מלחמת היהודים ב׳:ה׳The War of the Jews 2:5

א׳ורוס הכניע את היהודים המורדים והוקיע כאלפים מורדים על צלבים.

א. וכאשר קבל וַרוס את מכתבי סַבּינוס ושרי־החיָלים פחד, פן תאֻנה רעה ללגיון כֻּלו, ומהר לצאת לעזרתו. הוא לקח עמו את שני הלגיונות הנותרים ואת ארבע להקות־הרוכבים הנמנות עליהם ונסע אל עכו וצוה על המלכים והשליטים לשלוח אליו שמה חיל־עזר. בעברו דרך עיר בארות אסף אליו משם אלף וחמש מאות אנשי־צבא. וכאשר הגיע אל עכו, באו אליו גם יתר צבאות הברית, וחרתת הערבי, השונא את הורדוס, הביא עמו חיל גדול רוכבים ורגלים. וַרוס שלח את חלק הצבא אל ארץ הגליל הסמוכה לעכו ובראש החיל הזה הפקיד אחד מידידיו ושמו גַּיּוּס. גיוס הניס את כל היהודים אשר יצאו לקראתו ולכד את העיר צפורי ושלח אותה באש ואת יושביה מכר לעבדים. ועם יתר הצבא נסע וַרוס בעצמו דרך שמרון ולא נגע בעיר לרעה, בראותו כי לא מרדה בו בעת המהומה, אשר הקיפה את יתר המקומות. הוא חנה על־יד אחד הכפרים ושמו אַרוּס, אשר היה לאחֻזה לתלמי, ועל־כן בזזו אותו הערבים, בפקדם את חמתם גם על אוהבי הורדוס. ומשם נסע וַרוס אל כפר אחד מֻקף חומה ושמו צַפָּהא)ביונית סַפְּפוֹ; נ״א: סַמְפוֹ, ולא נודע מקומו. וגם אותו בזזו הערבים עם כל סביבותיו בעברם עליהן (נ.א.: עם כל אֹרחות־הצֵדה אשר מצאו בדרכם). וגם העיר אמאוס נשרפה, אחרי אשר ברחו יושביה ממנה, כי ככה צוה וַרוס להנקם בה על רצח אריוס ואנשיו.
1
ב׳ב. ומשם עלה וַרוס על ירושלים ולמראה צבאו העצום נפוץ מחנה היהודים לכל רוח. הם נמלטו על נפשם אל השדה, ויושבי העיר פתחו את שעריה לפני וַרוס ופרקו מעליהם את אשם המרד, באמרם כי איש מהם לא הרים יד ברומאים, ובעל־כרחם קבלו את המון עולי־הרגלים, אשר צר עליהם ועל הרומאים יחד, והם לא עזרו למורדים במלחמתם. גם יוסף, קרובו של ארכילאוס, ורופוס וגרטוס עם צבא המלך ואנשי סבסטי יצאו לקדם את פני וַרוס ואנשי הלגיון הרומאי עברו לפניו כמנהגם בכל עדי נשקם. וסַבּינוס לא ערב את לבו לְהֵראות את פני וַרוס ומהר לעזוב את העיר ולפנות אל חוף הים. וַרוס שלח את חלק הצבא לשוט בארץ ולתפוש את מחוללי המרד, ושבוּים רבים הובאו אליו. את האנשים, אשר למראה־עיניו לא הרבו לעשות מרי, שם במשמר וּמראשי החַיָּבים הוקיע על צלבים כאלפים איש.
2
ג׳ג. לוַרוס הֻגד, כי בארץ אדום נשארו עוד כעשרת אלפים אנשי חיל מזֻיָּנים. הוא שלח מעל פניו את הערבים, כי ראה בהם, שלא נלחמו כדרך אנשי בריתו וכל חפצם היה רק לכלות את נקמתם, ומשנאתם הרבה להורדוס הרבו להשחית את הארץ מאשר עלה על רוחו. ואחרי־כן מהר יחד עם לגיונותיו ושם את פניו להלחם במורדים. אולם היהודים לא יצאו לעֻמתו למלחמה, כי שמעו לעצת אחיאב ומסרו את עצמם בידי הרומאים. וַרוס סלח לעון המון המורדים ורק את העומדים בראשם שלח אל הקיסר לעמוד לפניו למשפט. הקיסר העביר את חטאת האנשים, ורק את בני משפחת המלך — כי היו בין המורדים אחדים מהקרובים אל בית הורדוס — שפט משפט מות, כי הרימו יד במלך, אשר היה גואלם הקרוב אליהם. ככה השיב וַרוס את המנוחה בירושלים והפקיד לשמור על העיר את הלגיון, אשר חנה שם לפנים, ואחרי־זאת שב אל אנטיוכיה.
3