מלחמת היהודים ב׳:י״דThe War of the Jews 2:14
א׳פֶסְטוּס ירש את משרת פלִכּס, ואחרי־כן בא אַלְבִּינוּס במקומו, ואחריו פְלוֹרוּס, אשר הכריח באכזריותו את היהודים למלחמה.
א. פֶסְטוּס ירש את משרת הנציב מפלִכּס ושקד לשרש את הספחת, אשר הרבתה לפשות בארץ. הוא תפש רבים מן השודדים והמית מהם לא מעט. אולם אַלְבִּינוּס, אשר קם לנציב אחרי פסטוס, לא הלך בדרכיו ולא נבצר ממנו כל דבר־נבלה, ונקל היה בעיניו לנהג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף־חמסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עֹל המסים, כי עוד מלאו לבו לקרֹא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שֹׁד, בקחתו כֹּפר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתֵּת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים. לדבר הזה הוסיפו דורשי־המהפכה בירושלים אֹמץ והעזו פנים, כי אדיריהם הטו את לב אַלבּינוס בשֹׁחד עד אשר נתן להם להפיח את אש המרד באין מכלים דבר. וחלק העם, אשר לא מצא חפצו בחיי־מנוחה ושלום, נטה אחרי הנרגנים האלה אנשי ברית אלבינוס, וכל איש נבל אסף לו גדוד והתיצב בראשו כראש־שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים. ועל העשוקים הוטל לתת בעפר פיהם, תחת לצעוק חמס, כי האנשים, אשר לא פגעה בהם הרעה, פחדו, פן תהיה גם אחריתם מרה, והחניפו לרשעים אנשי־מות. ומחסום הושם לפי כל איש, לבל ידבר כאשר עם לבבו, ועריצים רבים רדו בזדון, וזרע החרבן העתיד נשלך אל האדמה.
א. פֶסְטוּס ירש את משרת הנציב מפלִכּס ושקד לשרש את הספחת, אשר הרבתה לפשות בארץ. הוא תפש רבים מן השודדים והמית מהם לא מעט. אולם אַלְבִּינוּס, אשר קם לנציב אחרי פסטוס, לא הלך בדרכיו ולא נבצר ממנו כל דבר־נבלה, ונקל היה בעיניו לנהג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף־חמסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עֹל המסים, כי עוד מלאו לבו לקרֹא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שֹׁד, בקחתו כֹּפר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתֵּת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים. לדבר הזה הוסיפו דורשי־המהפכה בירושלים אֹמץ והעזו פנים, כי אדיריהם הטו את לב אַלבּינוס בשֹׁחד עד אשר נתן להם להפיח את אש המרד באין מכלים דבר. וחלק העם, אשר לא מצא חפצו בחיי־מנוחה ושלום, נטה אחרי הנרגנים האלה אנשי ברית אלבינוס, וכל איש נבל אסף לו גדוד והתיצב בראשו כראש־שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים. ועל העשוקים הוטל לתת בעפר פיהם, תחת לצעוק חמס, כי האנשים, אשר לא פגעה בהם הרעה, פחדו, פן תהיה גם אחריתם מרה, והחניפו לרשעים אנשי־מות. ומחסום הושם לפי כל איש, לבל ידבר כאשר עם לבבו, ועריצים רבים רדו בזדון, וזרע החרבן העתיד נשלך אל האדמה.
1
ב׳ב. אף כי היה אלבינוס איש־חמס אשר כזה, בא אחריו גֶּסִיּוּס פלוֹרוּס והראה לדעת, כי למולו גם אַלְבִּינוּס לצדיק גדול יחשב. כי אלבינוס עשה את מעשיו במשאון והצניע ללכת בדרכי רשעתו, וגסיוס התפאר בתועבותיו לעיני כל העם ועשה את מעשהו כתלין שלוח להוציא משפט החַיָּבים ולא נבהל מכל שֹׁד ורצח ומכל עול וחרפה. במקום הרחמים היה רשע אכזרי ובמעשי הנבלה לא ידע בֹּשת. ואיש לא הבין כמוהו לכסות את פני האמת בשקריו ולמצא דרכי ערמה ומזִמה למעשי נכליו. ונקל היה בעיניו לקחת בצע מאיש ואיש, כי נִצל ערים שלמות והשחית קהלות רבות וכמעט העביר קול בכל הארץ, כי הרשות נתונה לכל איש לגזול גזל כאַות נפשו, אם יקבל (פלורוס) חלק מן החמס. בתאות בצעו הֵשַׁם מחוזות שלמים ורבים עזבו את נחלת אבותיהם וברחו אל מדינות זרות.
