מלחמת היהודים ב׳:י״בThe War of the Jews 2:12
א׳מבוכות רבות בימי קוּמַנּוּס. קוַדְרַטּוּס שם קץ להן. אגריפס עזב את כלקיס וקבל ממלכה גדולה ממנה.
א. ואחרי מות הורדוס, המושל בכלקיס, הקים קלודיוס את אגריפס בן אגריפס למלך בנחלת דודו, וביתר חלקי הארץ (באפרכיה) ירש קוּמַנּוּס את משרת הנציב אחרי אלכסנדרוס, ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים. כי למועד חג־המצות נאסף המון עולי־רגלים, ולמעלה מאולם (מסטיו) המקדש עמד גדוד הרומאים, כי כן היה דרכם לעמוד על המשמר מזֻינים כפעם בפעם בימי החגים ולשמור על המון הנאספים, לבל יצא ממנו דבר־מרד. והנה הרים אחד מאנשי־הצבא את בגדו והטה את גופו בקלון (כיוצא חוץ) והִפנה ליהודים את אחוריו והוציא קול כדרך האדם הנזקק לדבר. כל העם התרגז מאד בראותו זאת ודרש מקומנוס בקול צעקה לענוש את איש־הצבא. אולם בני־הנעורים, אשר לא יכלו לכבוש את יצרם, והנרגנים בטבעם מקרב ההמון יצאו לקרב והרימו אבנים והשליכו אותן אל אנשי־הצבא. וקומנוס פחד פן ישתער עליו כל העם, ושלח אנשי־חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי־הצבא באולמים, נפלה אימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר־הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומתו. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה.
א. ואחרי מות הורדוס, המושל בכלקיס, הקים קלודיוס את אגריפס בן אגריפס למלך בנחלת דודו, וביתר חלקי הארץ (באפרכיה) ירש קוּמַנּוּס את משרת הנציב אחרי אלכסנדרוס, ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים. כי למועד חג־המצות נאסף המון עולי־רגלים, ולמעלה מאולם (מסטיו) המקדש עמד גדוד הרומאים, כי כן היה דרכם לעמוד על המשמר מזֻינים כפעם בפעם בימי החגים ולשמור על המון הנאספים, לבל יצא ממנו דבר־מרד. והנה הרים אחד מאנשי־הצבא את בגדו והטה את גופו בקלון (כיוצא חוץ) והִפנה ליהודים את אחוריו והוציא קול כדרך האדם הנזקק לדבר. כל העם התרגז מאד בראותו זאת ודרש מקומנוס בקול צעקה לענוש את איש־הצבא. אולם בני־הנעורים, אשר לא יכלו לכבוש את יצרם, והנרגנים בטבעם מקרב ההמון יצאו לקרב והרימו אבנים והשליכו אותן אל אנשי־הצבא. וקומנוס פחד פן ישתער עליו כל העם, ושלח אנשי־חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי־הצבא באולמים, נפלה אימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר־הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומתו. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה.
1
ב׳ב. ואחרי הפרענות הזאת קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שֹׁד. כי בדרך המלך על־יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סּטֶפַנּוּס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו את כֻּלהּ. קומנוס שלח את אנשי־צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השֹׁד וצוה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עון על אשר לא רדפו אחרי השודדים לתפשם. ואחד מאנשי־הצבא מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאלו היתה כל ארצם לנגדם למאכֹלת אש. לבשורה הראשונה נזעקו כלם ברוח קנאתם הרַבָּה לקדשיהם וכחצים עפים מכלי־קלע רצו אל קיסריה, לחלות את פני קומנוס, לבל ימנע את מעשה־נקמתו באיש, אשר הִרבה לחרף את אלהיהם ואת תורתם. הנציב הבין, כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפַיס את רוחו, ועל־כן גזר להביא את איש־הצבא ולהעלות אותו לגרדֹם בין מערכות המתלוננים עליו. והיהודים שבו אל עריהם.
2
ג׳ג. וכעבור זמן קצר פרצה מריבה בין בני הגליל ובין השמרונים, כי בקרבת הכפר גֶּנָהא)כנראה: גנים, עין־גנים, בנחלת יששכר לפנים, עכשו ג׳נין., בעמק הגדול אשר בארץ שמרון, עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחֹג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרוֹנים. ונשואי־הפנים אשר בקרב השמרונים הלכו אל קומנוס והתחננו אליו לקַדם את הפֻּרענות הגדולה ולנסוע אל ארץ הגליל, לעשות נקמה במחוללי הרצח, כי רק בדבר הזה יחדל ההמון להלחם. אולם קומנוס דחה את תחנוני האנשים מפני צרכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח־נפש.
