מדרשי פילון ט׳:ג׳The Midrash of Philo 9:3

א׳מדוע אומר (הכתוב): "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה"?

ב׳טבע הרמשׂים כפול הוא. האחד הוא ארסי, והאחד ביתי. הארסיים הם הנחשים, שבמקום הרגלַים משתמשים בבטן ובחָזֶה לזחילה. וביתיים הם אֵלה (שיש) להם כרעים ממעל לרגליהם. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, התשוקות דומות לרמשׂים טמאים, ואילו הישועה (דוֹמָה) לטהורים. כי בהתאֵם לתשוקת התענוגות, קיימת ישועה (ו)שמחה. אכן, עם השאיפות לתענוגות (קיימת) המחשבה, ועם הצער - מכָּה, ועם החשק - יראָה. אם כן, תשוקות אלו הורסות את הנפש במוות וברצח, ואילו השמָחות הן לאמיתן בנות־חיים, כפי שהראה (הכתוב) עצמו בסֵמל, והן הגורמות לחיים לכל אשר מחזיק בהן.^*שו"ת בראשית ב, נז
___________

ג׳בפשוטו של מקרא, מבדיל פילון בין הרמשׂ הארסי, והם סוגי הנחשים ההולכים על גחון, ובין הרמשים הביתיים שיש להם כרעיים ממעל. ועל יסוד זה מבאר את ההבדל באופן אלגורי, שהרמשים הטמאים מסַמלים את התשוקות, ואילו הטהורים הם סמל הישועה והשמחה. ובמלים "אשר הוא חי", הכוונה, שהמחזיק בישועה ובשמחה מביא "חיים" לעצמו.

ד׳מדבריו גם מוכח, שהמלים "כל רמש" וגו' מלמדות על היתר אכילת רמשים טהורים, ואת היתר אכילת בשר בכלל יש לראות מהמשך הפסוק "כירק עשב נתתי לכם כל" (ראה בשו"ת הבאה). וכן בחז"ל נלמד היתר אכילת בשר רק מהמשך הפסוק (סנהדרין נט, ב)²⁵⁴ ראה גם בתחילת השו"ת הבאה, וראה בתורה שלמה כאן אות יד. אבל ראה בראב"ע וברמב"ן כאן..

ה׳ההדגשה של פילון, הבאה להבדיל בין שני סוגי "רמש", הארסי והביתי²⁵⁵ וכן תירגם רס"ג: "כל רמש טהור חי"., אינה מחוורת כל צרכה, ואפשר שמרַמֵז כאן לְמַה שהוא כותב, שלאחר מתן תורה, כשנצטוו על המינים המותרים והאסורים לאכילה, הרי מן הרמשים הותר להם מין הארבה בלבד, כדכתיב: "אך זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגו' את הארבה" וגו' (ויקרא יא, כא-כב), ולפי פילון נרמז בזה, שמפני שהוא "לוחם בנחשים", לכן הוא מותר באכילה. או באופן הסמלי, משום שהוא סֵמל הישועה וההתאפקות, הלוחמת בתאווה, שהנחש מסמל אותה:

ו׳"גם בחוקים המיוחדים שכתבה (התורה) שָׁם על בעלי החיים, מה מותר לאכול ומה אסור, הילל ביחוד את המכוּנֶה בשם "הלוחם בנחשים" - שרץ "אשר לו כרעים ממעל לרגליו", שבהן רגיל הוא "לנתר על הארץ" ולהתרומם למעלה, כמו מין הארבה. שכֵּן הלוחם בנחשים, נראה לי, אינו באופן סמלי אלא ההתאפקות העורכת תיגרה בלתי פוסקת ומלחמה ללא שלום עם אי־ההסתפקות והתאווה" (על בריאת העולם, קסג). "עתה דבר־ הקודש בספר ויקרא, מורָה שיאכלו "מן השרצים אשר על ארבע (ו)יש להם כרעים מעל לרגלים, כדי שיקפצו בהן, והם: הארבה, הסלעם, החרגול, והרביעי החגב"²⁵⁶ פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים "חגב" שבמסורה כ"לוחם בנחשים". מ. (ויקרא יא, כא-כב). וכך אכן צריך להיות, שהרי אם התענוג, דמוי הנחש, אינו מזין ופוגע, אזי הטבע המנוגד לתענוג יהיה מזין ביותר ומושיע - וזוהי ההתאפקות. הִילָחֲמִי גם אַת, הוי התבונה, כנגד כל תשוקה, ובמיוחד בעונג, שהרי "הנחש הוא הנבון מכל החיות על פני האדמה, אותן עשה ה' אלהים" (בראשית ג, א)" (דרשות אלגוריות ב, קה-קו). "הוא מונֶה כטהורים את אֵלה מבין השרצים להם יש כרעים מעל לרגליהן, ומסוגלים לקפץ על האדמה. כגון סוגי הארבה וזה המכונֶה לוחם בנחשים²⁵⁶ פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים "חגב" שבמסורה כ"לוחם בנחשים". מ., ושוב, באמצעות סמָלים הוא בוחן את הליכותיה ודרכיה של הנפש" (על החוקים המיוחדים ד, קיד).

