מלחמת היהודים א׳:ל״גThe War of the Jews 1:33

א׳נשר הזהב השלך לארץ. אכזריות הורדוס לפני מותו. הוא נסה לטרוף נפשו בכפו, וצוה להמית את אנטיפטרוס ומת אחרי חמשה ימים.

א. ומחלת המלך גברה עליו, כי רפיון הזקנה וצרות לבבו חִבּרו עליו יחד להכריעהו. כבר היה כבן שבעים שנה והאסונות אשר באו עליו מידי בניו דִכּאו את נשמתו מאד, עד כי גם בהיותו בריא בגופו לא יכֹל לשמוח בחייו. וגם הדבר אשר נמצא עוד אנטיפטרוס בחיים [היה לו למגנת לב ו]חִזק את מחלתו. אולם הורדוס לא רצה להמיתו כלאחר־יד, ועל־כן דחה את הדבר עד אשר ירוַח לו מחליו.

ב׳ב. ולהוסיף על סאת מכאוביו קם בימים ההם מרד בקרב העם. שני חכמים^א)יוסיפוס משתמש במלה ״סופיסטים״ בלי נותן טעם לפגם. נמצאו בעיר אשר יצא להם שם, כי הם יודעים באר היטב את תורת אבותינו, ועל־כן גדל כבודם מאד על־פני כל העם, שם האחד היה יהודה בן צפירא^א)נ״א צפורא (יתכן גם שפירא, ספירא, או שפורא, ספורא), ובקדמוניות: צריפא״. ושם השני מתתיה בן מרגלא^ב)בקדמוניות: מרגלות., ורבים מבני הנעורים ישבו לפני החכמים האלה בדרשם את התורה ובכל יום ויום נאסף מסביב להם מחנה בחורים גדול. וכאשר נודע להם, כי המלך גוֵֹע מיגונו וממחלתו, נזרק דבר מפיהם בקהל תלמידיהם, כי הנה הגיעה שעת־הכֹשר לקנא לכבוד אלהים ולהרוס את הפסלים, אשר הוקמו נגד חֻקי האבות. כי אסור על־פי החֹק לתת בבית־המקדש צלמים וחצאי־פסלים וכל הדברים העשוים כתבנית בעלי־חיים, והנה הקים המלך נשר זהב ממעל לשער הגדול, ואת הנשר הזה דרשו החכמים לנתֹּץ ואמרו, כי גם אם תצא סכנה מהדבר הזה, יהיה טוב ויפה למות על תורת האבות, כי נשמות האנשים, אשר מתו מות ישרים כזה, תזכינה לחיי עולם^ג)ביונית אַתַּנַּסִּיָה (מלה זו נמצאה במדרשים) והסופרים המשכילים השתמשו כאן במלה ״אלמות״. ואֹשר נצחים יהיה חלקן בנעימים. ורק האנשים השפלים, אשר לא קנו חכמה לנפשם, אינם מבינים במה ייטיבו לנפשם, ועל־כן הם בּוחרים למות על מטת חליָם ומואסים במות הגבורים.

ג׳ג. עוד הם מדברים והנה פשטה השמועה, כי מת המלך, והצעירים חגרו אונים ונגשו לבצע את מעשיהם ובעצם היום, למראה ההמון הגדול, הנמצא בהר הבית, הורידו את עצמם בחבלים ארֻכּים מעל הגג ונתצו בקרדֻמות את נשר־הזהב. הדבר הזה הֻגַּד לשר־צבא המלך מיד והוא מהר בחיל גדול ותפש ארבעים צעירים והוליך אותם אל המלך. בתחלה שאל אותם הורדוס, אם הם האנשים, אשר נועזו לנפץ את נשר הזהב, והם הודו בדבר. אחרי־כן שאל אותם, מי הוא אשר צוה אותם לעשות את הדבר, והם השיבוהו: ״חֻקי התורה״. ואחרי זאת הוסיף לשאלם, מדוע פניהם צוהלים בעת אשר הם הולכים לקראת המות, ועל זה ענוהו, כי אחרי מותם ישבעו רֹב טובה.

ד׳ד. לדברים האלה עלתה חמת־המלך עד להשחית. הוא התגבר על כֹּבד מחלתו וקם ויצא אל העם הנאסף והִרבה ללמד חובה על האנשים האלה, אשר חללו את הקֹדש, וגם שם עליהם עלילות דברים, כי החֹק הזה להם לכסות־עינים ובאמת בקשו להם גדולות מאלה, ודרש לדון אותם משפט מגדפי אלהים. ההמון פחד, פן ילָכדו רבים באשמה הזאת, ועל־כן בקש מאת המלך לענוש לראשונה רק את האנשים אשר עשו את המעשה בידיהם, ואחריהם את הנתפשים בעת המעשה, ולהשיב את חמתו מן הנשארים. בקֹשי נעתר המלך לדברי העם וצוה לשרוף באש את האנשים אשר הורידו את עצמם בחבלים, יחד עם החכמים, ואת יתר העצורים נתן בידי עבדיו להמיתם.