3
ד׳ד. ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי־הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, באין מפקד־מלחמה, ולא שמעו לקול טובי העם, אשר מנעום מעשות הדבר. ובקרב ההמון התערבו גם שודדים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס, הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים (עקרבתא) והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש.
4
ה׳ה. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר, ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמו אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושד, ומרי־הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם. טובי השמרונים הלכו אל צור לבקש מאוּמִידִיּוּס קְוַדְרַטּוּס, והוא נציב סוריה בימים ההם, כי יריב את ריבם ולנקם במחריבי ארצם. אבל גם נכבדי היהודים ובראשם יונתן בן חנן הכהן הגדול באו שמה ואמרו, כי מאת השמרונים יצאה המהומה הזאת ומידם בא הרצח, ובפשע קומנוס קרו המעשים הרעים, כי מאן לענוש את החיבים בדם הנרצח.
5
ו׳ו. קוַדרטוס הטיל על שני הצדדים לחכות עד אשר יבוא אל מקומותיהם ויחקור היטב את כל הדבר, ואחרי־כן בא אל קיסריה וצוה מיד להוקיע על צלבים את האנשים אשר נפלו בשבי קומנוס. ומשם נסע אל לוד ושם הטה אזנו עוד הפעם לתלונות השמרונים וצוה להביא אליו שמונה עשר מן היהודים, אשר שמע עליהם, כי לקחו חלק במלחמה, והתיז את ראשיהם בגרזן. ועל שנים מראשי היהודים עם הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן ועוד אחדים מנשואי־הפנים בקרב היהודים צוה לנסוע אל הקיסר, וכמו כן שלח אליו גם את אנשי השם מבין השמרונים. מלבד־זאת פקד גם על קומנוס ועל צֶלר שר־האלף לנסוע באניה אל רומא, להצדיק מעשיהם לפני קלודיוס. וככלותו את הדבר נסע מלוד אל ירושלים בעצם חג המצות ודאה את העם חוגג את המועד במנוחה, ושב אל אנטיוכיה.
6
ז׳ז. וברומא שמע הקיסר את דברי קוּמַנּוּס והשמרונים וגם אגריפס (הצעיר) נמצא שם והתנדב לעזור ליהודים בריבם, בראותו כי רבים מגדולי הרומאים תומכים בידי קומנוס. והקיסר הרשיע את השמרונים במשפט וצוה להמית שנים מראשיהם ואת קומנוס הגלה בעונו ואת צֶלֶר שלח בנחֻשתים אל ירושלים וצוה להסגירו בידי היהודים, להתעלל בו ולסחוב אותו דרך כל העיר ולכרות את ראשו.
7
ח׳ח. ואחרי הדברים האלה שלח הקיסר את פֶלִכְּס אחי פַּלַּסא)פַּלַּס היה עבד משֻׁחרר ואחד מראשי השליטים ברומא בימי קלודיוס. לנציב ביהודה ובשמרון ובגליל ובעבר הירדן. ואת אגריפס העביר ממלכותו אשר בכלקיס ונתן לו ממלכה גדולה ממנה, כי מסר בידו את כל הארץ (אפרכיה), אשר היתה לפיליפוס לפנים, את חבל ארגֹב (טרכון) ואת הבשן ואת הגולן, ועוד הוסיף על אלה את מלכות ליסניס ואת חבל הנסיכות (טטררכיה) אשר היה לוַרוס. קלודיוס מת אחרי עמדו בראש הממשלה שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ועשרים יום, ועזב את הממשלה בידי יורשו נירון, כי בנכלי אשתו אַגְרִיפִינה הקים אותו על נחלת השלטון, אף כי היה לו בן יוצא ירכו, הוא בְּרִיטַנִּיקוּס, אשר נולד לו ממֶסַּלִּינָה אשתו הראשונה, ובת היתה לו ושמה אוֹקטַוִּיָּה ואותה נתן לאשה לנירון. גם פַּיְטִינָה אשתו ילדה לו את אַנְטוֹנִיָּה.
8