מדרשי פילון ח׳:כ״אThe Midrash of Philo 8:21

א׳מהו: "אמר ה' אלהים²¹⁴ כך בשבעים: κύριος ὁ θεὸς. ובמסורה: "ה'"., אחר הירהור²¹⁵ כך בשבעים: διανοηθείς. ובמסורה: "אל לבו"., לא אוסיף להתעלל עוד באדמה²¹⁶ במסורה: "לקלל עוד את האדמה". בעבור מעשי²¹⁷ כך בשבעים: διὰ τὰ ἔργα, משום שנשתבש להם מ"בעבור" ל"בעבוד". האדם, כי מחשבת לב²¹⁸ מילולי: הרהורי מחשבות, ביונית: διὰνοια - מחשבה. מ. האדם נתונה תמיד במסירוּת לרָעות מנעוריו²¹⁹ כך בשבעים: ὅτι ἔγκειται ἡ διάνοια τοῦ ἀνθρώπου ἐπιμελῶς ἐπὶ τὰ πονηρὰ ἐκ νεότητος. ובמסורה: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"., ולא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי²²⁰ כך בשבעים: πᾶσαν σάρκα ζῶσαν. ובמסורה: "את כל חי". כאשר עשיתי כבר²²¹ מילולי: עוד. ראה מרקוס עמ' 134 הע' h."?

ב׳דברים אלו מורים על חרָטָה, שהיא מידה זרה²²² מילולי: לא מקובלת. מ. לכוח האלהי. כי טבע²²³ מילולי: תכונות. מ. האדם חלש והפכפך, כשם שמעשיו מלאים ספיקות רבים, אך אין ספק לפני האלהים, ואין דבר נשגב (ממנו), כי הוא תקיף בדעתו ויציב ביותר. וכיצד (אפשר הדבר) שהוא השחית בראשונה את המין (האנושי) במבול, כשאותן הסיבות היו קיימות (ועומדות), ו(הרי) הוא יָדַע שלֵב²²⁴ מילולי: שכל הרהורים, ראה הע' 218. מ. האדם נתון ומסור לרעות מנעוריו, ואחרי כן אמר שלא ישחית עוד, אף על פי שאותן הרעות נשארו בנפשם? אך יש לומר, כי המפתח לכל סיגנון כגון זה בתורה, הוא יותר בלימוד ובעזר־הוראה מאשֶר בטבע האמת. כי קיימים שני עקרונות הנמצאים בתורה בכללה, באחד נאמר: "לא כאיש (אֵל)" (במדבר כג, יט), ובשני נאמר שחי העולמים²²⁵ ביונית ὁ Ὤν הקיים. "מייסר כאיש את בנו" (דברים ח, ה). (אולם רק) הראשון (בלבד) יש בו מן האמת, כי למען האמת אין אלהים דומה לאדם, אף לא לשמש ולא לשמים אף לא לעולם המוחש, אלא (רק) לאלהים - אם בכלל מותר לומר זאת - כי אין ערוך, דמיון, ומשל, לברוך ומבורך. אכן, הוא מֵעַל ומעֵבר לאותם אושר וברכה עצמם, (ו)הוא אשר טוב ודגול מהם. אולם (הכתוב) השני, הוא עניין של הוראה ומתן־הֶסבֵּר: "כאיש", למען ייסר אותנו, יצורי עפר, כדי שלא נפרע לנצח עבור הרוגזוֹת והעונשים החמורים, בשינאה עמוקה בלי־מנוח. כי דַי להתרעם ולהתמרמר פעם אחת ולהטיל עונש חמור על החוטאים; אבל (לייסר) פעמים רבות על אותו העניין, הוא מעשה של נפש פראית ואכזרית. כי האלהים אומר: "השבתי כגמולו למי שראוי לחיענש, לכל אחד כפי חטאיו, ועתה בדַרְכִּי כבראשונה, אני נוהג ברחמים"²²⁶ בתרגום העברי נהגתי לרגל הפרפרזה שהציע איזה מפרש ארמיני בגליון כתב־היד. ראה מרקוס עמ' 136 הע' a..