2
ג׳ג. וכל הימים אשר ישב הנציב הראשי צֶסְטִיּוּס גַּלּוּס בסוריה לא נועז איש לשלוח אליו צירים לצעוק חמס על מעשי פלורוס. אך בבוא גלוס אל ירושלים למועד חג המצות הקיפו אותו כל בני ההמון הגדול, אשר לא מעט מספרו משלש מאות רבואא)על־דבר המספר הגדול הזה עיין עוד להלן, ספר ו, ט, ג., וחִלה את פניו לרחם על מצוקות העם וגם צעק לפניו על פלורוס, כי הוא מחריב העם. פלורוס היה באותו מעמד, כי עמד על־יד צסטיוס והקשיב לצעקות העם בצחוק לעג שאנן. וצסטיוס השקיט את סערת העם והבטיחהו, כי יהפוך את לב פלורוס לטובה עליהם בעתיד, ואחרי זאת שב אל אנטיוכיה. ופלורוס שלח אותו עד קיסריה, למען אחז את עיניו וכבר חשב בלבו להסית את העם למעשי־מלחמה, בהבינו כי רק בדבר הזה יוכל לכסות על עלילות רשעתו. הוא ידע, כי בעת שלום יהיה עליו להזהר, פן ילכו היהודים אל הקיסר להתלונן על מעלליו, אולם אם יעלה בידו להפיח מרד בקרבם, תשכיח הרעה הגדולה את אשמותיו הקטנות. ולמען סכסך את העם ברומאים העלה פלורוס את סאת מצוקותיו מיום ליום.
3
ד׳ד. ובימים ההם נצחו היונים אשר בקיסריה במשפט הקיסר נירון והביאו בידיהם את פתשגן כתב גזר־דין הקיסר, כי להם תֵּאות הממשלה בעיר, והדבר הזה היה ראשית המלחמה, בשנת שתים־עשרה לשלטון נירון, היא שנת שבע־עשרה למלכות אגריפסא)שנת ג״א תתכ״ו (66 למנין הנהוג)., בחדש ארטמיסיוס (אִיָּר), אם גם סבת המלחמה לא יאתה לצרות הגדולות אשר יצאו ממנה, וזה הדבר: ליהודים היושבים בקיסריה היה בית־כנסת במקום אחד, אשר אדוניו היה יוני מקיסריה. והיהודים בקשו כל הימים לקנות את המקום להם לאחֻזה וגם אמרו לשלם כסף יתר מדי שויו, אולם היוני השיב את פני היהודים בבוז ולמען הרעימם החל להקים בחצרו בנינים חדשים ויִסד שם בתי־חרשת והשאיר ליהודים משעול צר, אשר קשה היה לעבור בו. לראשונה התנפלו קצרי־הרוח אשר בקרב היהודים על עושי המלאכה, להשבית את העבודה. אולם פלורוס מנע אותם בחֹזק־יד מהמעשה הזה. במבוכה הזאת פנו אל פלורוס ראשי היהודים ואתם יוחנן המוכס (חוכר המסים) והבטיחוהו, כי ישלמו לו שמונה ככרי כסף, אם יעצור את המלאכה. פלורוס הבטיח אותם, כי ימלא את כל חפצם, אם יקבל את הכסף, אך כאשר הגיע הכסף לידיו עזב את קיסריה ויצא אל סבסטי והשאיר את בעלי הריב לעשות כטוב בעיניהם, כאלו מכר ליהודים בכסף את הרשות להלחם בשונאיהם ככל אות נפשם.
4
ה׳ה. ולמחרת היום, ביום השבת, כאשר נאספו כל היהודים בבית־הכנסת, יצא איש מחרחר ריב מקרב היונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח עם פיו למטה והציג אותו לפני מבוא בית־הכנסת וזבח עליו צפרים לקרבן. בדבר הזה חרף את היהודים מאד, כי חלל את חֻקי תורתם וטִמא את המקום. נכבדי היהודים והמיֻשבים בדעת אמרו, כי עליהם לפנות בדבר המריבה הזאת אל הנציב. אולם רוח אוהבי־המחלֹקת ובני־הנעורים היתה כאש בוערת והם מהרו להלחם באויביהם. ולעֻמתם התיצבו היונים במערכה, כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם, וכמעט התחולל קרב בין שני המחנות. ויוקונדוס שר הרוכבים, אשר צֻוה לעמוד בפרץ, נגש אל המקום ולקח את הסיר ונסה להשבית את הריב. אולם עצתו הטובה שבה ריקם מפני זדון היונים יושבי קיסריה, והיהודים מהרו לקחת את ספרי התורה ולצאת אל נרבתא — היא אחת אחֻזותיהם במרחק ששים ריס מקיסריה. שנים־עשר מטובי היהודים ואתם גם יוחנן (המוכס) באו אל פלורוס לסבסטי והתאוננו על המעשים אשר נעשו ובקשו עזרה ממנו וגם הזכירוהו בלשון כבוד את דבר שמונת ככרי הכסף. וכשמוע זאת פלורוס שם את האנשים במאסר, בהתגוללו עליהם כי הוציאו את ספרי התורה מקיסריה.
