מלחמת היהודים ב׳:כ׳The War of the Jews 2:20
א׳צסטיוס שלח צירים אל נירון. יושבי דמשק הרגו את היהודים אשר בתוכם. בני־ירושלים חדלו לרדוף אחרי צסטיוס ושבו לעירם והתכוננו למלחמה והקימו שרי־צבא רבּים וביניהם את כותב הספר. מקצת מעשי יוסף בגליל.
א. ואחרי האסון אשר קרה את צסטיוס עזבו רבים מנכבדי היהודים את העיר, אשר דמתה לאניה טובעת בים. גם האחים קוֹסְטוֹבַּרוֹס ושאול יחד עם פיליפוס בן יקים, שהיה ראש־מחנה לאגריפס המלך, נמלטו מתוך העיר ובאו אל צסטיוס. רק אנטיפס, אשר היה לפנים אתם יחד בחצר המלך במצור, מאן לעזוב את העיר בימים ההם, ואחרי־כן נהרג בידי המורדים, ואת דבר מותו נספר [למטה]. צסטיוס שלח את שאול ואת האנשים אשר עמו לארץ אֲכֵיָה אל נירון, לספר לו על־דבר מצוקתם ולשים את אשמת המלחמה בראש פלורוס, ובטח, כי יקל לו מהסכנה, העתידה לו, כאשר יעיר הקיסר את כל חמתו על האיש הזה.
א. ואחרי האסון אשר קרה את צסטיוס עזבו רבים מנכבדי היהודים את העיר, אשר דמתה לאניה טובעת בים. גם האחים קוֹסְטוֹבַּרוֹס ושאול יחד עם פיליפוס בן יקים, שהיה ראש־מחנה לאגריפס המלך, נמלטו מתוך העיר ובאו אל צסטיוס. רק אנטיפס, אשר היה לפנים אתם יחד בחצר המלך במצור, מאן לעזוב את העיר בימים ההם, ואחרי־כן נהרג בידי המורדים, ואת דבר מותו נספר [למטה]. צסטיוס שלח את שאול ואת האנשים אשר עמו לארץ אֲכֵיָה אל נירון, לספר לו על־דבר מצוקתם ולשים את אשמת המלחמה בראש פלורוס, ובטח, כי יקל לו מהסכנה, העתידה לו, כאשר יעיר הקיסר את כל חמתו על האיש הזה.
1
ב׳ב. ובעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם. עוד לפני הימים ההם חשדו אזרחי העיר ביהודים ואספו אותם אל הגמנסיוןא)בית־הלמוד למשחקים שונים (התאבקות באגרופים, בחרבות ועוד). ושמו עליהם משמר, ועל־כן היה נקל להם לבצע את מזמתם, אולם הם פחדו מפני נשיהם, אשר כֻּלן — מלבד נשים אחדות — דבקו בדת היהודים, — ועל־כן שקדו בכל עז להסתיר מהן את הדבר. הם התנפלו על היהודים, אשר ישבו צפופים במקום צר ולא היו מזינים, ושחטו את כֻּלם בשעה אחת במספר עשרת אלפים וחמש מאות נפשב)בהוצאה ישנה: עשרת אלפים איש., ואיש לא מחה בידם.
2
ג׳ג. ובשוב היהודים הרודפים אחרי צסטיוס אל ירושלים, משכו אליהם את אחיהם, אשר עוד היו נאמנים בברית הרומאים, את אלה בחֹזק־יד ואת אלה בדברי רצון, והתאספו כֻלם בהר־הבית והקימו שרי־צבא רבים לפַקד במלחמה. יוסף בן גוריון והכהן הגדול חנן נבחרו לראשי השליטים בכל העיר ונטלו עליהם לחזק את חומת ירושלים. ואת אלעזר בן שמעון, אשר בידו היו כל בזת הרומאים והכסף שלקחו היהודים מצסטיוס וגם כסף רב מאוצר העם, לא שמו היהודים בראש הממשלה, בראותם כי היה יהיה למושל עריץ בעזרת הקנאים הנלוים אליו, נושאי כליו. אולם כעבור זמן־מצער אזל הכסף מאוצר הצבור והפעם הצליח בידי אלעזר לצודד את העם בכשפיו, עד אשר נכנע תחת שלטונו.
3
ד׳ד. ועל ארץ אדום נתנו היהודים שני שרי־צבא, האחד יהושע בן צפא (סַפְּפַס), מן הכהנים הגדולים, והשני אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. ועל ניגר, ראש ארץ אדום בימים ההם, אשר היה מילידי ארץ עבר־הירדן (פֶרַיָּה) ונקרא על שמה ״איש עבר־הירדן״ (איש פֶרַיָּה), צוו להִכּנע תחת שני שרי־הצבא האלה. וגם מיתר חלקי הארץ לא הסיחו את דעתם: אל יריחו נשלח יוסף בן שמעון לשר־צבא, ואל עבר־הירדן — מנשה, ואל מחוז תמנה (תמנתה) נשלח יוחנן האֵסי וגם לוד ויפו ואמאוס נפלו בחלקו. ולמפַקד בחבל גופנא ועקרבים (עקרבתא) הוקם יוחנן בן חנניה, ועל שתי ארצות הגליל — יוסף בן מתתיה ועל גבול שלטונו נחשבה גם גמלא הבצורה בכל ערי הארץ הזאת.