ה׳ה. ואחרי המעשה הזה אכלה מחלת הורדוס את כל בשרו והתהפך במכאובים רבים. אמנם הקדחת לא היתה קשה, אולם הגרב (יקוד) הכה את כל עורו, עד אשר נלאה כַלכּל וחבלים היו במעיו תמיד וברגליו פשׂו מכות טריּוֹת, כאלו חלה בהדרוקן, ודלקת קמה בבטנו, ובמבושיו עלה רקב והֵרַם תולעים. ונוסף על זה לא יכול לנשום רק בזקיפה והנשימה היתה קשה לו מאד, ופלצות אחזה את כל אבריו. ואנשי הרוח אמרו, כי יסוריו הקשים היו עֹנש האלהים על דם החכמים השפוך. אולם בעוד הוא נלחם עם יסוריו הקשים הוסיף לאהוב את החיים וקוה כי ירוח לו מחליו ובקש למצֹא תעלה. הוא עבר את הירדן להתרפא בחמי קלרהי^א)או קלירהי.. המים האלה נופלים אל ים־המלח והם מתוקים וטובים לשתיה. שם צוו עליו הרופאים לטבול את כל בשרו בשמן חם, אבל כשהושב בערֵבה (אמבטי) מלאה שמן, התעלף והפך את עיניו כמת. מהומה קמה בקרב המשרתים ולקול צעקתם שבה אליו רוחו. עתה נואש הורדוס מכל ישועה וצוה לחלק לאנשי־הצבא חמש מאות דרכמונים לאיש ואיש וכסף רב לשרי הצבא ולאוהביו.

ו׳ו. והורדוס שב אל יריחו וכבר גברה עליו מרה שחורה, עד אשר כמעט רצה להפיל את פחדו על המות בעצמו ולבו מִלא אותו לעשות תועבה נוראה: הוא צוה לאסוף את האנשים נשואי־הפנים מכל ארץ יהודה אל המקום הנקרא הִפּוֹדְרומוֹס (מקום מרוץ הסוסים)^ב)בלשון התלמוד והמדרש אפודרומין, לעֻמת זאת אצטדין (סטַדיון, כמראה אמפיתאטרון) הוא מקום התחרות הרצים, והמאבק עם החיות. וכו׳. ולתתם שם על מסגר, וקרא לאחותו שלֹמית ולבעלה אלֶכְּסא ואמר אליהם: ״ידעתי, כי יעשו היהודים חג ביום מותי. אולם יש לאל־ידי לתקן לי מספד — על־ידי אחרים — וגם לערוך לי קבורה מפֹארה, אם תרצו למלא אחרי מצותי. כאשר תצא נשמתי — תמהרו לקחת את האנשים העצורים ולהקיף אותם באנשי־צבא ולהמיתם, למען תתאבל עלי כל ארץ יהודה וכל בית ובית יבכה בעל־כרחו״.

ז׳ז. הורדוס צוה את הדבר הזה, והנה באו אגרות מאת הצירים, אשר שלח אל רומא, להודיעהו, כי אקמי הומתה במצות הקיסר ואנטיפטרוס נשפט למות [על־פי הקיסר] והם הוסיפו לכתוב, כי הקיסר ממלא את ידי האב לענוש את בנו ענש גלות, אם ירצה בדבר. הבשורה הזאת נתנה שמחה בלב המלך עד אשר הבליג על מחלתו מעט־קט. אבל תכף הציקו לו מחסור המזון והשעול החזק, ובעצמת מכאוביו אמר לשלוח יד בנפשו, למען החיש את מותו. הוא לקח תפוח ודרש לתת לו שַׂכין, כי כן היה מנהגו לחתוך את התפוחים ולאכלם, ואחרי־כן הביט לעברים, אם לא יהיה לו איש לשטן במעשהו, והרים את ימינו לתקוע את השכּין בלבו. אולם אחיאב בן־דודו קפץ אליו והשיב את זרועו אחור. ובחצר המלך קמה תכף מהומה גדולה כאלו כבר מת המלך, והשמועה הגיעה אל אנטיפטרוס והוא שמח ולבש עֹז וחִלה את פני השומרים עליו להתיר אסוריו ולשלחהו לחפשי בכסף רב. אולם ראש השומרים לא שלח אותו לחפשי, רק מהר לרוץ אל המלך ולספר לו את הדבר. והמלך התחזק על מחלתו וקרא בקול גדול לשלוח את שומרי ראשו ולהמית את אנטיפטרוס, ואת גופתו צוה לקבור בהורקניה. ואחרי הדברים האלה שִׁנה את צואתו עוד הפעם והקים את בכור בניו (החיים) ארכילאוס אחי אנטיפס ליורש כסא המלוכה ואת אנטיפס לנסיך (טֶטְרַרְכוֹס).