ז׳מהו: "כירק עשב נתתי לכם את הכל"?

ח׳יש אומרים, שעל־ידי (פסוק) זה: "כירק עשב נתתי לכם את הכל", ניתן היתר אכילת בשר. ואף על פי שהדבר (=הפירוש) אפשרי, אני סבור, כי בראש ובראשונה הוא מורֶה על צורך והכרח באכילת ירק, וזה כולל גם תוספות מסוגי עשבים שאינם בכתובים. ברם, כיום נוהגת (אכילת מיני ירק) לא (רק) אצל קבוצת אנשים נבחרת, השואפים וחושקים בחכמה, בעלי נזירות ופרישות, אלא על כל האנושות, שמתחילה אי־אפשר היה למנוע את כולם כאחד מאכילת בשר. ושמא אין הפסוק דן כלל במזון, אלא בשילטון. כי לא כל ירק באשר הוא ראוי למאכל, ולא אוכל מכל החיות בטוח ללא חשש, שהרי ידע (ה') את הארסיות והממיתות²⁵⁷ ברבינו בחיי לויקרא יא, מא: והאדם מסתכן באכילתן, והם נחש וכו'. הקיימות בין כולן (=כל החיות). אם כן, ייתכן ש(הכתוב) אומר כדלהלן: הבריות הבלתי־שכליות תּמָסֵרְנָה לידי האדם ומשמעתו, בדומה לירקות הנזרעים ומשביחים על־ידי עיבוד האדמה.^*שו"ת בראשית ב, נח
___________

ט׳כבר ציין פילון לעיל ב, יח-יט שו"ת בראשית א, יח, שבתחילה היו החיות עוזרים לאדם, ונבראו לשַמשו כעבד את אדוניו, ולא במטרה לפרנסו בבשר אכילה, וזה להוציא מדעתם של בעלי התאווה, הטוענים שהחיות והעופות נבראו כדי להשביע את תיאבון האדם באכילת בשר. כאן הוא מביא, שלדורות שקדמו לנח לא הותרה אכילת בשר, ורק אחר יציאתו מן התיבה הותרה לכל האנושות, וכשהותרה הותרה גם לבני נח. עצם הלימוד מכאן על היתר אכילת הבשר הוא מביא מפי השמועה, בשם "יש אומרים", שלמדו כן מן הפסוק "כירק עשב נתתי לכם כל".

י׳מסורת זו, בשם ה"יש אומרים", נמצאת אחר כך בחז"ל, בשמו של רב: "אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א, כט-ל) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט, ג) כירק עשב נתתי לכם את כל²⁵⁸ ברש"י: כירק עשב שהפקרתי לאדם לאכל, נתתי לכם את כל, אפילו בהמות וחיות. וכו'. מיתיבי, ורדו בדגת הים, מאי לאו לאכילה, לא למלאכה" וכו' (סנהדרין נט, ב).

י״אנראה, שפילון ידע שהמצוות שניתנו כאן ניתנו לכל אדם, ולא לבני ישראל בלבד, וזה מעין השם שקראו להן חז"ל "מצוות בני נֹח". עוד מוכח, שפילון ידע על המפרשים את "כירק עשב נתתי לכם את כל", כנתינת היתר לאכול כל בשר, כולל החי והעוף הטמא, וזה מתנגד למַה שכתוב אחר כך בתורה, שאסור לאכול בשר חי ועוף הטמא. לכן משתדל פילון לסלק סתירה זו על־ידי הדגשתו: כי לא כל ירק ראוי למאכל, ולא אוכל מכל החיות בטוח הוא ללא חשש וסכנה. ו"כל רמש" הוא "כירק", וכשם שלא כל ירק ראוי לאכילה, כך לא כל בשר ראוי לאכילה.

י״בבחז"ל ציינו את ההבדל בין הפסוק הנוכחי, לבין דיני החיות והעופות הטהורים והטמאים שניתנו לאחר מתן תורה: "זאת החיה אשר תאכלו מכל בהמה (ויקרא יא, ב), משמע מוציא מיד משמע, מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל היה בכלל היתר, ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וכו"' (תורת כהנים שמיני, פרשה ב, ג). "זאת הבהמה אשר תאכלו (דברים יד, ד), למה נאמר, לפי שהוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל יהא בכלל התר? ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו איל צבי ויחמור, הכל היה בכלל התר עד שלא ניתנה תורה, ומשניתנה תורה נאמר בתורה (ויקרא כ, כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" (מדרש הגדול דברים יד, ד, ומקורו נעלם).

י״גומיסוד פירושו של פילון, הוא מה שכותב רבינו בחיי לבראשית ט, ג: "כירק עשב נתתי לכם את כל. ממה שהזכיר נתתי לכם את כל, הייתי מתיר כל בשר' כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי החיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב, כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר".