מלחמת היהודים ב׳:כ״אThe War of the Jews 2:21

א׳יוחנן איש גוש־חלב ונכליו ומעשי יוסף להפר את מזמותיו. יוסף השיב אליו ערים אחדות, שמרדו בו.

א. ככה הוציא והביא יוסף את יושבי הגליל, אך איש־מזמות מעיר גוש־חלב ושמו יוחנן בן לוי קם לו לשטן. הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל, אשר קנו להם שם במעשי נבלה כאלה^ב)דברי המקור נשמעים לשני פנים. ויש מי שתרגם: ״הוא היה ערום ונוֹכל מכל אנשי־השם (גדולי הארץ, נשואי הפנים) במעשי הנבלה האלה״, כלומר, מיתר גדולי הגליל אנשי־ריבו של יוסף (יוסטוס, יהושע בן צפיא ועוד).. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חֹסר־הכסף לשטן למזמות רשעו. הוא היה משכיל על־דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למדה טובה, ובה נהג גם בהליכותיו עם אוהביו היקרים. הוא ידע להתחפש כאיש אוהב הבריות, אולם למען בצעו נקל היה לו לשפוך דם אדם כמים, ותמיד בקש גדולות לנפשו, ולמען השיג את משאת־נפשו עולל מעשי רשע נבזים. לפנים היה שודד יחידי, ואחרי־כן מצא לו חבר־משחיתים, אשר לא היו רבים במספרם בתחלה, אך גדלו ועצמו מיום ליום, ועינו היתה פקוחה, לבל יבוא בסודו איש, אשר יתָּפש בכף על־נקלה, ורק אנשים חזקים בכח גופם ואמיצי־רוח ויודעי־מלחמה אסף אליו, עד אשר התלקטו אליו ארבע מאות איש, ורֻבּם פליטי ארץ הצורים והכפרים אשר בה, ובראש האנשים האלה מִלא את כל הגליל חמס ונתן את פחדו על הרבים, אשר חכו באימה למלחמה הבאה.

ב׳ב. יוחנן בקש להיות שר־צבא (בגליל) ועוד הלך בגדולות מאלה, אולם מחסור הכסף לא נתן לו להפיק את מזמתו. ובראותו, כי יוסף אוהב אותו מאד על כשרון מעשהו, דבר על לבו למלא את ידו לבנות את חומת עירו, ובדבר הזה אסף כסף רב, אשר נגשׂ את העשירים, ואחרי זאת חבל עצת ערומים: בדעתו, כי כל היהודים היושבים בסוריה נזהרים מן השמן אשר לא נעשה בידי אחיהם, קבל רשות [מיוסף] לשלוח אליהם שמן אל הגבול. הוא שלם במטבע הצורים, אשר מחירו ארבעה [דרכמונים] אַתּיקים^א)בכסף של אַתִּיקי. לכל ארבעה הינים ומכר במחיר זה חצי ההין, והנה ארץ הגליל היא ארץ זבת שמן, והשנה ההיא היתה שנת ברכה ויוחנן לבדו שלח שמן רב אל המקומות אשר היה שם מחסור, ועל־כן אסף לו כסף רב עד לאין־מִספּר. ומיד פזר מכספו לרעת האיש, אשר נתן לו לשלוח את ידיו בסחורה. הוא חשב, כי בהורידו את יוסף ממשמרתו יעלה בידו להשתרר על ארץ הגליל, ועל־כן צוה את השודדים אשר עמו להרבות מעשי חמס ושֹׁד, למען תרבה השערורה בקרב הארץ, ואז יוכל להתנפל מן המארב על ראש הגליל בצאתו לעזרת הסובלים ולהכותו נפש, או להבאיש את ריחו בעיני יושבי הארץ, אם לא ישים את לבו למעשי השודדים. ואחרי־כן הפיץ ממרחק את השמועה, כי יוסף אומר למסור את הארץ בידי הרומאים. ועוד עלילות רבות עשה, להוריד את האיש מגדֻלתו.

ג׳ג. ובימים ההם יצאו צעירים אחדים בני כפר דבתרתה (דַּבַּרִתָּה), מן הצופים אשר הציג יוסף בעמק הגדול (בעמק יזרעאל), ושמו אורב לתלמי, נאמן בית אגריפס וברניקי, וגזלו ממנו את כל הכבודה, אשר הוליך עמו, ובה היו בגדים יקרים למכביר וגביעי כסף רבים ושש מאות זהב. הם לא יכלו לחלק את הגזלה ביניהם בסתר והביאו את כל השלל ליוסף אל טריכי. הוא הוכיח אותם על מעשה החמס שעשו לאנשי המלך והניח את כל השלל בידי חנני, הנכבד בכל יושבי טריכי, ואמר בלבו להשיב את הגזלה לבעליה בשעת הכֹּשר. אולם הדבר הזה הביא על יוסף רעה גדולה. כי כאשר נוכחו החומסים לדעת, כי לא יקבלו חלק מן המלקוח, קצפו על יוסף מאד, וגם הבינו את מחשבתו, להשיב את יגיע כפיהם למלכים, להתרצות אליהם. על־כן ברחו החומסים בלילה אל הכפרים והודיעו את כל יושביהם, כי בגד יוסף בהם. והמהומה הקיפה גם את הערים הקרובות ולפנות בֹקר באו במרוצה כעשר רבבות אנשים מזֻינים אל טריכי להִנקם ביוסף. וההמון הגדול הזה נאסף במקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין), אשר בטריכי, והרים קול צעקה בחרי־אף: אלה צעקו להוריד את יוסף ממשרתו ואלה דרשו לשרוף את הבוגד באש. ואת חמת ההמון חזקו עוד יוחנן (בן לוי) ואיש אחד ושמו יהושע בן צפיא (סַפְּפִיס), ראש העיר טבריה בימים ההם. ואוהבי יוסף ושומרי ראשו נבהלו מחמת ההמון ונמלטו כלם אל נפשם, מלבד ארבעה אנשים. יוסף ישן עוד שנתו ונֵעור כאשר נגשו האנשים לשלוח אש בבית. וארבעת עבדיו הנאמנים יעצו אותו לברוֹח. אולם יוסף לא שׂם את לבו לדבר אשר נשאר עזוב באין מֵגֵן עליו וגם לא ירא את המון הקושרים הרבים. הוא קרע את בגדיו ושׂם אפר על ראשו והטה את ידיו לאחור וקשר את חרבו מגבו וקפץ אל ההמון. ולמראה הדבר הזה חמלו עליו קרוביו ואוהביו ואנשי טריכי יותר מכלם. ואולם האנשים אשר באו מחוץ לעיר וגם האנשים הקרובים, אשר לא יכלו לשאת את יוסף, הוסיפו לקלל אותו ודרשו ממנו להוציא אליהם כרגע את כסף הצבור ולהודות על הברית אשר כרת [עם שונאיהם] בבגד. כי בהביטם אל מראה יוסף האמינו, שלא יכחש בדברים אשר נחשד בהם, אחרי אשר עשה את הדבר לעורר רחמיהם, למען יסלחו לחטאתו. אולם באמת השפיל יוסף את עצמו בתחבולה, כי התחכם לסכסך את המתעברים בו איש באחיו למען הדבר אשר העלה את חרון אפם. הוא הבטיח אותם להודות על כל מעשיו, וכאשר נתנו לו האנשים לדבר, קרא אליהם: ״את הכסף הזה לא רציתי לשלוח אל אגריפס וגם לא אמרתי למצֹא בו חפץ לנפשי, כי לא יכֹלתי לחשוב את איש־ריבכם לאהוב־נפשי ואת נזק הכלל — לשכר לעצמי. למענכם עשיתי זאת, בני טריכי, בראותי כי אין לעירכם כל משגב ומחסה, על־כן אמרתי להוציא את הכסף הזה למבנה חומותיכם. ואמנם יראתי את יושבי טבריה ואת בני יתר הערים, פן ילטשו את עיניהם אל השלל, ובחרתי להסתיר אצלי את האוצר, למען אוכל לבנות את החומה. ואם לא ימצא הדבר חן בעיניכם, הוצא אוציא אליכם את הכסף המובא ואתן לכם לבז. והנה אני יעצתי טוב עליכם — ואתם צאו ועשו שפטים בשוחר טובתכם!״

ד׳ד. לדברים האלה הריעו יושבי טריכי לקראת יוסף בקול ברכה, אולם בני טבריה ויתר הערים החלו לחרף אותם ולבַעֲתָם. אלה ואלה עזבו את יוסף לנפשו ורבו ביניהם. ויוסף התחזק עתה ברבות אנשי שלומו, כי מספר בני טריכי היה כארבעים אלף, והוא פנה אל כל הנאספים לדַבּר עמם כאשר עם לבבו, ויִסר אותם בדברים קשים על פחזותם והבטיח אותם, כי בכסף הנמצא יבנה את חומת טריכי וגם ישים את לבבו להמציא חסות ליתר הערים, כי לא יחסר כסף, אם תהיה עצת שלום ביניהם בדבר הוצאת הכסף, ולא ירגזו באיש המוצא להם מקור לכסף.

