מלחמת היהודים א׳:ל״בThe War of the Jews 1:32

א׳אנטיפטרוס נאשם לפני וַרוס וראיות מֻבהקות הוכיחו את מחשבת הרצח. הורדוס דחה את ענשו עד שובו לאיתנו ושִׁנה את צואתו.

א. ליום המחרת אסף המלך את קרוביו ואוהביו למשפט וקרא גם לאוהבי אנטיפטרוס. והוא ישב בראש יהד עם ורוס וצוה להביא את כל העדים ויחד אתם הובאו גם עדים חדשים מעבדי אם אנטיפטרוס, אשר נתפשו זה מקרוב ובידם מכתב שלוח ממנה אל בנה, לאמר: ״הנה הגיעו כל הדברים ההם (הידועים!) לאזני אביך. הזהר מבוא אליו, אם לא תשיג עזרה מאת הקיסר״. וכאשר הובאו אלה האנשים עם יתר העדים יחדו, בא אנטיפטרוס החדרה ונפל על פניו לרגלי אביו ודבר אליו: ״אני מפיל תחנתי לפניך, אבי, לבל תמהר להוציא דיני, ותהיינה נא אזניך קשובות לדברי צדקתי, ואני אוכיח, כי חף אני מפשע, אם יהיה לך הדבר לרצון״.

ב׳ב. אולם הורדוס השתיק אותו בגערה ופנה אל וַרוס ואמר: ״אני מאמין, וַרוס, כי עיניך ועיני כל שופט צדק תחזינה מישרים, אשר אנטיפטרוס זה הוא בן משחית בכל דרכיו. אך ירא אני אותך, פן תבוז גם לי על גורלי המר ותאמר בלבבך כי בצדק באו עלי כל הרעות האלה, אחרי אשר הולדתי בנים מבישים וחטאים. אולם באמת יאות לנוד לי ולחמול עלי, כי הייתי אב אוהב ורחום לבנים נבלים כאלה. כי את בנַי הראשונים העליתי למלוכה בנעוריהם ואמנתי אותם ברומא, למען יהיו לאוהבי הקיסר, וגדלתי אותם, עד אשר קנאו בהם מלכים אחרים, ובאחרונה מצאתי את לבם חורש און עלי. והם מתו בעונם בגלל אנטיפטרוס, כי לטובת הצעיר הזה, יורש כסאי, עשיתי את הדבר, למען תכון המלוכה בידו בשלוה. אולם החיה הרעה והנבזה הזאת, אשר שׂבעה את אֹרך אפי, בעטה מרֹב טובה. הוא ראה אותי מאריך ימים — וזקנתי לא נתנה לו מרגוע. ולא עצר בנפשו לעשות מלוכה, מבלי יַסד אותה ברצח אביו. ואמנע צדק בעצתו עלי, כי למה השיבותי את הבן הזה המגֹרש מארץ ולמה מאסתי בבנים אשר ילדה לי בת מלכים, למען הקים אותו ליורש־כסאי? אני מודה לדבריך, וַרוס, אם אמור תאמר, כי נטרפה דעתי. הפכתי את לב הבנים ההם לשנֹא אותי, בהובישי את תקוותיהם הצודקות למען אנטיפטרוס זה. והאֻמנם גמלתי גם להם טובה, כאשר עשיתי לבן הזה? בעודני חי חִסרתי אותו מעט ממלך ולעיני כֹל כתבתי לו בצואתי את כסא המלוכה אחרי וחלקתי לו חמשים ככר, לכלכל את ביתו, ועוד פזרתי לו כסף לאין־מספר מאוצרי. הן בנסעו אל רומא נתתי על־ידו שלש מאות ככר ומכל בני־ביתי נשאתי את פניו לבדו לפני הקיסר, באמרי עליו, כי הוא גואל נפש אביו. ובמה נחשבה חטאת הבנים ההם מול עון אנטיפטרוס? ובמה נחשבו אותות אשמתם מול דברי העדים אשר ענו במרצח הזה? הנה רוצח האב נועז להוציא קול ומקוה עוד הפעם לכסות את האמת בנכליו. וַרוס! השמר לנפשך! הנה מכיר אני את החיה הרעה וצופה מראש, כי תשים עליה מסוה צדיק תמים ותשפוך דמעות־רמיה. הלא זה האיש יעץ אותי להזהר מפני אלכסנדרוס בעודו בחיים ולבלתי הפקיד את נפשי בידי שום אדם! זה האיש אשר היה נגש אל יצועי להביט אנה ואנה, אם לא נמצא אורב לנפשי. זה האיש אשר שמר עלי בעת שנתי ושקד להרחיק ממני כל פחד ודאגה. זה האיש אשר במתק אמרותיו בקש לנחם אותי מאבלי על בני הנרצחים, והוא גם חרץ משפטו בדבר אהבת אחיו החיים אלי, הוא המגן הסוכך עלי, הוא השומר לראשי. וַרוס, וַרוס! מדי העלותי על לבבי את ערמתו בכֹּל ואת כחו לאחז את העינים, אחדל להאמין בנפשי, כי עוד חי הנני, ולפלא נחשב בעיני, כי עלה בידי להמלט מאיש המזמות העמֻקות הזה. והנה אם רוח רעה שמה את ביתי לשממה ומקימה לי לשונאים כפעם בפעם את האנשים האהובים לי מכל, לא נשאר לי רק להתאבל על הגורל אשר עִות משפטי ולבכות במסתרים על משואות ביתי. אולם איש מכל הצמאים לדמי לא ימלט את נפשו, ולוּ גם תקיף האשמה את כל בני יחד!״

