מדרשי פילון ח׳:א׳The Midrash of Philo 8:1
א׳מדוע אומר (הכתוב): "אלהים זכר את נֹח ואת החיות ואת הבהמות"117 כך בשבעים καὶ πάντων τῶν θηρίων καὶ πάντων τῶν κτηνῶν. ובמסורה: "ואת החיה ואת כל הבהמה"., ולא זכר את אשתו ובניו?
1
ב׳כשאיש מתאַחֵד ודָבֵק באשתו, וכן אב עם בניו, אין צורך בשֵמות רבים, אלא בראשון בלבד. כי כאשר אמר (הכתוב) "נח", הוא אמר בכוח את כל בני ביתו. כי כל אימת שיש ריב בין איש ואשתו, או הבנים, או המשפחה, שוב אין המשפחה קרוייה משפחה118 מילולי: שוב לא נושאים את הבית. מ., ותחת האחת הם נעשים רבים. אבל כששוררת אחדות, ומשפחה אחת רשומה על־ידי האיש הזקן ביותר, ובולם תלויים בו כענפי העץ המשתרגים הימנו, וכפרִי־האילן שאינו נושֵר. וכבר אמר הנביא באיזה מקום: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (ישעיה נא, ב), וזה מוכיה בבירור, שהיה שורש אחד לאחדות (בין האיש ו)האשה.*שו"ת בראשית ב, כו
___________
___________
2
ג׳שאלתו ותשובתו של פילון נמצאים ברבינו בחיי, אלא שטעמו אחר הוא: "ויזכור אלקים את נח, היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן, הוא שכתוב ויאמר אלקים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר, ריבוי 'את' בא לרבות בניו שהיו מכחו" (בחיי בראשית ח, א). וכעין פילון, כן באבן עזרא: "ויזכור אלקים את נח, גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העיקר".
3
ד׳מדוע הזכיר (הכתוב) תחילה את החיות, ואחר כך את הבהמות, ככתוב: "זָכַר את נח ואת החיות ואת הבהמות"?
4
ה׳ראשית, קולע ביותר החרוז האומר: "הוא הִנְחָה את הנִקְלִים אל התָּווך"119 הומירוס, איליאדה, ד, רצט.. כי הוא (ה') קָבַע את (מקומם של) החיות בין יושבי הבית; בני האדם ובהמות, כדי שיתרַגלו ויהפכו מבוייתים, כשהם קולטים הֶרגֵלִים משניהם. שנית, לא ישר בעיני המשגיח120 המשגיח על הכל, - הקב"ה. לגמול חסד גם עם חיות הַבָּר כאחד, כי מיד בהמשך עומד (הכתוב) לדבֵּר על תחילת חסרון (מי) המבול121 ראה המשך הפסוק, ופסוקים ב-ג.. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, שִׂכלו של הצדיק שוכן בגוף כמו בתיבה, דר בכפיפה אחת גם עם חיות וגם עם בהמות, אך לא עם אלה המיוחדות אשר נושכות ומחַבלות, אלא, אם מותר לי לומר זאת, עם הגזעיות בעלות גזע ומקוריות122 מילולי: שיש להן דבר (λογος) של זרעים ושל התחלות/דברים מקוריים. מ., כי מבלעדיהן אין הנשמה יכולה להישאר בגוף. אי לזאת, (נשמתו) של הרָשע מפיקה כל ארס וסם־מוות, בעוד ש(נשמתו) של איש־המוּסר (נהנית מאותם הדברים) אשר הופכים את טִבען של חיות בָּר לבהמות בייתיות.*שו"ת בראשית ב, כז
___________
___________
5
ו׳בפירושו הראשון הולך פילון בשיטתו שבכתביו, שהרע נמצא תמיד באמצע, בין הטוב לבינוני. בפירושו השני נראה שהתכוון להוכיח, שאילו הזכיר הכתוב את החיה לאחרונה, אזי אפשר היה לדרוש סמוכין מוטעין להמשך הכתוב, שכאילו הזכוּת להפסקת המבול היתה בעיקר בגלל החיות הרעות. וכן דרשו בב"ר על פסוק זה: "ויזכור אלקים את נח, והדין נותן, בזכות טהורים שהיו עמו בתיבה" (ב"ר לג, ד), וכדברי פילון בפירושו האלגורי, שנח דר עם אותן החיות שיש בכוחן לשמור על המשך המין, ולא עם החיות הרעות123 ובת"ב נח יא, שנח בָּחַר והכניס לתיבה רק מאותן בהמות וחיות שלא ערבבו את משפחותיהן, בשעה ששאר הבהמות והחיות הלכו בעקבות אנשי דור המבול, וגם הן ערבבו את משפחותיהן, ונשמדו יחד עמם במבול..
6
ז׳הד לפירושו האלגורי, שבפסוק זה נרמזים הצדיק והרשע, נמצא בחז"ל: "ויזכר אלקים את נח. אמר ר' שמואל בר נחמן, אוי להם לרשעים שהופכין מידת רחמים למידת הדין וכו', אשריהם הצדיקין 'שהופכין' מידת הדין למידת רחמים" (ב"ר לג, ד). ופירושו האלגורי של פילון בנוי על יסוד מדרש קדום. בחז"ל מהפך הצדיק את הרע לטוב (מידת הדין למידת רחמים), וגם אצל פילון מהפך הצדיק את הרע לטוב (בהמות פראיות לבהמות בייתיות), ונהנה מאותם הדברים ההופכים את החיות הרעות לטובות.