ה׳ה. וככה סבב יוסף את האנשים בכחש, ורֹב ההמון שב לביתו, אף כי היה סר וזעף. רק אלפים אנשים חגורי חרב אמרו להתנפל על יוסף, אולם הוא מהר להמלט אל ביתו, והם סבבו את הבית בדברי־אימים. נגד האנשים האלה חבל יוסף עצת מרמה חדשה. הוא עלה על גג ביתו והשקיט את השאון בתנופת יד ימינו וקרא אל האנשים, כי אינו מבין מה הם דורשים ממנו, כי בתוך הקולות והשאון אינו יכול לשמוע דבר, אולם הוא נכון למלא את כל משאלותיהם, אם ישלחו לו אנשים נבחרים אל הבית פנימה, לדבר עמו במנוחה. לשמע הדבר הזה באו אל הבית טובי האנשים וראשיהם. והוא משך אותם אל קרן פנת הבית ואחרי־כן צוה לסגור את שער החצר ולדוש את בשרם בשוטים, עד אשר נחשפו מעיהם. וההמון עמד מסביב וחשב, כי האריכו האנשים הבאים אל הבית בדברי עצומותיהם. ופתאם צוה יוסף לפתוח את שערי החצר ולהוציא משם את האנשים הטובלים בדמם. ולדבר הזה נבהלו האנשים הנותנים עליו את פחדם והשליכו מעליהם את נשקם ונמלטו על נפשם.

ו׳ו. אחרי הדברים האלה גדלה עוד קנאת יוחנן והוא טמן עוד הפעם פח לרגלי יוסף. הוא התחפש כאיש חולה ובקש את יוסף במכתב לתת לו להתרפא במימי טבריה. ויוסף לא הבין את מחשבתו הרעה וכתב אל פקידי העיר (טבריה) לקבל את פני יוחנן בכבוד ולספק לו את כל צרכיו. יוחנן הפיק את רצונו מדבַר יוסף וכעבור שני ימים פִּתָּה את אנשי העיר בדברי כחש ובשֹׁחד למרוד ביוסף. ושילא (סילס), אשר הפקידהו יוסף לשמור על העיר, שמע את הדבר ומהר לכתוב אליו על מעשה המזמה. וכאשר קבל יוסף את המכתב, יצא חיש ממקומו ונסע כל הלילה ולעת עלות השחר בא אל טבריה, וכל המון יושבי העיר יצא לקראתו, ויוחנן חשד ביוסף, כי למענו בא אל העיר, ובכל־זאת שלח אליו בידי אחד ממכיריו, לכחש לו על־דבר מחלתו ולאמר, כי הוא שוכב במטה, ועל־כן אינו יכול לצאת אליו ולכבדהו. וכאשר הקהיל יוסף את בני טבריה אל האצטדין ונִסָּה לדַּבּר אתם על השמועה אשר הגיעה לאזניו, שלח יוחנן שמה אנשי־צבא מזֻינים וצוה עליהם להמית את יוסף, וכאשר חשפו האנשים את חרבותיהם, ראה אותם העם והרים קול צעקה. ולשמע הצעקה פנה יוסף לאחוריו ובראותו את להבות החרבות השלופות לשחטו קפץ למטה אל החוף — כי עמד על תל גבוה שש אמות לדבר משם אל העם — וירד מהר אל אחת הסירות העומדות שם ונמלט עם שני שומרי ראשו אל תוך היאור (ים כנרת).