ג׳ג. ובדבר הורדוס זאת עצר במלים מצרת נפשו ורמז לניקולאוס, אחד מידידיו, לבאר את פרטי האשמה. והנה הרים אנטיפטרוס את ראשו — כי כל העת שכב על הארץ לרגלי אביו — וקרא בקול: ״הנה אתה, אבי, למדת עלי זכות בדבריך. איך אחשב לרוצח־אב, אחרי אשר הודית בפיך, כי הייתי שומר לראשך כל הימים? את אהבתי אליך קראת בשם אחיזת עינים! והן אם הייתי ערום בכל הליכות,, איכה טח לבי מהבין, כי לא נקל יהיה לי לחבל תועבה כזאת ולהסתירנה מעיני אדם ולעולם לא אוכל להעלימנה מפני השופט הגדול היושב בשמים, הרואה כל דבר והוא נמצא בכל מקום? האם נסתרה מעיני אחרית אחי, אשר שלם להם אלהים על מזמותיהם הרעות? ואיזה דבר יכול להעיר את חמתי עליך? האמנם התקוה לכסא המלוכה? הלא כמלך נחשבתי! או הפחד מפני שנאתך? האם לא הייתי אהוב עליך? או היראה, פן ימשל בך איש אחר? הן בשמרי עליך הייתי נורא על כל סביבי. או מחסור הכסף? ובידי מי הספקת לפזר כסף יותר ממני? ואלו הייתי משחית את דרכי מכל בני האדם ונשמת חיה טורפת נמצאה בקרבי — הוי אבי, — האמנם לא היו חסדיך הגדולים כובשים אותי, אחרי אשר נשאת את ראשי — כאשר העידות בפיך — ובחרת בי מכל בניך הרבים והקימותני למלך ובהמון חסדיך שמתני לקנאת הרבים? — אוי לי על נסיעתי הארורה הזאת, כי נתתי שעת־כּשׁר למקנאי ועת־חפץ ארֻכּה למבקשי רעתי. והן למענך, אבי, עזבתי ארץ מולדתי לריב את ריבך, פן יעטה סולי חרפה על עטרת שיבתך. העיר רומא תעיד צדקתי, עדי הוא הקיסר, מושל העולם, אשר לא פעם ולא שתים קרא לי בשם ״אוהב־אב״. קבל־נא, אבי, את האגרת הזאת אשר שלח אליך, כי נאמנים דבריה מכל דברי הולכי רכיל אשר עמך. תהיה היא לבדה למליץ ישרי ותתן עדיה על אהבתי הרבה אליך. זכור, כי בלי חמדה יצאתי באניה למרחקים, הן ידעתי את השנאה הכבושה אלי בכל הממלכה. רק אתה, אבי, הבאת עלי שואה מבלי הדעת, כי חזקה ידך עלי לתת למקנאי עת־חפץ לעלילות רשעתם. והנה באתי לעמוד לפני עדי אשמתי, אני רוצח־האב, אחרי אשר לא אֻנה לי רע מסכנת הדרכים בים וביבשה. אולם רואה אני, כי עדותי זאת לא תועילני. הן כבר יצא משפטי לחובה מאת האלהים ומאתך, אבי! אולם אם כבר נחתם דיני, הנה אני מבקש אתכם, כי לא תשימו מבטחכם בדברים, אשר הוציאו עדים זרים תמה סבל ענוייהם בלבד, — ועליכם להקריב גם אלי את המדורה. ירטשו כלי־הזעם את כל קרבי ואל יחמול איש על מכאובי גופי הנבזה בשמעו קול נאקתי, כי אם באמת רוצח־אב הנני, איני רוצה למות בלי יסורי ענויים״. את הדברים האלה קרא אנטיפטרוס באנחה וגעה בבכי ועורר את חמלת כל האנשים וגם את רחמי וַרוס. רק לב הורדוס חזק בקרבו ולא הוריד דמעה, כי ידע אשר נאמנו דברי עדי האשמה.