7
ח׳על עצם הזכָּרת החיות והבהמות, דרשו בחז"ל: "ויזכר אלקים את נח, אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה? אלא יתברך שמו של הקב"ה, שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר" (ת"ב נח, יא. ועי' ברש"י כאן). לפי פילון, זכירת החיות היא כדי לאַמֵן אותן להרגֵלים טובים, ולפי התנחומא נרמז, שבאמת כך היה בזמן שדרו בתיבתו של נח.
8
ט׳מהו: "העביר (אלהים) רוח על הארץ ופסקו המים"?
9
י׳יש אומרים, ש"רוח" עניינו רוח (הנושב), שממנו פָּסַק המבול. אולם אין אני מכיר, שֶמַיִם ילכו ויחסרו על־ידי רוח, אדרבא, הם נגרשים ונסערים, שאם לא כן, מרחבי הים כבר היו נבלעים מזה זמן רב. אי לזאת, נראה, שמדובר כאן ברוח אלהים שעל ידו הכל שוקט, הן מוראות העולם, הן אלו אשר באוויר והן כל החיות והצמחים124 בפירוש ר' משה אלבילדה: "רוח תנחומין. אמר זה, לפי שאם היה רוח כמשמעו היה לו לומר ויעבר א' רוח על המים, לא על הארץ. ועוד, היה לו לומר וייבשו המים, לא וישוכו, שאדרבא נראה שעם הרוח המים אינם נחים אלא מתנועעים".. כי בפעם זו, לא היה המבול סכנת גשם מתונה, אלא (סכנה) ללא גבול ותִכְלָה, (גשם) ששטף הלאה כמעט מעֵבר לעמודי הראקליס והים הגדול125 האוקינוס האטלנטי. מ., ולפיכך הוצפה כל הארץ ואף גלילותיה ההרריים. ואין זה מתאים, בלתי אפשרי, ולא נכון, שכַּמוּת (מים) שכזו תסולַק על־ידי רוח. אלא, כפי שאמרתי, על־ידי הכוח האלהי הבלתי־נראה.*שו"ת בראשית ב, כח
___________
___________
10
י״אלשני הפירושים - זה של ה"יש אומרים" ושל פילון - ישנן מקבילות בחז"ל. כפירוש ה"יש אומרים", נמצא במדרש הגדול לבראשית ז, יא (סוף), ומקור המאמר נעלם הוא: "ונשב רוח לעולמו יותר על טבעו של עולם, ויבשו המים, עד שחזר העולם כברייתו, ועמד אחר כך כל אחד מהן לפי טבעו שמקודם".
11
י״בכעין פירושו של פילון, נמצא במדרש: "ויעבר אלהים רוח, איזה רוח העביר הקב"ה על הארץ ועל המים והחזירן כשם שהיו מתחילתן? שנאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, וכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), אותו הרוח העביר עליהן, ונחו מיד" (ת"ב נח, יב). מדרש זה בא ללמדנו, שכשם שבבראשית א, ב הכוונה לרוח האלקים, כן הדבר כאן.
12
י״גמעניין, שלא כתרגום אונקלוס, דומה פירושו של יב"ע לפירושו של פילון, שתירגם: "ואעבר ה' רוח רחמין על ארעא ואשתדכו מיא"126 וכעין זה ברש"י: "רוח תנחומין והנָחָה עברה לפניו". ועיין ב"שפתי חכמים". ולפי דברי פילון, דברי רש"י ברורים.. אבל באונקלוס רק תרגום מילולי: "ואעבר ה' רוחא על ארעא ונחו מיא". ניגוד זה מתבלט גם בתרגומיהם ל"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב), באונקלוס: "ורוחא מן קדם ה' מנשבא על אפי מיא". וביב"ע: "ורוח רחמין מן קדם ה' מנתבא על אנפי מיא". ודומה לזה בתרגום ירושלמי. אף על פי שאין "רוח רחמין" שווה במדרגת רוחניותה ל"רוח אלהים", בכל זאת ניכר שרוח זו אינה "גשמית" אלא "רוחנית". האבן עזרא לבראשית א, ב ורמב"ן כאן, פירשו רוח במובן גשמי. וראה באברבנאל שם מ"ש באריכות.
13
י״דבמקום אחר בכתביו, מביא פילון שני פירושים בקשר לבראשית א, ב: "לפי מובן אחד, "רוח אלהים" היא האויר העולה מהאדמה, והוא היסוד השלישי המרחף על המים. ולפיכך אומר (הכתוב) בבריאת העולם: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב), כי האויר קל המשקל נישא למעלה, והמים מהווים בסיס עבורו. ולפי מובן נוסף, (רוח אלהים) היא הדעת הצרופה, שכָּל איש חכם, כמובן, שותף בה" (על הנפילים, כב-כג). וראה גם להלן לבראשית יח, ד שו"ת בראשית ד, ה. ולעיל ו, ג שו"ת בראשית א, צ: "אין רוח אלקים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה".
14