ז׳ז. ואנשי צבא יוסף לקחו את נשקם מהר ויצאו להִלחם במבקשי נפשו. ויוסף פחד, פן תתלקח לרגלי הדבר הזה מלחמת־אחים, אשר תחריב את כל העיר בעון מתי־מספר, ושלח ציר אל אנשי־הצבא להודיעם, כי ידאגו רק להגן על נפשם ולא ימיתו גם לא יחרפו אחד מן החַיָּבים. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ושבו למנוחתם, אולם יושבי הארץ אשר מסביב שמעו על־דבר המזמה ועל־דבר יועץ הרע ונאספו להכות את יוחנן, והוא מהר להמלט אל גוש־חלב, עיר אבותיו. ומכל ערי הגליל נהרו אל יוסף רבבות אנשים מזֻינים והודיעו בקול, כי באו להלחם ביוחנן, החורש און על כל העם, ולשרוף עליו את העיר, אשר נתנה לו מנוס ומחסה בקרבה. ויוסף ענה אותם, כי הוא מקבל ברצון את אותות אהבתם, ושִׁכֵּך את חמתם, כי בחר לו לכבוש את אוהביו בחכמה ולא רצה להכותם נפש. ואחרי אשר נודעו לו שמות האנשים, אשר התקשרו עליו יחד עם יוחנן בכל עיר ועיר, — כי בנפש חפצה גלה העם את שמותיהם, — שלח אליהם צירים להזהירם, כי יֵצא לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם באש עליהם ועל בני משפחתם, אם לא יעזבו את יוחנן בעוד חמשה ימים, ובדבר הזה הִטה מאחרי יוחנן חיש מהר כשלשת אלפים איש והם באו אליו ופרקו את כלי־נשקם והניחום לרגליו. וליוחנן נשארו רק כאלפַּים איש — וכֻלם פלטים מארץ סוריה, והוא שב להתנכל במסתרים על יוסף, אחרי אשר לא יכול לו לעיני השמש. הוא שלח בלאט מלאכים אל ירושלים להכות את יוסף בלשון, כי אסף לו חיל לריב, וגם הוציא קול, כי לא יארכו עוד הימים ויוסף יבוא בשערי העיר (ירושלים) להיות שם למושל עריץ, אם לא יֻתַּן עליו משמר. העם היושב בירושלים הבין את עלילות יוחנן ולא שׂם לב אל דבריו, אולם טובי העם, אשר קנאו ביוסף, ואחדים מראשי הממשלה (בירושלים) שלחו בסתר כסף אל יוחנן לאסוף לו שכירים ולהלחם ביוסף וגם נמנו וגמרו ביניהם להוריד אותו (את יוסף) ממשרת ראש־הצבא, ובראותם, כי בגזרת פיהם לבד לא ישיגו את חפצם, שלחו אלפים וחמש מאות אנשי־חיל מזֻינים ועליהם את יועזר בן נומיקוס ואת חנניה בן צדוק^א)לעיל, פרק יז, נחשב חנניה בן צדוק בין הקנאים הראשונים, אנשי אלעזר בן חנניה (אחד הצירים אשר כרתו את הברית עם מטיליוס), ובספר חיי יוסף (לט) מבֹאר, כי חנניה השלוח אל יוסף היה מן הפרושים ושם אביו לא נזכר. ואת שמעון ויהודה בני יונתן, — כלם אנשים מטיבים לדַבּר, — להטות את לב העם מאחרי יוסף ולדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו, כאשר יבוא אליהם ברצון, או גם להלחם בו, אם יַקשה את לבו להחזיק במשרתו. אוהבי יוסף [אשר בירושלים] כתבו אליו, כי נשלח צבא אל הגליל, אולם את שרש הדבר לא הודיעוהו, יען אשר נועצו שונאיו עליו בסתר. ועל־כן לא הקדים יוסף להזהר. ארבע ערים פשעו בו ועברו אל מריביו, והן צפורי וגמלא (נ״א: וגברה) וגוש־חלב וטבריה. אולם בידו הצליח להשיב אליו את הערים בלי מלחמה ובתחבולות ערמה תפש בכף את ארבעת שרי החילים [השלוחים מירושלים] עם גבורי צבאם ושלח אותם לשוב אל ירושלים. וחמת העם בערה על האנשים עד להשחית, והוא רצה להמית אותם ואת כל הנלוים אליהם לשַׁלחם, לולא קדמו לברוח.