ח׳ח. ואחרי רצח (אנטיפטרוס) בנו חי עוד הורדוס חמשה ימים. ולקץ הימים האלה מת; מן היום אשר המית את אנטיגנוס ותפש בידו את השלטון עברו שלשים וארבע שנה, ומיום אשר בו הוקם למלך בידי הרומאים מלאו שלשים ושבע שנה, ורק אנשים מעטים הצליחו כמוהו ועשו חיל בכל מעשיהם. אף כי היה הדיוט במשפחתו, הגיע למלוכה והחזיק בה זמן רב כזה, ואחרי מותו צוה אותה ליוצאי חלציו. ורק בעסקי משפחתו היה הורדוס אֻמלל מאד. בטרם נודע דבר מותו לאנשי־הצבא יצאה שלֹמית עם בעלה ושלחה לחפשי את האסורים, אשר צוה המלך להמיתם, באמרה כי נחם הורדוס על דברו — ונתנה להם ללכת איש אל ביתו. וכאשר יצאו האנשים האלה בשלום, הודיעו (שלֹמית ובעלה) לאנשי־הצבא [את דבר מות הורדוס] והקהילו אותם עם יתר העם יחד לאסֵפה באמפיתיאטרון אשר ביריחו. ושמה יצא אליהם תלמי, אשר בידו הפקיד המלך את טבעתו עם חותמו, וברך את זכר המלך ונחם את העם, ואחרי זאת קרא את המכתב אשר השאיר המלך לאנשי־הצבא ובו בקש מהם לשמור את הברית ליורש מלכותו. וככלות תלמי לקרא את המכתב הזה הסיר את החותם מעל צואת המלך הנוספה^א)הצואה נקראה ביונית דִּיַּתֵּיקֵי (וכן גם במשנה) ותוספת־הצואה אֶפִּידִיַּתֵּיקֵי. וקרא אותה באזני העם. על־פיה קבל פיליפוס לנחלה את חבל ארֹגב (ארץ טרַכון) והארץ אשר מסביב ואנטיפס נמנה לנסיך, כדבר אשר אמרנו למעלה, וארכילאוס הוקם למלך, ואת ידיו מלא הורדוס להביא את טבעתו ואת תעודות הממשלה החתומות אל הקיסר, כי בידו העֹז והתֹּקף לקיֵם את צואת הורדוס כרצונו ועליו נטל לאַשֵׁר אותה, וביתר הפרטים השאיר הורדוס את דברי הצואה הראשונה.

ט׳ט. בקול תרועה ברכו האנשים את ארכילאוס ואנשי־הצבא נגשו אליו גדודים גדודים ואִתָּם יחד כל העם, להבטיחהו כי יהיו נאמנים בבריתו, וגם התפללו אל האלהים לשלום מלכותו. ארכילאוס לא חמל על כסף והוציא את כל יקר המלוכה לפאר את קבורת המת. מטתו היתה כֻלה זהב, משֻׁבּצת אבני־חפץ והמצע עליה נעשה תולעת שני, וממעל לו היתה גופת המלך מכֻסה ארגמן, ועל ראשה נזר הזהב ובימינה שרביט המלוכה. ומסביב לארון המת הלכו בני המלך והמון קרוביו ובראשם נושאי כליו (שומרי ראשו) גדוד התְּרַכִּים והגרמנים והגַלים, כֻּלם חגורי נשק כערוכים למלחמה. ולפניהם עברו יתר אנשי־הצבא בכל כלי נשקם, כֻּלם בסדר ישר, אחרי שרי הצבא וראשי הגדודים, ואתם יחד חמש מאות ילידי־בית הורדוס ועבדיו המשֻׁחררים נושאים קטֹרת בידם. גופת המלך הובלה כשבעים ריס עד הגיעהּ אל הורדיון^א)ההוצאה הישנה: כמאתים ריס. אולם ניזה תקן על־פי פרק כ״א, י שבעים ריס (שם מבֹאר, כי הוֹרדיון רחוקה מירושלים שבעים ריס). ויש חושבים כי מאתים ריס הם המרחק בין יריחו, ששם מת הורדוס, ובין הורדיון (דרך ירושלים)., ושם נקברה כמצות המת. ובזה כלו דברי ימי הורדוס.