחשבה אמיצה ובשֵׂכל אוהב־אֵל. שנית, שלא רָצָה כל כך לפקוד עליו כי אם לצוותו⁸⁶ הדרשה מתבססת על שני פעלים אפשריים, לפועל "צוה" בעברית. ἔντολειν ובארמנית , וצירופים שונים עם τάξις ובארמנית . הראשון תורגם כאן ל"צוות", או "מצוה", ואילו השני, בעל גוון מחמיר יותר, תורגם כאן ל"פקוד" או "פקודה". מ.. כי אדונים פוקדים על עבדיהם, אבל אוהבים מצווים את ידידיהם, ובמיוחד הזקנים את הצעירים. אכן, מתנה נפלאה היא להימצא בדרגת העבדים ומעמד משרתי ה', אך שפע גמול הוא להיות גם אהוב על הבלתי־נוצר, יתברך (שמו). יתר על כן, (הכתוב) כולל כאן את שני השמות האלהיים, הוא מדבֵּר על הכוחות העליונים: ההורס והחונן⁸⁷ המשחית והגומל חסד.. מכיון שזו עת משפט, אומר (הכתוב) כי ההורס בא לראשונה⁸⁸ פי' "ה'" ואחר כך "אלקים".. אבל מכיון שהוא מלך מיטיב ודורש טוב, הוא מותיר שאריוֹת -את יסודי הזֶרע- ועל ידם שוב יימלאו המקומות הפנויים⁸⁹ ראה לעיל לפסוק ז, ב-ג שו"ת בראשית ב, יב ובפסוק הקודם.. לפיכך, בראשית הבריאה (הביטוי) "ויהי" אינו כוח הורס אלא (הכוח) החונן⁹⁰ נראה כוונתו, שבפרשת הבריאה נזכר הכינוי "אלקים" לפני "ויהי" (ויאמר אלקים יהי... ויהי), ו"אלקים" הוא כוח החונן והגומל חסד. אולם אפשר שהכוונה ל"ויהי" סתם, כפי שמובא בשם ר' יוחנן: "ובכל מקום [שכתב] ויהי, אין שמחה כיוצא בה, יהי אור ויהי אור (בראשית א, ג), יש שמחה גדולה מזו" (פסיקתא רבתי, ה, עמ' יט ב). וראה בתורה שלמה בראשית א אות תיב, הדן בשאלה שבחז"ל, שהרי אמרו: כל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צרה (כמובא בפס"ר שם, ובעוד מקורות), והציע מדעתו, שבכל מקום שנאמר "ויהי" אצל השם, הוא לשון שמחה, עיי"ש.. ובכן, בבריאת העולם הוא שינה את כינויי השמות, כי בהיותו קרוי "אלהים" הוא חונן, ובשם זה השתמש בקביעות כשיָצַר את כולם, אבל לאחר השלָמַת הכל הוא נקרא "ה'" לגבי בריאת העולם, וזה שמו המלכותי והמשחית. לכן, במקום של התהוות־יצירה, בא "אלהים" בראש לפי סדרו; ובמקום בו מוטל עונש, קודם "ה'" ל"אלהים"⁹¹ ראה להלן לפסוק ח, כ שו"ת בראשית ב, נא; ט, כו שו"ת בראשית ב, עה; יז, א שו"ת בראשית ג, לט. גם האברבנאל (בראשית א, השאלה העשירית), עמד על השאלה, שבמעשה בראשית נזכר רק השם "אלקים": "השאלה העשירית, למה זה בכל מעשה בראשית נזכר תמיד שם אלהים, ולא נזכר שם ההויה בן ד' אותיות ידו"ר וכו', ולמה אם כן לא נזכר אותו שם ההויה בכל מעשה בראשית, ר"ל בספור ששת הימים ובפרשת ויכלו, כי אם שם של אלהים. אבל מפרשת אלה תולדות השמים והלאה, באו השמות מחוברים, ה' אלהים". והוא מונה את המקומות בהם מופיעים השמות הללו לכאן ולכאן. ובתשובתו (עמ' לד): "הנה אומר כאן בתשובה בכלל, כי הנה ממה שבארתי בשתוף שם אלהים, הנה שם ידו"ד הוא מורה על מהותו ועצמותו יתברך, ושם אלהים מורה על השפעתו המציאות והטוב בזולתו"..^*שו"ת בראשית ב, טז
___________