ג׳ובכן, לשון "הירהור" נאה ביחס לָאֵל, כי מחשבותיו והליכותיו יציבים עד מאד, בעוד שרצונותינו בלתי־קבועים, בלתי־יציבים ומפוקפקים. לפיכך, אין אנו חושבים כראוי בלבנו²²⁷ מילולי: בשעה שאנו מהרהרים. מ., כי העיון מוֹצָא לשֵׂכל, ואי־אפשר לשֵׂכל האנושי להתמתח ולהתפזר, כי רפה הוא מכדי לעבור בשלימות ובלי־מאמץ דרך הכל.

ד׳ואשר למלים "לא אוסיף להתעלל עוד באדמה", כפתור ופרח הן, כי לא נכון להוסיף קללות חדשות על אלו שניתנו (בעבר), באשר הן גדושות בפורעניות. ואף על פי שאין להן סוף, מכיוון שהאב טוב ומטיב ואוהב את הבריות, הוא מֵקֵל על הרעות²²⁸ ממתיק את הדינים. תחת להוסיף בפגעים. אולם, כאשר יאמר המשל, דומה "רחיצת לבינים", או גם "לשאת מים בכבָרָה", להרחקת הרע מנפש האדם שחתמהּ בחותם²²⁹ כלומר, שהרע טבוע בה ולא ניתן להרחָקָה. מ..

ה׳(הכתוב אומר), שוהיה אם הוא (הרע) קיים מלכתחילה, אזי אין הוא גיבוב מקרִי²³⁰ ראה מרקוס עמ' 137 הע' b מ., אלא הוא חָרוּט בִּפנים ודבק בו (באדם) עד למאד. יתר על כן, היות והשֵׂכל הוא החֵלק השליט והמושל של הנפש, ו(הכתוב) מוסיף "במסירות", וענין שבוחנים במסירות ובזהירות נחקר לאשורו (של דבר). אך המסירות אינה רק כלפי רעה אחת, אלא בוודאי כלפי כל "הרעות" באשר הן. וזו (=הנטייה הרעה), אינה לרגע²³¹ מילולי: קיימת בקושי. מ., אלא "מנעוריו", ולא רק (מנעוריו) אלא אכן כמעט מחיתוליו, כאילו (בני האדם) מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים נובטים²³² מילולי: נזרעים. מ. וגדלים עמו בצוותא.

ו׳אף על פי כן, הוא (ה') אומר: "לא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי", ומראֶה שלא ישחית עוד את כל חלקי האנושות יחדיו, אלא (רק) את מרבית היחידים אשר עשו עוולות שאין לתאר אותן. כי הוא איננו מניח את הרע נקי מעונש, ואין הוא נותן לו (לרע) פורקן או בטחון, אלא בשעה שהוא נוהג בסלחנות לגזע (האנושי) למען שמו²³³ מילולי: מטרתו. מ., הוא בהכרח מייחד וקובע כליון לחוטאים.^*שו"ת בראשית ב, נד
___________

ז׳גם במקומות אחרים, דן פילון על הסתירה המדומה בין הפסוק "לא איש אל" לבין "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך", ואלה דבריו: "הרי ממצוות תעשה והלא תעשה, שהן החוקים לאמיתם, עולים שני עקרונות בנוגע לעילה (הראשונה). האחד הוא ש"לא כאיש אֵל" (במדבר כג, יט), והאחר שהוא אכן כאיש. אלא שהראשון, מחד, מאוּשר על־ידי האמת המוחלטת, ומאידך, השני, נזכר לצורך חינוך ההמונים. לפיכך נאמר על אודותיו (האל): "כאשר ייסר איש את בנו" (דברים ח, ה), וכך (נאמרו הדברים) לשם חינוך ותוכחה, ולא כדי לסַפֵּר את תכונתו (של האל)" (על האלהים שאינו משתנֶה, נג-נד). "בדרך כלל ישנן רק שתי דרכים בתורה בכללה: האחת נוטה אל האמת, והיא קובעת "כי לא איש אל", והשנייה (הנוטה) לדעותיהם של קשֵי ההבנה, שעליהם נאמר: 'ה' אלהים ייסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו"' (על החלומות א, רלז). וראה לעיל ג, כב שו"ת בראשית א, נה.