ח׳ח. ומן היום ההוא והלאה ירא יוחנן את יוסף ולא יצא מחומת גוש־חלב החוצה. וכעבור ימים אחדים פשעה טבריה ביוסף עוד פעם, ויושביה שלחו לקרֹא אליהם את אגריפס המלך. אמנם המלך לא הספיק לבוא למועד הקבוע, ורק רוכבים רומאים מתי־מספר באו אל העיר ביום ההוא, ולדבר הזה הודיעו יושבי טבריה, כי הפרו את בריתם עם יוסף. והשמועה על־דבר המרד הזה הגיעה לאזני יוסף בטריכי, כאשר שלח את אנשי־צבאו לאסוף צֵדה, ולא יכול לעלות לבדו על המורדים וגם לא רצה להשאר על עמדו, בפחדו פן ימהרו אנשי המלך לבוא בשערי העיר בעוד הוא מתמהמה, וגם לא יכול לדחות את מעשהו ליום המחרת, כי היה יום השבת, ועל־כן גמר בנפשו ללכוד את הקושרים בערמה. הוא צוה לסגור את שערי טריכי, פן יגלה שמץ מדבַר עצתו לאנשים הקמים עליו, ולאסוף את כל הסירות השטות בים כנרת — כי נמצאו אז שם מאתים ושלשים סירות ובכל אחת היו ארבעה מַלָּחִים ולא יותר. ובסירות האלה מהר יוסף להפליג אל טבריה, וצוה על הסירות להעצר במרחק גדול מן העיר, עד אשר לא היה קל משם לראות, כי הן ריקות מאדם, והוא עם שבעת שומרי ראשו, אשר לא היו חגורי נשק, קרב אל העיר, עד אשר נראה לעיני יושביה. וכאשר ראו אותו מראש החומה אנשי־ריבו, אשר זה עתה המטירו עליו חרפות, נבהלו מאד, בחשבם כי כל הסירות מלאות אנשי־צבא מזֻיָּנים. הם השליכו את כלי־נשקם והניפו ענפי־זית, להתחנן אליו, כי יחמול על העיר.

ט׳ט. ויוסף הרבה להפחידם וליַסרם בדברים, על אשר הם מכַלים את כחם במלחמות אחים, אחרי שקבלו עליהם להלחם ברומאים, ועושים מעשי תעתועים לשמחת נפש שונאיהם, ואחרי זאת הוכיח אותם, כי הם מבקשים את נפש האיש, השוקד על שלומם ושלוָתם ואינם בושים לסגור את שערי עירם בפני הבונה את חומותיה. וגם אמר אליהם, כי יקבל ברצון את האנשים, אשר יבואו להצטדק לפניו ויתנו לו ערֻבּה על אמון לב אנשי העיר. לשמע הדבר הזה ירדו אל יוסף מיד עשרה אנשים מטובי בני טבריה והוא קבל אותם וצוה להוליכם אל אחת הסירות העומדות מרחוק. ואחרי־כן דרש, כי ירדו אליו עוד חמשים איש מראשי זקני המועצה, למען יקח גם את ערֻבּתם. ועוד מצא לו טענות חדשות להוסיף ולקרֹא אלי אנשים, למען יכרות אִתּם ברית. ואת החובלים (הקברניטים) פקד לחפש את האנשים ולנסוע אתם בחפזון אל טריכי ולאסור אותם בבית־הכלא. וככה אסף אליו את כל יועצי העיר שש מאות איש וכאלפים מטובי העם וצוה להוליכם בסירות אל טריכי.

י׳י. וכל האנשים צעקו בקול, כי ראש מחוללי המרד הוא איש אחד ושמו קלֵיטוֹס, ובקשו את יוסף לכלות בו את חמתו. אולם יוסף לא רצה להמית איש וקרא ללוי, אחד משומרי ראשו, וצוהו לרדת אל החוף ולקצץ את ידי קליטוס, אך לוי ירא לרדת לבדו אל המון שונאיו הרבים ומאן לעשות את הדבר. ובראות קליטוס את יוסף קם בחמתו בסירה, כאלו הוא אומר להתנפל עליו ולעשות בו שפטים, התחנן אליו מן החוף להשאיר לו אחת משתי ידיו. ויוסף נעתר אליו, אך דרש ממנו, כי יכרות את ידו בעצמו. קליטוס הוציא בימינו את החרב וכרת את שמאלו. כה נפל פחד יוסף עליו! ככה בא יוסף עם סירות ריקות ושבעת שומרי ראשו ולקח את עם טבריה בשבי והשיב אליו את העיר. ואחרי ימים מעטים ראה, כי התקוממו עליו בני העיר יחד עם יושבי צפורי, ומסר את העיר לאנשי־צבאו למשׁסה. וכאשר אסף אליו את כל רכוש האזרחים השיב אותו לבעליו. וככה עשה גם בעיר צפורי, כי כל חפצו היה ללַמד את האנשים מוסר אחרי הכניעו אותם ובהשיבו להם את כספם משך אליו את אהבתם מחדש.