2

ג׳פילון מפרש את הלשון: "צוהו ה"', לא כפקודה (וכאזהרה) במצות עשה ולא תעשה, אלא לשון ציווי במובן זירוז, הבא ללמד את ידידו ואהובו איך להתנהג, ולא יותר. בדרך זו הוא גם מפרש את הפסוק "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז-יז): "קיימת הבחָנָה בין שלוש אלה; מצות עשה ומצות לא תעשה ומצוה עם זירוז. מצות לא תעשה מתייחסת לחֲטָאים ומכוונת לרשע, מצות עשה מתייחסת ל(עוסקים) בדרכי יושר, ואילו הזירוז מכוון לבינוני, האדם שאינו לא רשע ולא הגון, כי אין הוא חוטא עד שיהא צורך לאסור עליו דבר־מה, ואף אין הוא מישיר דרכו במצות השֵׂכל־הישר, אבל יש לו צורך בזירוז, המלמדו להתרחק מדברים רעים, ומעורר אותו לפנות לדרכי אצילות. הרי אין כל צורך ליתן מצות עשה ולא תעשה או דברי זירוז לאיש המושלם שנברא בצלם, שהרי המושלם לא זקוק לאף אחד מביניהם, ואילו הרשע נזקק למצות עשה ולא תעשה, והתינוק נזקק לזירוז ולחינוך. כשם שהאדם המושלם בנגינה או בספרות, אין לו צורך כלל בהדרכה לצרכי אומנותו, ואילו האדם הכושל בלימודים אלה זקוק, כביכול, לאי־אלו חוקים; ציווים ואיסורים, ואילו המתחיל זה־עתה, זקוק לחינוך. לפיכך טִבעי, הוא שלשֵׂכל הארצי, שאיננו לא רשע ולא הגון אלא בינוני, ניתנים ציוויים ודברי זירוז בשעה זו⁹² הכוונה לציווי זה, שניתן לאדם קודם החטא.. והזירוז נעשה על־ידי שני התארים, גם "ה"' וגם "אלהים", שנאמר "צוה ה' אלהים". וזה, כדי שאם יישָמע לדברי הזירוז יהא ראוי לחסד אלהי, אך והיה אם ימרוד אז הוא יגורש מעל פני ה', כמלפני אדון ובעל סַמְכוּת. ומאותו הטעם, כשהוא מגורש מגן מעדן, תופס (הכתוב) בידו את אותם התארים, שנאמר "ושלח אותו ה' אלהים מגן העדן לעבוד את האדמה אשר לֻקַח משם" (בראשית ג, כג). ללמדנו, שמכיון ש"ה"' כשליט ו"אלהים" כחונן ציוה, כך ישוב ויענוש את הממרה כביכול, עם שניהם. הרי באותם הכוחות שזירזהו, בהם גם מגורש (מן הגן) הממרה את פיו" (דרשות אלגוריות א, צג-צו).

3

ד׳פירוש זה של פילון, הוא דעתו של ר' יהודה בן בתירא בספרי, שפירש את "ויצו" כלשון זירוז ולא כאזהרה. וכנראה שפירוש זה היה ידוע לחכמי אלכסנדריה, ופילון השתמש בו: "רבי יהודה בן בתירה אומר, אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנ' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (דברים ג, כב). לפי דרכנו למדנו שאין מחזקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא למזורזים, וכו', ורבי אומר, אין ציווי בכל מקום אלא אזהרה, שנ' (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (ספרי נשא, א; במ"ר ז, ו).

4

ה׳בשו"ת זו, וכן ב"דרשות אלגוריות" ובהרבה מקומות, מציין פילון ש"ה"' הוא מידת הדין ו"אלהים" הוא מידת הרחמים. וזה בדיוק ההיפך ממדרשי חז"ל, הדורשים תמיד ההיפך, ש"ה"' הוא מידת הרחמים ו"אלהים" הוא מידת הדין. וממאמר אחד במדרש תדשא נראה, שהמדרש הזה הולך אף הוא בשיטת פילון, ש"ה"' הוא מידת הדין ומידת הפורעניות: "בכל הספר הזה של קינות אי אתה מוצא כתוב בו אלקים, אלא ה' בלבד. בששת ימי בראשית אי אתה מוצא ה' אלא אלקים בלבד וכו', בכל הקללות הכתובות על שונאיהם של ישראל בתורה לא תמצא שני שמות של הקב"ה כתובים ה' אלקים, כי אם באדם הראשון, שכן כתוב בו (בראשית ג, ט) ויקרא ה' אלקים אל האדם" (מדרש תדשא, כ).

5

ו׳חז"ל לא דרשו כפילון בשו"ת, שבריאת האדם היתה רק בכוח החונן (הרחמן), ולדבריהם, הן בריאת האדם והן הענשתו, היו בשיתוף מידת הדין והרחמים. אבל מתוך דבריהם משתמעת השיטה שבדרשות אלגוריות כאן, בענין הענשת האדם על־יד שני כוחותיו. ובחז"ל: "ולאדם כשבא לבראותו, ונסתכל שהוא חוטא בעץ, ואמר, אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה, ואם לבראותו ברחמים - רע הוא ומתענג. מה עשה? שיתף שני המדות מדת הדין ומדת הרחמים וברא אותו, שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם. וכן עשה לו בזמן שחטא, דנו בשתי המדות, במידת הדין ובמידת הרחמים" (פסיקתא רבתי, פרשה מ). "אריב"ל, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת הרחמים, וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת הרחמים" (ב"ר כא, ז). אם כן, לפי פילון זירז הקב"ה את אדם הראשון בכוח המשחית והגומל חסד, וגם ענש אותו בשני הכוחות, ולפי חז"ל בראו במידת הדין ובמידת הרחמים, וגם הענישו בשתי מידות אלה.

6