מדרשי פילון ח׳:ב׳The Midrash of Philo 8:2

א׳מהו: "נסכרו מעינות תהום ומַפְּלֵי שמים"?

ב׳ראשית, ברור שבארבעים הימים הראשונים היתה מכת שיטפונות¹²⁷ מילולי: היו שטפונות של מכה/פגיעה. מ. ללא מעצור, כאשר נבקעו המעיינות מתחת לארץ, ומן השמים ממעל נפתחו השיטפונות, עד אשר נשטפו כל מישור וכל הר. ועד מלאות מאה וחמשים יום נוספים לא עצרו, לא מַפְּלֵי (המים) מלשטוף ולא המעיינות מלהיבקע אל־על, אלא שבאו בשובה ונחת, לא עוד לשם התרַחבות, אלא כדי שהמים המתפשטים ישמרו על מידתם, וממרום היתה התשועה¹²⁸ מילולי: הושטת יד. מ.. ומה שנאמר עכשיו, שלאחר¹²⁹ כן בפשיטא: "מן בתר". ובפסוק: "מקצה". חמישים ומאת יום נסכרו המעיינות והשיטפונות, מצביע על כך¹³⁰ היינו, שהסיפור על סכירת מעיינות תהום וארובות השמים בא אחרי "ויגברו המים על הארץ וגו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים"., שֶׁכָּל זמן שעדיין לא נעצרו (המים), ברור שהם פָּעֲלוּ. שנית, נחוץ היה לסגור את אשר (הכתוב) מציין כזרמי המבול, (דהיינו) שני מקווי המים: האחד ממעיינות הארץ, והשני מזרמי השמים. כי באותה מידה שפּחתוּ תוספות החומר, בה במידה מיצו (המים) את עצמם וחסרו מאליהם. ובמיוחד בשעה שהכוח האלהי ציווה (זאת עליהם). זהו פשוטו של מקרא.^*שו"ת בראשית ב, כט
___________

ג׳פירושו מסתמך על פסוק ז, כד: "ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום", והוא מפרש, שבארבעים היום הראשונים נפתחו מעינות תהום רבה וארובות השמים, והמים הלכו וגברו וכיסו את פני הארץ, ובמשך חמשים ומאת יום הוסיפו המים לנבוע והגשם הוסיף לרדת, אלא שאף על פי שנתווספו כמויות המים, בכל זאת הם לא הוסיפו לעלות, אלא עמדו על עמדם, ודבר זה קרה על־ידי נס. פירושו השני הוא, שבגלל שנסכרו מעינות התהום וארובות השמים, ממילא המים הולכים הלוך וחסור, ובפרט כשה' מצַוֶוה כך. וזהו פשוטו של מקרא.

ד׳ובאברבנאל (שאלה ח) שאל: "ויכלא הגשם מן השמים, והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר, ומה היה אם כן תגבורת הזה בק"נ יום אם לא היו בהם גשמים"? ובאבן עזרא לפסוק ז, כד: "ויגברו המים חמשים ומאת יום, בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה, והעד שלא נאמר ויכלא הגשם".

ה׳הרמב"ן (בבראשית ח, ד) סובר, שארבעים יום של הגשמים כלולים במאה וחמשים יום: "והסדר בענין זה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום וכו', ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום

ו׳וארובות השמים פתוחות, והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם ניגרים במורד, ועמדו כך בגבורתם עד מלאת ק"נ לירידת הגשם". והוא כנגד שיטת סדר עולם פרק ד ורש"י כאן ורד"ק לפסוק ז, כד, שהמאה וחמישים יום הם מחוץ לארבעים הימים של הגשם, והיא כשיטת פילון, שתחילה ארבעים, ואחר כך נוספו מאה וחמישים יום.