4
ה׳ה. וכל אחד משרי־הצבא משל במדינה, אשר הפקד עליה, כפי נדבת רוחו וכפי כח תבונתו. ויוסף, אחרי בואו אל ארץ הגליל, בקש למצֹא חן בעיני כל יושבי הארץ, בדעתו כי בדבר הזה יצליח לעשות טובה רבה, אם גם ישגה ביתר הדברים. הוא ראה, כי ימשוך אליו את לב טובי הארץ בתתו להם חלק בשלטון, ואת לב כל העם — בשימו עליו אנשים ידועים ונבונים מילידי הארץ, על־כן בחר לו שבעים אנשים חכמים מזקני העם ושם אותם למושלים בכל ארץ הגליל. ובכל עיר ועיר שׂם שבעה שופטים, להביא אליהם כל דבַר ריב קטן, אולם את הדבר הקשה ואת דיני הנפשות צוה לשלוח אליו ואל שבעים הזקנים אשר עמו.
5
ו׳ו. ואחרי אשר שׂם יוסף משפטי צדק בכל עיר ועיר מבית, שׂם את פניו לחַזק את הארץ. ובדעתו, כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל דרך הגליל, בִּצּר את כל משגבי הארץ, את יודפת (יוטפטי) ואת באר־שבע ואת צלמין (סֵלַמֵּין) ואת כפר־איכוא)Καφαρεχώ. כנראה משֻׁבּש. ואת יָפָה ואת סיגףב)בחיי יוסף פרק לז: סִיגוֹי — משֻׁבּש. ואולי זה משרש שָׂגב. ואת ההר הנקרא תבור (אִיטַבִּירִיּוֹן) ואת טַרִיכֵיא)עיין ספר א, ח, ט בהערה. ואת טבריה, ומלבד אלה בנה חומות על המערות אשר מסביב לים כנרת בחלק הארץ הנקרא הגליל התחתון, ובגליל העליון בנה את המקום הנקרא סלע עַכְבָּרָה ואת צפתב)במקור: סֶפְּף. ואת ימנית (או יבנית) ואת מֵרון, ובארץ הגולן את סיליקיה ואת סגנה (סוגני) ואת גמלא. רק לבני צפורי בלבד נתן יוסף לבנות את חומות העיר על דעת עצמם, בראותו כי הם עשירים בכסף ונכונים למלחמה גם באין מְצַוֶּה עליהם. וככה בנה גם יוחנן בן לוי בעצמו את חומת גוש־חלב במצות יוסף. לעמת־זאת טרח יוסף בבנין יתר המצודות, כי בא אל כל מקום ונצח על העבודה, הוא אסף בארץ הגליל חיל רב, אשר עלה במספרו על עשר רבבות (מאה אלף) אנשים צעירים. ולכֻלם חלק כלי־נשק ישנים, כאשר מצאה ידו לאסוף, וְזִיֵּן אותם.
6
ז׳ז. ויוסף ראה, כי כח הרומאים הגדול, אשר לא יעמוד איש בפניו, יסודו במשמעת הטובה ובשנוניג)מה שאנו קוראים ״תרגילים״. המלחמה אשר להם. אמנם מדחק השעה לא יכול יוסף ללמד את אנשיו [את מלאכת המלחמה], אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סדר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי־צבא רבים. הוא חלק את אנשי־צבאו לקבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי־העשרות ועליהם שרי־מאות וממעלה להם שרי־אלפים, ועל כֻּלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא לִמד אותם את הדרך למסור את סִמני הפקֻדה (בעת מלחמה), ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו, וגם הורה אותם, באיזו דרך יטה האגף המנצח במלחמה לבוא לעזרת האגף הנִּגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי־הצבא איש את אחיו לשאת את כֹּבד המלחמה. ותמיד הראה אותם, מה הם הדברים המחזקים את אֹמץ־הרוח ואת כּח הגוף. וביותר הִקנה להם את הליכות המלחמה, בבארו לפניהם את טכסיסי הרומאים בכל פרטיהם ובהזכירו אותם, כי נטלו עליהם להלחם בגבורי החיל, אשר בחֹזק־גופם ועֹצם־רוחם כבשו את כל עולם הישוב כמעט. הוא אמר להם, כי ינסו את כח משמעתם במלחמה עוד לפני צאתם לקרב ויראו אם יעצרו כח לחדול מדרכיהם הרעים, אשר הסכינו בהם, מדרכי הגנבה והגזל והעֹשק, ולא יוסיפו להונות את אחיהם ולא יבקשו שכר לעצמם בנזק האנשים הקרובים אליהם. כי סִמן טוב הוא לגורל המלחמות, אם כל אנשי הצבא היוצאים בהן נלחמים בלב טהור וישרא)יוסף משתמש במֻשג הנמצא בשפות האריות והוא חסר בשפות השמיות, ועכשו נהגו לתרגם אותו עברית: ״תודעה״ (טובה או רעה)., ולבני הבליעל מלחמה לא באויביהם בלבד, כי־אם גם באלהים.
7
ח׳ח. ככה הרבה יוסף לדבר על לב אנשיו כל הימים. ומספר העם, אשר נאסף אליו והיה מוכן למערכה, עלה עד ששים אלף רגלים ושלש מאות וחמשים רוכבים, ומלבד אלה היו לו ארבעת אלפים וחמש מאות שכירי מלחמה, אשר הִרבּה לבטוח בהם. ושש מאות בחורי חיל היו שומרים לראשו. ועל־נקלה כלכלו הערים את כל אנשי־הצבא האלה, זולת השכירים, כי כל עיר ועיר שלחה את חצי אנשי־החיל לעבודת הצבא ואת המחצית השניה — להמציא להם את לחמם וכל צרכיהם. ככה נחלק העם: אלה חגרו כלי־נשק, ואלה יצאו לעבוד בכל מלאכה. ואנשי המלחמה שלמו לאחיהם על הלחם, אשר נתנו להם, בסוככם עליהם מכל צרה.
8