5
ו׳ו. ולשמע הדבר הזה מרה נפש כל העם אשר בירושלים מאד, אולם עוד כבשו את כעסם הפעם. אך פלורוס התמכר להפיח את אש המלחמה. הוא שלח אל בית־המקדש והוציא משם שבעה־עשר ככר, בטענו כי הם דרושים לקיסר. מיד קמה מבוכה בקרב העם ומכל עברים מהרו המונים אל בית־המקדש ובצעקות עד לב השמים קראו בשם הקיסר והתחננו אליו להצילם מרשעת פלורוס, ואחדים מחפֵצי־המרד שפכו חרפות וגדופים על פלורוס והביאו סל (של צדקה) ובקשו פרוטות למענו, כי הוא עני ואביון. אבל לשמע הדברים האלה לא נטה פלורוס מדרך בצעו ועוד הוסיף להתעבר ולבקש כסף־חמסים. ותחת ללכת אל קיסריה ולכבות את אש המלחמה אשר יצאה משם ולבער את כל סבות המהומה — כי הלא קבל את שכרו על הדבר הזה — מהר לעלות על ירושלים בצבא רוכבים ורגלים, למצֹא שלל רב לעצמו בנשק הרומאים ולתת את פחדו ואימתו על־פני כל יושבי העיר.
6
ז׳ז. והעם אמר להפר את כעס פלורוס בעוד מועד ויצא לקראת אנשי־הצבא בברכה וגם רצה לקבל את פני פלורוס בכבוד רב. אולם הוא שלח לפניו את קַפּיטוֹן שר־המאה עם חמשים רוכבים וצוה את יושבי ירושלים, כי ישובו אל בתיהם ולא יעזו את פניהם לסובב בכחש אהבתם את האנשים, אשר זה לא כבר חרפו אותם בקלון ובוז. הן אם בעלי נפש הם — הלא יאות להם לבוז לו גם בפניו ולהוכיח לא באמרי פיהם בלבד, כי־אם גם בפֹעל כפיהם, כי הם אוהבים את החֹפש. ההמון נבהל לדברים האלה, וגם רוכבי קפיטון קפצו אל תוכו, והיהודים נפוצו טרם הספיקו לברך את פלורוס לשלום ולהראות לאנשי־הצבא את אֹמן רוחם. הם שבו לבתיהם והלילה עבר עליהם בפחד ובשברון־לב.
7
ח׳ח. ופלורוס לן בלילה ההוא בארמון המלך, ובבֹּקר הקים בימה לפני הארמון וישב עליה לכסא משפט. הכהנים הגדולים וראשי העם ונשואי הפנים אשר בעיר באו אליו ונצבו לפני הבימה ופלורוס צוה עליהם להסגיר בידו את חורפיו ואמר להם, כי יקח את נקמתו מהם, אם לא יביאו אליו את החַיָּבים. טובי העם הודיעוהו, כי העם הוא רודף שלום, ובקשו ממנו לסלוח לעון האנשים אשר לא שמרו לשונם, כי לא יפלא הדבר, אם נמצא בהמון רב כזה אנשים עזי־נפש אחדים וצעירים נבערים מתבונה, ואין לאל־ידם להבדיל את החַטאים, כי כבר נחם כל איש על אשמתו והוא מכחש בדבר אשר עשה, ואם הוא (פלורוס) דורש באמת ובתמים לחזק את השלום בקרב העם ולהציל את העיר למען הרומאים, עליו לשים לב לרבים הנקיים מאשם ולהעביר בגללם את עון המעטים ולא להרגיז את כל העם הגדול הרודף שלום באשמת נבזים אחדים.
8
ט׳ט. לדברים האלה חרה אף פלורוס מאד וקרא בקול אל אנשי־הצבא לבֹז את השוק העליון ולהמית את כל הנמצאים שם. באהבת בצעם שמחו אנשי־הצבא לפקֻדת הנציב ובזזו את המקום אשר נשלחו אליו וגם פרצו בכל הבתים ושחטו את יושביהם. ברחובות העיר נחפזו האנשים לברוח והנתפשים נרצחו באכזריות חמה, ולא היה שֹׁד ורצח אשר לא עשו הרומאים ביום ההוא. אנשי־הצבא תפשו אזרחים אוהבי־שלום והביאו אותם אל פלורוס והוא צוה לדוש את בשרם בשוטים ולהוקיעם על צלבים. ומִספר כל הנהרגים ביום ההוא, האנשים והנשים והטף, היה שלשת אלפים ושש מאותא)ככה בכל ההוצאות הישנות, ובהוצאות ניזה: שש מאות ושלשים.. ואת סאת הפרענות הגדילה עוד אכזריוּת הרומאים, אשר לא נראתה עוד כמוה, כי נועז פלורוס לעשות דבר, אשר לא עולל עוד איש לפניו: הוא צוה להלקות לפני הבימה אנשים ממעמד הרוכבים ולהוקיעם על צלבים, אף כי האנשים היהודים האלה נשאו משרת כבוד בקרב הרומאים..
9