מלחמת היהודים א׳:כ״וThe War of the Jews 1:26
א׳אֵירִיקְלֶס מבאיש את ריח בני מרים ולא הועילו להם דברי אֶוַּרַטּוּס הטובים.
א. כעבור זמן קצר סר אל ארץ יהודה איש אחד, אשר היה גדול במזמותיו מארכילאוס, והפר את השלום אשר הקים האיש הזה לטובת חתנו בחכמתו וגם המיט את אלכסנדרוס למות. האיש הזה היה לַקוֹני במשפחתו ושמו אֵירִיקְלֶס ובתאוה בצעו רץ להרע אל מלכות יהודה, כי לא יכלה עוד ארץ יון לכלכל אותו עם צרכיו הרבים. הוא הביא אל הורדוס מתנות יקרות לצוד את לבבו וקבל חליפתן מתנות כפולות ומכֻפּלות, אולם נפשו מאסה במנחה טהורה, כי רק בדם אמר למצֹא שכרו במלכות. הוא סבב את המלך בחנֻפה ובחלקת־לשון ורומם את שמו בשפתי שקר וחיש מהר תִּכּן את רוח הורדוס והבין לשַׂמח את לבבו בכל הליכותיו ומעשיו ונחשב לאחד מאוהביו הראשונים, כי גם על מולדתו נשא הסְפַּרְטִיַּטִּי הזה חן וכבוד בעיני המלך וכל העומדים עליו.
א. כעבור זמן קצר סר אל ארץ יהודה איש אחד, אשר היה גדול במזמותיו מארכילאוס, והפר את השלום אשר הקים האיש הזה לטובת חתנו בחכמתו וגם המיט את אלכסנדרוס למות. האיש הזה היה לַקוֹני במשפחתו ושמו אֵירִיקְלֶס ובתאוה בצעו רץ להרע אל מלכות יהודה, כי לא יכלה עוד ארץ יון לכלכל אותו עם צרכיו הרבים. הוא הביא אל הורדוס מתנות יקרות לצוד את לבבו וקבל חליפתן מתנות כפולות ומכֻפּלות, אולם נפשו מאסה במנחה טהורה, כי רק בדם אמר למצֹא שכרו במלכות. הוא סבב את המלך בחנֻפה ובחלקת־לשון ורומם את שמו בשפתי שקר וחיש מהר תִּכּן את רוח הורדוס והבין לשַׂמח את לבבו בכל הליכותיו ומעשיו ונחשב לאחד מאוהביו הראשונים, כי גם על מולדתו נשא הסְפַּרְטִיַּטִּי הזה חן וכבוד בעיני המלך וכל העומדים עליו.
1
ב׳ב. וכאשר הכיר אֵירִיקלס את נגעי בית־המלוכה וידע את המריבות בין האחים ואת מחשבת המלך על כל אחד מבניו, נעשה לאוהב קרוב לאנטיפטרוס וגם התחפש כאוהב אלכסנדרוס, בסבבו אותו בכחש, כי הוא מודע לארכֵילאוס. על־כן ראה אלכסנדרוס את פניו במהרה כפני אוהב נאמן וגם הציג אותו לפני אריסטובולוס אחיו. ואיריקלס נִסה הרבה בימי חייו להתחפש ולשנות את פניו בדרכים רבים, אבל כבר נשכר מראש לאנטיפטרוס למַגר את אלכסנדרוס, והוכיח אותו (את אנטיפטרוס) על אשר לא ישים לבו לאחיו העומדים לשטן לתקוותיו (לכסא המלוכה) הראויות לו על־פי משפט הבכורה, ואת אלכסנדרוס היה מיַסר על אשר יתן לאחיו בן האשה ההדיוטית לרשת את המלוכה, והיא תֵאות רק לו, כי הוא בן מלכה וגם אשתו היא בת מלכים, ומה גם כי ארכילאוס יהיה לו למשען. ואיריקלס רמה את הצעיר, באמרו כי הוא אוהב לארכילאוס, עד אשר נחשב בעיניו ליועץ טוב. ועל־כן לא כסה ממנו אלכסנדרוס דבר והתאונן באזניו על כל הרעה אשר עשה לו אנטיפטרוס וגם אמר לו, כי לא יפלא הדבר אם יקח הורדוס רוצח נפש אמם את מלכותה מידו ומיד אחיו. איריקלס התחפש כאח לצרה ודבר על לבו לנחמו. ואחרי אשר הוציא גם מפי אריסטובולוס טענות כאלה ולכד את שני האחים יחדו בדברי תלונה על אביהם, יצא מלפניהם וגלה את סודם לאנטיפטרוס וגם הוסיף לדבר שקר, כי נוסדו אחיו עליו לקחת את נפשו ורק נשאר להם לקום עליו בחרב. חלף הדבר הזה קבל איריקלס כסף רב מידי אנטיפטרוס ויצא להלל אותו באזני אביו. ולאחרונה התמכר בשֹׁחד רב להכריע את אלכסנדרוס ואריסטובולוס, בעמדו לשטן עליהם לפני אביהם. הוא בא אל הורדוס ואמר לו: הנה אני משלם לך טובה תחת טובה ומציל את חייך חלף חסדיך הרבים ואת אור עיניך במחיר נדבותיך. הן זה מכבר הוחדה החרב לקחת את נפשך וימין אלכסנדרוס נטויה להמיתך, אולם אני מנעתי אותו להחיש את מעשהו, בסבבי אותו בכחש, כי גם ידי תכּון עמו. ככה דבּר אלכסנדרוס: ״המעט בעיני הורדוס, אשר מלך בארצות לא לו, בהמיתו את אמנו ובקחתו לו את