ח׳את הסתירה מיישב פילון בזה, שהפסוק "לא איש אֵל" מאושר על־ידי האמת המוחלטת, שאדנותו של האל היא האמת המוחלטת. לעומת זאת, מכוון הפסוק "כי כאשר ייסר" וכו' לצורך חינוך ההמונים. עקרונו של פילון על מגמת חינוך ההמונים, קרוב הוא לכלל שבחז"ל: "דברה תורה כלשון בני אדם". גם בספרו "על האלהים שאינו משתנֶה", בסעיף שלפני זה המובא לעיל (נא-נב), מביא פילון את העיקרון הזה, בשאלתו איך ייתכן שהבורא יאמר "כי ניחמתים כי עשיתים" (בראשית ו, ז), והדברים הובאו לעיל בקשר לבראשית א, צה, ושם הובאו גם דברי בעל מדרש "לקח טוב" עליהם, ששאל שאלה זו, וענה עליה בַכְּלל של "דברה תורה כלשון בני אדם".

ט׳הכלל של "דברה תורה" וכו', בא כרגיל בספרות חז"ל לבירור ענייני הלכה בכלל (ראה בבא מציעא לא, ב; יבמות עא, א ועוד), ואין הוא בא שם כהסבר עיוני לתאריו של הקב"ה. והרמב"ם כותב: "כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם. ענין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחילת המחשבה, הוא אשר שׂם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא יתעלה נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם" (מורה נבוכים א, ריש פרק כו). "וזאת היא הסיבה בדברה התורה כלשון בני אדם, כמו שבארנו, להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם" (שם, פרק לג). וכן כותב רבינו בחיי אבן־פקודה: "וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הי"ת במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו, ועל כן אמרו רז"ל בדומה לענין הזה, דברה תורה כלשון בני אדם" (חובות הלבבות, שער היחוד, י).

י׳מאמרו של פילון, הקובע התכוונות חינוכית לתארי ההגשמה, יש בו כדי לסייע להנחה, שפירוש בעל "לקח טוב" והחכמים הנ"ל, יסודו במסורת עתיקה וקדומה. אמנם, הרמב"ם ורבינו בחיי שילבו את מגמת חינוך ההמונים עם הכלל של "דברה תורה", ופילון משתמש בעיקר בנימוק של חינוך המוני העם.

י״אבשו"ת זו מציין פילון, ש"מנעוריו" משמעו "כמעט מחיתוליו", ופירושו קרוב לפירוש חז"ל לתיבה זו: "שאל אנטונינוס את רבינו, מאימתי יצר הרע נתון באדם? אמר לו משעה שנוצר. אמר לו, אם כן היה חוטט בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי, עד שהשוה לדעת המקרא, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו" (ב"ר לד, י). ובירושלמי: "תני, קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, ואם אינו יכול לוכל כזית דגן אין פורשין לא מצואתו ולא ממימי רגליו ארבע אמות. בעי קומי רבי אבוה, מפני מה פורשין מצואתו וממימי רגליו. אמר לון, מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה, ולא קטן הוא. אמר לון, ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ירושלמי ברכות ג, ה).

י״באולם במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", שקודם שהוא מגיע לגיל שבע שנים אינו חוטא: "מנת חלקו של התינוק מיַנקות, במשך שבע שנותיו הראשונות, (כלומר) עד לגיל היַלדוּת, היא נשמה טהורה הדומָה מאד לדונג חָלָק, שלא עוּצבָה עדיין ברשָמים טובים או רעים... וזה כביכול הגיל הראשון של הנשמה. והשני, כַּחֲלוֹף גיל הילדות, היא מתחילה להתחבר לרָעות, שקצתן רגילה הנשמה להוליד מאֵליה, וקצתן היא מקבלת ברצון מזולתה. הרי יש אלפי מורים מַתעים, דהיינו; מיניקות, מחנכים והורים וכן חוקי הערים בכתב ובעל־פה, המעריצים מה שראוי ללגלג עליו. אמנם, גם בלי מורים, היא (= הנשמה) נוטה מאֵליה לאָשָם, עד שהיא תמיד כורעת תחת כוחה להרע, הרי משה אומר²³⁴ בראשית ח, כא. כך בשבעים, כמו שהערנו לעיל. וראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 177 והע' 39 שם. שמחשבת האדם בהחלט נתונה לרעות מנעוריו" (מי היורש דברי האלקים, רצד-רצו).

י״גנראה, שבפיסקה זו מעניק לנו פילון מסורה השונה קצת ממסורתו הראשונה בנוגע ל"מנעוריו", ולפיה אין היצר הרע כולו נכנס בילד משעת יציאתו ממעי אמו, או סמוך להיוולדו, אלא שהוא מתפתח קימעא קימעא בפרקים שונים, מגיל הילדות או הנערות. גם למסורה זו נמצא רעיון מקביל בחז"ל: "ויאמר ה' אלהים הן האדם (בראשית ג, כב), זש"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר (קהלת ז, כט). לא בראו הקב"ה -שנקרא צדיק וישר- את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר למה ברא יצר הרע, שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב? אמר הקב"ה, אתה עושה אותו רע, למה, תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים, אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדֵל יצר הרע. ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב"ה, אתה עשית אותו רע! למה, תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת" (תנחומא בראשית, ז). וראוי גם לתשומת לב, שניבו האחרון של מדרש זה, היינו "ואז הוא מגדֵל יצר הרע", מביא בקיצור את רעיונו של פילון ל"מנעוריו": "כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים ונובטים וגדלים עמו בצוותא".

י״דאם כן בפילון שתי שיטות. וכן בחז"ל נחלקו על טיבו של היצר הרע שבאדם, אם הוא מטבע ברייתו, כשהוא עדיין במעי אמו, או שנכנס בו מתוך סביבתו אחר כך. וכנגד השיטה שבב"ר, שהיצר הרע מונח בטִבעו של האדם, אלא שיש להתבונן אם הוא מקופל בו בעצם הוויתו או שנכנס בו עם צאתו לאויר העולם, היא השיטה בתנחומא, שהיצר הרע אינו יצירת ה' כל עיקר, ואין הוא חלק טִבעי ובלתי־נפרד של האדם.

ט״ובמקום אחר מוסיף פילון וכותב כשיטתו הראשונה, בפרשו באופן סמלי את הפסוק "והנה תומים בבטנה" (בראשית כה, כד): "כי כפי שאמרתי, מתחילת ברייתה נושאת בקרבה נשמת כל אדם את הטוב ואת הרע, ודמות כל אחת מהם לפניה. וכאשר האושר וההצלחה הם מנת גורלה, אזי היא נוטה אל הטוב, ולעולם לא תכריע שוב לצד האחר, ואף לא תישאר שקוּלה באמצע" (על שכר ועונש, סג).

ט״זהיוצא מדבריו כאן, ששני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, מקופלים באדם בשעה שהוא עומד לצאת מבטן אמו, כדברי ר' יודן. ואולי סובר פילון, ששני היצרים נמצאים באדם, אלא שהם נרדמים בו עד שהוא מגיע לזמן התפתחותו, לגיל שבע.

י״זבנוגע למדרש על "יצר לב האדם רע מנעוריו", שעם לידתו של אדם יצריו רדומים, ובגיל הנערות ניעור היצר הרע ראשונה, כחלק מהותי של הנשמה, על־ידי השפעה מבחוץ, ממשיך פילון במקום אחר ואומר, כי מבחינת הזמן, היצר הרע זקן מן היצר הטוב, כמו שעֵשָׂו הוא הבכור' מבחינת הזמן ביחס ליעקב, וכן קין להבל, אבל מבחינת העֶרך, היצר הטוב הוא הבכור. וזה לשונו:

י״ח"בזמן, הרע הוא הבכור לגבי הטוב, אך בעֶרך ועָצמה - הוא הצעיר. לפיכך, כשאנו דנים על לידת שניהם (קין והבל), יש לקין משפט הבכורה. אך כאשר נערכת השוואה של מאמציהם, - על הבל לעמוד בראש²³⁵ ראה לעיל ד, ב שו"ת בראשית א, נט.. כי בתחילת החיים, מיד מהעריסה ועד לגיל המעבָר, -העתיד לכַבות את הלהט החי של התאוות- גָדֵל (האדם) עם טיפשות, פריצות, עוולה, פחד, רעדה ושאר רעות חולות; ומניקות, מחנכים, ויראת המנהגים והחוקים מכלכלים ומפַתחים כל אחד מהם, כשהם מגרשים את יראת ה' ומכינים מקום והוראות לאותו דבר שהוא אָח לרישעה... כך שהרַע נושא את הבכורה מבחינת הזמן, והמידה הנעלה (נושאת אותה) מבחינת החשיבות, הכבוד והשם הטוב. עֵד נאמן לאמת זו, הוא נותן התורה עצמו, המציג את עֵשָׂו, הנקרא על שם טיפשותו²³⁶ ב"על הכינוס לשם החכמה", סא, מפרש פילון שמו של עשו: א) כנגזר מן "עץ", מפני שהוא סרבן ועקשן, והטיפשות היא יועצו. או ב) כנגזר מן "עָשׂוּי", כי חיי הטיפשים הם מלאכותיים ובדויים., כבכור בזמן הלידה, ואילו לצעיר, הנקרא על שם ההתרַגלות בדברים טובים -ליעקב- העניק את הבכורה" (על קרבנות הבל וקין, יד-יז).

י״טמזה נראה, כי לשיטתו של פילון, נכנסים שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, באדם מלידה. ואף שהיצר הרע אינו משפיע על האדם, כאמור למעלה, עד הגיעו לגיל של שבע שנים, היצר הרע הוא הבכור. ומסיגנונו ניכר, שהוא ממשיך בזה את דבריו בפירושו על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

כ׳נמצאו דברי פילון מכוונים למדרש הסמלי של חז"ל על הפסוק: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים" (קהלת ט, יד-טו): "עיר קטנה, זה הגוף, ואנשים בה מעט, אלו איבריו, ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע, ולמה הוא קורא ליצר הרע גדול? שהוא גדול מיצר טוב י"ג שנה וכו'. ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר טוב" (קהלת רבה, ט והשווה נדרים לב, ב).

כ״אוהרמב"ם, שבנה את דבריו על־יסוד מדרש זה, וכותב שהיצר הרע הוא בכור בשנים, אינו מזכיר את דברי המדרש שהוא גדול מיצר הטוב י"ג שנה, ודבריו קרובים הרבה יותר לשל פילון, זו לשונו: "ועל הענין ההוא, גם כן נאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכבר ידעת פרסום זה הדעת בתורתנו, ר"ל יצר טוב ויצר רע, ואומרם בשני יצריך, וכבר אמרו שיצר הרע יתחדש בבן אדם בעת לידתו, "לפתח חטאת רובץ", וכמו שאמרה התורה "מנעוריו", ושיצר הטוב אמנם ימצא לו אחר שלימות שִׂכלו, ולזה אמרו, נקרא יצר רע מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם, כמשל הנשוא לגוף בן אדם והתחלף כחותיו" (מו"נ ג, כב).

כ״במכאן, שרובי המדרשים הארץ־ישראליים על היצר הטוב והרע ועל זמן לידתם בגופו של אדם, היו ידועים לפילון ושהשתמש בהם בפירושיו על המקרא. בנידון שלנו, הכניס פילון את שתי הדעות במקומות שונים בכתביו. ואל תתמה, שכאן ישנָה כאילו סתירה בדבריו של פילון, שהרי מוכח שהיו חילוקי דעות בענין זה, כפי שהדבר משתקף אצל חז"ל במחלוקת שבין החכמים. פילון, שכתב כיחיד, הביא בסתמא את השיטות השונות, ודווקא הסתירה בדבריו מוכיחה, שהוא הכניס לכתביו מסורות שונות כפי שהגיעו אליו מתורתה של ארץ ישראל.