ד׳ד. לדברים האלה פתח ניקולאוס איש דמשק את פיו במצות המלך והרבה לספר על ערמת אנטיפטרוס ובזה הפיג את רחמי האנשים, אשר נכמרו אליו, ואחרי־כן קרא עליו שִׂטנה קשה ושם בראשו את כל דברי־השערוריה אשר נעשו בחצר המלך, ויותר מכל פקד עליו את דם שני אחיו, בהראותו במופתים, כי הם חללי נכליו הרעים. ואחרי־זאת הוסיף ניקולאוס לדבר על הפחים אשר טמן אנטיפטרוס לאחיו החיים, בחשבו כי יהיו לו למכשול בירֻשת המלוכה. כי הלא הוא האיש, אשר הכין סם־מות לאביו — ומדוע יעצור ברוחו נגד אחיו? אחרי־כן זכר את האשמה בדבר הרעל והעביר את דברי העדים זה אחר זה, ומדי דברו הזכיר ברֹגז את פירורא, אשר גם אותו הפך אנטיפטרוס לרוצח־אחיו, וככה השחית את כל הנפשות היקרות בעיני המלך ומלא את כל ביתו תועבה. ועוד דברים רבים הוסיף ניקולאוס על אלה, להוכיח את האשמה, עד אשר כלה לדבר.

ה׳ה. וַרוס צוה על אנטיפטרוס ללמד זכות על עצמו. אולם הוא לא הוציא מפיו רק את הדבר הזה: ״אלהים הוא עדי, כי לא נמצא בי דבר עול״, והחריש וישב על מקומו. וַרוס צוה להביא את הרעל ונתן לשתות ממנו לאחד האסירים, אשר נחרץ עליו משפט מות, וכאשר טעם האסיר ומת מיד ישב ורוס יחד עם הורדוס ודבר עמו בסתר וכתב אל הקיסר על־דבר המשפט. ולמחרת היום הלך לדרכו. והמלך אסר את אנטיפטרוס בנחֻשתים ושלח אל הקיסר צירים להודיעהו את האסון הזה.

ו׳ו. ואחרי הדברים האלה נתפש אנטיפטרוס במומה אשר יעץ על שלֹמית. כי אחד מבני בית אנטיפטרוס בא מרומא ובידו מכתב מאחת המשרתות את לִיוִיָּה^א)בהוצאה הישנה ״יוליה״ — הכונה ללִיוִיָּה אשת הקיסר אוגוסטוס השניה. ושמה אַקְמִי. עם המכתב הזה שלחה אל המלך את אגרות שלֹמית, אשר נמצאו בין כתבי ליויה, והודיעה אותו, כי היא ממציאה אותן לידו בסתר מאהבתה אליו. באגרות נמצאו דברי שקוצים גדולים על המלך וגם שטנות קשות. את האגרות זיֵּף אנטיפטרוס ופתה בשחד את אקמי לשלוח אותן אל הורדוס. והדבר הזה נגלה מתוך האגרת אשר שלחה (אקמי) אליו (אל אנטיפטרוס). וככה כתבה אליו האשה באגרת ההיא: ״עשיתי את הטוב בעיניך. כתבתי אל אביך ושלחתי אליו את האגרות ההן (הידועות) ואני מאמינה, כי לא יחמול המלך על אחותו בהוָדע לו הדבר הזה. ואתה תיטיב לעשות בזכרך את הדבר אשר הבטחתני, אחרי אשר ימלא כל חפצך לטובה״.

ז׳ז. ובהִגלות דבר המכתב הזה יחד עם דברי האגרות הכתובות בידי שלֹמית, החל המלך לחשוב, אולי חבּר אנטיפטרוס גם את האגרות נגד אלכסנדרוס, והתעצב אל לבו מאד בדעתו, כי כמעט הוריד גם את אחותו לשחת בעלילות הבן הזה. הוא לא רצה עוד לדחות את נקמתו בו על כל תועבותיו. אך בעוד הוא מתכונן לעשות שפטים באנטיפטרוס והנה תקפה עליו מחלה קשה. הוא הודיע את הקיסר במכתב על־דבר אקמי ומעלליה הרעים נגד שלֹמית ואחרי־כן פקד להביא אליו את צואתו ושִּׁנה אותה וצוה את מלכותו אחריו לאנטיפס בנו, כי מאס באחיו הגדולים ממנו ארכילאוס ופיליפוס, אשר הכה אנטיפטרוס גם אותם בלשון. ולקיסר כתב הורדוס בצואתו אלף ככר, מלבד מתנות אחרות. וגם לאשת הקיסר ולבניו ולאוהביו ולעבדיו המשחררים — קרוב לחמש מאות ככר. וליתר אוהביו חלק הורדוס אחֻזות גדולות וכסף רב. ובמנחות יקרות פקד גם את שלֹמית אחותו. ככה סדר הורדוס את צואתו.