מלכותה, — כי עוד הקים ממזר ליורש המלוכה ומסר בידי אנטיפטרוס המשחית את נחלת אבותינו? על־כן אקח נקם ממנו על דם הורקנוס ומִרים, כי בלי מעשה־רצח לא אוכל לקבל את המלוכה מידי אב אכזרי כזה. הן יום יום הוא משביע אותי רֹגז ובכל דבר היוצא מפי הוא מוצא דֹפי ומחשבה רעה. לזכר משפחה רמה זרה, אני נוחל קלון תמיד על לא דבר, בשמעי את קול אבי מדַבּר: ״הן אלכסנדרוס לבדו הוא רם היחש, ועל־כן הוא מתעב את אביו על בוז משפחתו״. ובעת הציד אני מרגיז את אבי כשאיני פותח פי, ומדי הללי את אבי, הוא שומע לעג מתוך דברי, ותמיד הוא מקשיח את רחמיו ממני, כי רק את אנטיפטרוס לבד הוא אוהב. על כל הדברים האלה ינעם לי המות, אם לא תצלח המזמה בידי; אולם אם תמצא ידי להמית את אבי, אבקש לראשונה מחסה אצל קרובי ארכילאוס, כי נקל יהיה לי להמלט אליו, ואחרי־כן אלך אל הקיסר, אשר לא ידע עד היום הזה את דרכי הורדוס. ולא אעמוד לפניו כבראשונה, רועד מפחד אבי הנצב ממולי, וגם לא אפתח את פי להעיד את הרעות אשר עשה לי בלבד, כי בתחלה אתַנה את צרות כל העם ואדבר על המסים המעיקים עליו עד כלות הנפש, ואספר מה הם מעשי־המותרות והזדון אשר כלה בהם הורדוס את הכסף, שנגש מאת העם במצצו את דמו, ומי הם האנשים אשר עשו עֹשר מעמל ידינו, וכמה כסף הוציא להיטיב לערים נכריות. גם אדרוש שם את דם זקן־אמי ואת דם אמי ואודיע את כל התועבות אשר עשה אבי, ולא יֵעָשה לי כמשפט רוצח־אב״.
2
ג׳ג. כדברים האלה ענה איריקלס באלכסנדרוס והרבה במחלל אנטיפטרוס, כי הוא לבדו אוהב את אביו, ועל־כן הוא עומד לאחיו לשטן במזמתם הרעה. והמלך לא שקט עוד מרגזו הראשון, ולשמע הדברים האלה עלתה חמתו עד להשחית. ואנטיפטרוס מצא הפעם שעת־הכֹּשר לשלוח אל המלך אנשים אחרים להעיד על אחיו, כי באו בסתר בדברים עם יוּקוּנדוּס וטִירַנּוֹס שרי הרוכבים למלך לפנים, אשד נדחו ממשמרותיהם על מעשי־שגגה. ולדברים האלה התאנף הורדוס מאד וצוה מיד לענות את האנשים. אבל הם לא הודו אף באחת העלילות אשר יצאו עליהם, והנה הובא אל הורדוס מכתב אחד, אשר שלח אלכסנדרוס אל שר המבצר אלכסנדריון לבקשתו, כי יקבל אותו ואת אחיו אחרי המיתם את אביהם וגם יסגיר בידם את הנשק ויתר כלי המלחמה למצֹא בהם חפץ. אלכסנדרוס אמר, כי המכתב הזה הוא מעשה דִיּוֹפַנְטוֹס. דִיּוֹפַנְטוֹס היה סופר למלך ואיש עז־נפש והבין לכתוב ככתב איש ואיש. הוא זִיֵּף כתבים רבים ולאחרונה הומת בעונו זה. הורדוס צוה לענות את שר המבצר, אך המעֻנה לא הוציא מפיו דבר מכל אשר ענו בו עדי השקר.
3
ד׳ד. אף כי מצא המלך, כי אין עוד דברי העדים האלה מספיקים, צוה לשום משמר על בניו, אך לא אסר אותם בנחֻשתים, ואת איריקלס, אשר הביא את כל הקללה על ביתו ואשר חבל במזמותיו את כל מעשה התועבה, קרא בשם מיטיבו ואיש־חסדו ונתן לו חמשים ככר למנחה. ואיריקלס מהר לעזוב את ארץ יהודה בטרם יוָדע דבר־אמת ונסע אל ארץ קפודקיא והוציא כסף גם מידי ארכילאוס — בספרו לו בעזות מצח, כי הקים שלום בין הורדוס ובין אלכסנדרוס. ואחרי־כן שב אל ארץ יון ופזר את הכסף, אשר עשה לו במעשי רשעתו, למעשי־נבלה חדשים. שתי פעמים התלוננו עליו לפני הקיסר, כי הפיח ריב בארץ אֲכַיָּה ונִצֵּל את עריה, ולאחרונה הגלה אותו הקיסר, וזה היה דבר העֹנש אשר מצא אותו על דם אלכסנדרוס ואריסטובולוס.
4
ה׳ה. ונאה להציג פה מול הספרטיטי המביש הזה את אֱוַרֶסְטוֹס איש קוֹס, אשר היה אוהב קרוב לאלכסנדרוס בימי התגורר איריקלס בארץ יהודה, וכאשר חקר אותו המלך בדבר העלילה אשר הוציא האיש הזה, נשבע לו שבועת אמונים, כי לא שמע מפי הצעירים דבר רע. אבל הדברים האלה לא היו להועיל לאֻמללים, כי הורדוס היה נכון להטות אזן קשבת רק לדברי רעה, ואהוב היה לו האיש, אשר האמין והתרגז עמו יחד [לעלילות השקר].
5